Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for דצמבר, 2012

קחו נשימה עמוקה רגע, ותדמיינו לעצמכם.

אתם עומדים מול דלת סגורה. אתם יודעים שמעבר לה יש משהו שמסקרן אתכם ומושך אתכם, משהו שיש לו קשר כלשהו לדברים אחרים שקיימים בעולמכם, ובכל זאת הוא חדש ולא מוכר. אתם נעצרים רגע מול הדלת, מניחים יד על הידית, נושמים עוד נשימה עמוקה, ונכנסים.

אתם מוצאים את עצמכם בתוך היכל רחב ידיים. לרגע אתם עומדים על המפתן, מניחים לעיניים להתרגל לאור השונה, וסוקרים את המתרחש בהיכל.

אתם לא לבד. במרכז ההיכל ניצב שולחן גדול וסביבו יושבים אנשים, ולומדים. אתם מצטרפים לשולחן. האנשים קוראים טקסט. אתם מעיינים בטקסט, והוא קצת זר ומוזר לכם, אבל בו זמנית גם מושך אתכם ומעורר בכם רצון להבינו. אתם מקשיבים לדברי האנשים שמסביב לשולחן. הם דנים בטקסט, מבארים אותו, הופכים אותו לכאן ולשם, ולאט לאט אתם מתחילים לראות אותו באור אחר. פתאום, ממשהו זר ומוזר, הוא הופך לידידותי ומושך. מטקסט עלום אתם רואים שהוא הפך להיות משהו שמדבר אליכם, עליכם, על החיים שלכם. והעניין שלכם גובר.

בשלב הבא אתם עוברים לשבת בקבוצות קטנות, של שלושה או ארבעה, ואתם ממשיכים ללמוד את הטקסט, ובעצם, דרכו, לגעת בחיים שלכם. סביב השולחן שלכם מתנהלת שיחה מרתקת. ארבעתכם ממשיכים לעבד וללוש את הטקסט. אתם מתחילים לשאול לגביו שאלות, להעיר הערות, לשתף באסוציאציות. אחד נזכר בדבר מה שהטקסט מזכיר לו, ומספר לכולם. אחד מביע דעה לגבי האמירה של אחד הדוברים. אחר מנסה לצייר במילים רעיון שעלה לו בעקבות דבריו של החבר הראשון.

וככה, לאט לאט, על השולחן שסביבו אתם יושבים נערמת ערימה. ערימה של דעות ומחשבות ורעיונות, יש ביניהם קצרים ויש ארוכים, יש סגולים ויש חומים, יש מתוחמים בקו סגור ויש אמורפיים. ואתם מושיטים יד ולוקחים אליכם פריט שמושך אתכם, ואתם מודדים אותו. אם הוא מתאים לכם, אתם משאירים אותו עליכם, מתהדרים בו ומתחדשים בו. אם הוא מוצא חן, אבל משהו בקצה לא בדיוק מתאים, אתם פונים לבעל הדעה ומבקשים אולי פירוט או הרחבה או הבהרה של הקצה ההוא. ואז, כשנחה דעתכם, אתם מחליטים אם הפריט הזה יישאר איתכם, או שיוחזר לערימה ההולכת ומתגבהת של דעות ומחשבות ורעיונות.

וכך אתם ממשיכים, אתם וחבריכם לקבוצה, להחליף דעות, למדוד רעיונות, להבהיר מחשבות, לשתף ברגשות, לאוורר אסוציאציות. אתם לוקחים אליכם את מה שמתאים לכם, ומאפשרים לאחרים לקחת את מה שמתאים להם. לעתים הדעות חלוקות, אבל אין ריב, יש מספיק לכולם. אין אחד שצודק ואחר שטועה. הכול מונח בחופשיות על השולחן, נגיש לכולם. הדברים נבחנים לפי התאמה אישית ולא מול אמת אחת קבועה מראש.

ולבסוף, כשאתם מרגישים שכרגע מיציתם, ואין לכם עוד מה לתת ומה לקחת – או כשפשוט נגמר הזמן – אתם נפרדים. אתם קמים, ועושים לאט את דרככם בחזרה אל הדלת, פותחים אותה ויוצאים בחזרה לעולם. ואתם אינכם כשהייתם כשנכנסתם. משהו השתנה בכם. הוספתם לעצמכם את מה שהתאים לאמונות ולדעות ולמחשבות ולרעיונות ולרגשות ולאסוציאציות שלכם, ואתם רואים את העולם בצורה שונה מזו שראיתם אותו כשנכנסתם, ללא ספק. הרחבתם את עצמכם. הוספתם לעצמכם נקודות מבט על העולם, ומשהו בכם התפתח וצמח. יצרתם שינוי בעצמכם, וחוויית המציאות שלכם השתנתה. והתחושה הפנימית הזאת, שהמחשבות טסות והלב מתרונן, אומרת לכם, שעשיתם משהו טוב. ושעוד תחזרו למקום הזה, כדי לקבל עוד.

 table

התיאור הזה הוא הציור שלי את הלימוד בבית מדרש, חוויית הלימוד המשמעותית ביותר שחוויתי בחיי.

