רבים אומרים לי כמה זה בעייתי ללמוד על חוויות למידה משמעותיות (חלו"מות) מתוך דיווח על משהו שקרה במקרה הטוב לפני שבועיים…
אז הנה מה שקרה לי בשעתיים האחרונות (נכתב בחמישי בלילה). אני מנצלת את ההזדמנות כל עוד אני זוכרת פרטים.
זו דוגמה יחסית קוגניטיבית, וחשוב לי לציין שאני מאמינה שיש הרבה דוגמאות שמקורן רגשי, או מתוך מבוסס על התת מודע. כיוון שאת זו חוויתי, עליה אספר.
מעניין לציין, כי לא הרגשתי שאני בתוך חלו"מ בזמן שזה קרה. עבדתי, והייתי מרוכזת, שקועה כולי בכתיבה וחשיבה. רק כשהגיעה השעה 23:00, השעה שבה אני נוהגת לתלוש את עצמי מהמחשב בכל לילה כדי לא להרגיש שהעבודה מתמזגת עם שנת הלילה, יכולתי לשים לב למה שקורה. הבחנתי שאני מתרגשת, וחווה תחושות של חיוניות ועירנות. וגם, מעין תחושה טובה ומנחמת שמשהו במצב הפנימי הסתדר.
לכל חלו"מ יש רקע שעל בסיסו הוא צומח, וגם לזו:
מזה כשבועיים, אני שוקדת על כתיבת מאמר סביב מחקר שנתוניו כבר נאספו, וחלק מהם עובדו והניבו תוצאות. לכאורה, נותר "רק" לכתוב. התחלתי במלאכת הכתיבה. כתיבה שהיא על בסיס משהו שכבר יודעים מראש יכולה להיות מעט סזיפית. את כל הדברים המעניינים אני כבר יודעת, עכשיו צריך להחליט איך להציג את הדברים באופן ברור ומובנה. גם בזה יש יצירתיות, ואם נותנים לה להתבטא זה יכול להפוך את התהליך למהנה ומספק. אבל ככל שצללתי לתוכן גיליתי שאני לא מרוצה ממה שתכננתי לכתוב, והיה כבר מוכן ומובנה בראשי. הרגשתי שאני רוצה לבחון מחדש את דרך הניתוח, לנסות להיות יותר סיסטמטית, לנתח כך שהדברים המעניינים בנתונים, יבלטו החוצה. זה קורה הרבה בתהליכי כתיבה ובדרך כלל זה סימן טוב שתהליכים משמעותיים מתחילים להתרחש במהלך הכתיבה, והיא מפסיקה להיות "טריוויאלית" או "מכאנית". בשבועיים האחרונים, אם כן, היו ימים בהם שקעתי בניתוח ובכתיבה, ואפשר לומר שבחלק מהמקרים היתה אפילו חווית זרימה. אבל אני חייבת להודות, שלמרות השינויים והניסיונות, זו היתה עבודה סיזיפית, ארוכה וקשה. קצת כמו לגלגל סלע במעלה גבעה (ובלי הקטע של החלקת הסלע במורד הגבעה – מקווה שעל זה מוותרים לי).
היום, לאחר שהבחנתי בתופעה מסויימת שנראתה לי חשובה, ניסיתי לעדן שוב את דרך הניתוח והצגת התוצאות. התחלתי לנתח, לעצב טבלאות חדשות, לסדר נתונים בכל מיני דרכים. כל העת, אני עובדת בשני מימדים: במימד האחד אני עושה את העבודה – מנתחת, מפיקה ומארגנת נתונים, ובמימד השני – אני מנסה לבדוק מה המשמעות של התוצאות שאני רואה, מה הערך של הניתוח החדש.
במהלך כל הניתוח התגבש רעיון שהלך והזדקק. בהדרגה, אפשר היה לראות אותו בנתונים באופן ברור, ודרכי הניתוח והטבלאות בהן השתמשתי יצרו התבהרות נוספת. לאט לאט, נגלה לפני הרעיון המרכזי של המאמר, שאותו, כך מסתבר לי, אני מחפשת כבר שבועיים. בגלל שלא ראיתי את הרעיון המרכזי (זה או אחר) המשכתי לחפש, לארגן מחדש, להיות לא מרוצה, ולהרגיש דוחפת סלעים בעליה.
אגב, את הניצנים של הרעיון הזה, אפשר היה לראות מבצבצים עוד הרבה קודם. אבל כשהמיקוד התחדד והזדקק סביב הרעיון הזה, הרעיון התחיל לתפוס תאוצה משלו.
מה שהיה עוצמתי במיוחד הוא שהרעיון המרכזי של המאמר הדהד אצלי. זה לא רק שמצאתי רעיון מרכזי למאמר – סיבה מוצדקת למסיבה ללא ספק. הרעיון הזה הדהד עם רעיונות שנולדו וחיכו אצלי די מזמן, שאני כבר ממילא מושקעת בהם, גם אם לא עכשיו, ולא כל יום, שכבר התחלתי לפתח פעם, והנה אולי הזדמנות לפיתוח נוסף. גם אם זה יישמע מוגזם לומר שהרעיון הזה נוגע ומתחבר לתכנית חיי, זה וודאי לא מוגזם אם אומר שהרעיון הזה נוגע ומתחבר באיזשהו אופן לתכנית חיי המקצועית.