אחרי 12 שנות לימוד, וכמעט תואר שני, אחרי שהשתתפתי בקבוצות לימוד פורמליות יותר ופורמליות פחות, אחרי שנגעתי באיזוטרי ובמדעי, בגופני, ברגשי וברוחני, אחרי שקיבלתי ממורים, ממרצים וממלאכים – הגעתי לפני מספר שנים לבית המדרש הפלורליסטי של "קולות", ונשביתי.

בית המדרש עוסק מדי שנה בסוגיה מרכזית אחת, שעליה אנחנו מתבוננים דרך טקסטים מהתלמוד בעיקר, אם כי לא רק. השנה בית המדרש עוסק בסוד – ארבעה נכנסו לפרדס (מסכת חגיגה, ב,ב http://kodesh.snunit.k12.il/b/f/f2c.htm ). מהו הסוד הזה? מה הדבר הזה שהשפיע בצורה כל כך חזקה על ארבעה חכמים שהעזו להציץ לתוכו? למה כל אחד מהם הגיב בצורה כל כך שונה? אחד מת, אחד נפגע, אחד איבד את מה שהיה קודם ואחד חזר בשלום. ואיפה אנחנו פוגשים את הסוד בחיים שלנו? מהו הסוד בשבילנו? איך נגיב אליו, או איך אנחנו מגיבים?

באורח פלא, הלימוד, שעוסק בדמויות ובאירועים מהעבר, נוגע ישירות לחיים שלי כאן ועכשיו.

אני לוקחת איתי את הדברים שנאמרו, שנחשבו, שהוצגו, אל תוך השבוע שלי ואל תוך מארג החיים שלי. לא פעם קורה לי שבשיחה עם חבר או חברה, אני פתאום רואה קשר ישיר למה שנלמד, מזהה תובנה מדויקת ומתחשק לי לומר, "הא, זה כמו שרבי עקיבא אמר לחכמים כשטייל איתם בסביבת בית המקדש שחרב…".

כל פעם שאני פוגשת כך את הדי הלימוד בחיים, אני חווה חוויה של שמחה. עונג. הנה, למדתי משהו. עולמי התרחב. יצרתי עוד צומת בתוך רשת הידע הפנימית שלי. יש לי עוד כלים לחשוב ולהבין בעזרתם את העולם.

הלימוד הזה, המפגש השבועי בבית המדרש, הפך לאחד הצירים המשמעותיים של חיי.

איך? מה קורה שם, שהופך את זה בשבילי לכל כך משמעותי? אני עוד לא יודעת. זה מרתק אותי ומסקרן אותי ויכול להיות שאקדיש כמה מהשנים הקרובות לנסות ולהבין משהו על זה, כסיום ללימודי התואר השני שלי. גם בשביל להבין, וגם בשביל להנחיל הלאה. ובינתיים, אם למי מכם יש ניחושים או תובנות או הבנות בנושא, אני אשמח לשמוע. מאוד.

הא רגע, ויש גם מתנה. (:
לגמרי במקרה, תומר פרסיקו נתן ב-13.12 הרצאה בדיוק בנושא הארבעה שנכנסו לפרדס, והוא מרתק תמיד. למי שבא להציץ בלי להיפגע, הנה זה, כאן: http://www.cast-tv.biz/play/?media=yes&movId=bmbjbe&clid=22816&autoplay=true&t=1121127112

Read Full Post »

Large cappuccino, please, skim milk, weak and extra hot. To have here. Thank you

באוסטרלית זה נשמע יותר טוב. וגם יותר טעים. היום.

יושבת בבית קפה בקנברה (בירת אוסטרליה….כן, גם אני לא ידעתי…). דודו לקח את הילדים ולי יש בוקר פנוי לכתיבה.

שנה באוסטרליה. שנה של חופש אחרי 5 שנים של דוקטורט. אחרי 5 שנים כל כך אינטנסיביות, של המון עשייה מחוץ לבית ומחוץ לחוג המשפחה. שנה שכולה משפחה. ורק משפחה. שנה עם עצמי ואיתם.