מרגע ההדהוד ואילך, המחשבות התחילו לרוץ, בין הדברים החדשים שאני מוצאת בהקשר של תכני המאמר לבין הרעיונות שכבר קיימים אצלי. איך הם משפיעים זה על זה? אילו אפשרויות חדשות המפגש הזה פותח? לא עבר זמן רב עד שברור היה שהנה נפתח חלון לפוטנציאל חדש, שלא היה קודם. תוך כדי החשיבה על הפוטנציאל, ומה המשמעות שלו, החלו גם להתגנב מחשבות מהקטגוריה של "תכניות עתידיות": "הנה פוטנציאל לפרוייקט מחקרי חדש ומרתק שימשיך בפיתוח שכבר עשיתי בעבר אבל יפתח אופקים חדשים שהתוצאות החדשות מזמינות." או, "את זה אני מגישה כהצעה לכנס הבא!" או, "את מי אני מזמינה לעבוד איתי על הדבר הזה?"
רק כשאז הגיעה השעה 23:00 ולא היתה ברירה אלא להשאיר משהו גם לשבוע הבא. אז מצאתי את עצמי מקלידה את הסיפור, לפחות טיוטה מאד ראשונית, בתוך המיטה, כדי שאוכל לתעד את החלו"מ בעודו טרי וזכור לפרטיו. תלשתי את עצמי מהמחשב בשעה 23:00, כדי שהעבודה לא תתמזג עם שנת הלילה. אבל הפעם, הנחתי לחלו"מ להתמזג עם החלום.
כמה תובנות מהסיפור הזה:
זה לא קורה בבום!
זה לא קרה בבום, אלא התפתח. בהתחלה, תהליך קוגניטיבי גרידה. מתוך מחוייבות לכתוב מאמר על עבודה שהסתיימה, זיהוי רעיון מעניין, עדיין לא מהדהד, אולי הדהוד רחוק פה ושם, וניסיון לדייק אותו תוך כדי תהליך של ניתוח איטרטיבי. כל התהליכים הללו הם תהליכים קוגניטיביים, חלקם משמעותיים. לאחר ההדהוד הראשון התהליך מתחיל להיות מואץ. אפשר לומר שבסביבות 22:00 היה ההדהוד הראשון, ואז התחיל מעין סחרור של רעיונות עד לשעה 23:00.
הדהודים מקדימים
גם ההדהוד לא היה תופעה חד-פעמית. כבר בשלבים מוקדמים של התהליך היו הדהודים קלים. כל מיני דברים בניתוח ובנתונים הזכירו לי את אותה תיאוריה שפיתחתי בעבר, והיא חלק מתכנית חיי המקצועיים. אבל זה בא והלך, ולא ממש נתפס. ההתאמה בין הדברים החדשים לבין הרעיונות שאצלי לא היתה ברורה וחד משמעית. היה צורך בגיבוש הרעיון בתוך הנתונים, כדי לבדוק התאמה, ולעבד אותה. רק לאחר משא ומתן בין הרעיון החדש לבין הרעיונות הישנים, התרחש ההדהוד המשמעותי הראשון שבו היה מפגש של ממש בין הרעיונות, ואפשר היה לראות איך הם עובדים יחד. קצת מזכיר רעידות אדמה…
ערכים של יצירתיות, ושל משמעות
חווית הלמידה המשמעותית הזו מדגישה את ערך היצירתיות, כי זה היה חשוב שאני אצור רעיון, ואצור את החיבורים וגם אביא אותם לביטוי חיצוני, ואת ערך המשמעות כפתיחת חלון לאופקים חדשים. נפתח מרחב חדש של רעיונות ומחקרים כתוצאה מהפגש בין הנתונים החדשים לבין רעיונות קודמים ובלתי קשורים לכאורה.
קצת כמו אהבה, וגם כמו לידה
יום ראשון (זמן פרסום הפוסט הזה בבלוג). סוף שבוע שלם עבר בין החלו"מ ההיא לבין מה שקורה עכשיו. ההתרגשות כבר לא כאן. הקריאה של מה שכתבתי קצת מעוררת מחדש, אבל זה ציור בצבעים דהים לעומת עוצמת הרגשות, וחיות החוויה המשמעותית של אותם רגעים. אני שמחה שכתבתי הכל מיד אחרי, כי היום זה כבר נראה אחרת. אבל תראו איזה יופי: הרעיון המרכזי של המאמר הוא כבר חלק ממנו, כאילו היה שם תמיד. והפיתוח המחקרי העתידי יושב בתוך מסמך שכבר כתבתי, ושיתוף פעולה בדרך. עכשיו, התוכן של חווית הלמידה המשמעותית של יום חמישי בערב הוא עובדה מוגמרת, מציאות, עוד פריט בתוך רשימת המטלות העתידיות, והרעיון חי בתוכי וממשיך להתפתח. לא פלא שאני כבר לא מתרגשת. זה שלי.
Meaningful Learning Experiences 