P1040406

הגדול הולך לתיכון, והעוד יותר גדול – לעבודה. הקטנים (טוב, לא כל כך קטנים) נשארים איתי. הומסקולינג. אם כבר חופש – אז עד הסוף. בלי מחוייבויות. אפילו על פוסטדוקטורט וויתרתי השנה. קמים כל בוקר (מאוחר) ובוחרים מחדש מה לעשות. להכין עוגיות, לעבוד בגינה, לטייל בשמורה, לשחק מחבואים, לרחוץ באגם, לרכב בשכונה, להרכיב פאזל, לכתוב מכתבים ועוד. ובסופי שבוע – הטיולים. נכנסים לאוטו ופשוט נוסעים. תמיד מגיעים למקומות מופלאים.

חלום.

האמנם חלום?

הרבה ימים החלום הזה אכן צבוע בורוד ותכול. השלווה אמיתית. השקט בפנים. הילדים מקסימים. דודו חמוד. ואוסטרליה היא כל מה שקיוויתי ועוד. יכולה להמשיך כך עוד ועוד.
P1050526

אך יש גם ימים שבהם החלום מחמיץ. הלב מתכווץ בהרגשת חמיצות והחמצה. בפנים סערה אפורה, הקירות מרגישים כחונקים, דודו והילדים נמאסים, ואוסטרליה גדולה וזרה. רוצה כבר לחזור להיות מוקפת אנשים ומוצפת עשייה. מאכזבת את עצמי. האם ככה אבזבז את השנה-מתנה שנפלה בחלקי?

יודעת שלא. גם ברגעים החמוצים מבינה שהרגעים האלה הם חלק מההזדמנות הנדירה לה זכיתי. להתפנות מעשיה, לשקוט, ולהפנות מבט אמיץ פנימה. להבין דברים על עצמי, להכיר פנים חבויות. וללמוד.

אם כך, האם מדובר גם בח.לו.מ? האם זוהי חווית למידה משמעותית?

מרגישה שיש פה בהחלט חוויה במובן של התרחשות פנימית מעוררת, תלויית סביבה, שאני נוכחת בתוכה, מודעת לה. החוויה לא תחומה בזמן, לפחות בשלב הזה – אני בעיצומה. זו חוויה של למידה – לא של תוכן חיצוני אלא של עצמי, והיא משמעותית לי ונוגעת בעצם הוויתי. אני כאדם, כאישה, כאם, כרעיה, כבת, כאחות, כחברה, כחוקרת, כמחנכת ועוד ועוד.

מרוכזת בקשב עמוק – מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה. מנסה לזהות תבניות, לגלות הקשרים –  בין עבר להווה; בין תחושות, מחשבות, רגשות ומעשים; בין מערכות יחסים. מתאמצת להתבונן, להרגיש ולהבין.

נפגשת? עם השקט. עם עצמי. בצורות שונות. מפגשים שונים עם זהויות שונות. מרגישה שנוגעת במקומות חדשים.

ולאן כל זה מוביל? האמנם אני מצליחה ללמוד דברים חדשים? האם מתרחשת התמרה? קשה לומר – אני בעיצומו של התהליך. כשאנחנו מדברים על למידה והתמרה, האם אנחנו מתכוונים לתהליך או לתוצאה? מרגישה שיש תהליך. לא יודעת עדיין לגבי התוצאה. והתהליך מלווה בתובנות חדשות. למשל: תמיד ידעתי שאני צריכה כל הזמן להיות בתנועה. לא ידעתי למה. עכשיו מבינה שזה קשור בחוסר הנוחות שאני חשה בין קירות. לא טוב לי בפנים. מרגישה הרבה יותר טוב בחוץ או לפחות עם הפנים כלפי חוץ (פיסית. לא מטפורית. אולי גם). למה? יש לי השערות. עדיין מבררת. בכל אופן – זה מסביר הרבה בחירות שעשיתי בעבר ומעלה שאלות לגבי בחירות שעומדות בפני עתה. האם תובנה חדשה (ולא פשוטה) כזו יכולה שלא להיות מלווה בהתמרה?

אם כך, השנה באוטסרליה היא חלום.  אך גם ח.לו.מ – לא תמיד קל. לא תמיד נעים.

הכתיבה כעת, היא חלק מהח.לו.מ. מקדמת את ההבנה, מחדדת את הראיה.

מקווה שגם הקריאה של מה שיצא.

P1040142

Read Full Post »

עם WordPress.com אפשר לעצב אתרים כאלה
להתחיל