הבלוג הזה חוגג עוד מעט שנה. בסופו של יום, מה התכלית של העיסוק הזה בחוויות למידה משמעותיות?
החינוך של מחר, זה שאליו אני מייחלת, חייב לכלול למידה שיש בה תשוקה והנעה פנימית. למידה רוויה בתחושת משמעות וערך. למידה שיש בה שמחה וחדווה. ממש כך. אני מאמינה שהבנה טובה של חוויות למידה משמעותיות והמנגנונים שמפעילים אותן יכולה להוות צעד חשוב לקראת עתיד כזה. אם נגדיר בצורה טובה את המהות של חווית למידה משמעותית ונדע גם לאפיין את מגוון המופעים שלה, נבין את התנאים והתהליכים שיוצרים אותה, נהיה בעמדה טובה יותר ליצור תנאים שמסייעים להתהוותן של חוויות למידה משמעותיות.
אבל איך מגיעים לידע ולהבנות הללו? איך מאפיינים באופן שיטתי את המהות ואת המגוון של חוויות למידה משמעותיות? איך חושפים מנגנונים ותהליכים?
השנה אתחיל במחקר שיטתי של חוויות למידה משמעותיות ובפוסט זה אנסה לשתף בכמה מהמורכבויות, המחשבות וההתלבטויות שמעסיקות אותי בהקשר זה.
הרעיון של מחקר כזה, הוא ליצור מאגר של תיאורים איכותיים ומפורטים של חוויות למידה משמעותיות (כ- 100 תיאורים). המאגר הזה ישמש כמשאב העיקרי לניתוח והפקת תובנות על כל השאלות שהצגתי קודם. על דרכי הניתוח לא אפרט כרגע, ייתכן שאכתוב על כך פוסט נפרד בעתיד. בשלב זה, אני רוצה להתייחס לסוגיה של איך להפיק 100 תיאורים איכותיים ומפורטים של חווית למידה משמעותית.
כדי לחקור חוויות למידה משמעותיות יש לקחת בחשבון מספר מכשולים וקשיים מהותיים:
- לחוקר אין גישה ישירה לחוויות למידה משמעותיות של אנשים. אין אפשרות לצפות באדם שחווה חווית למידה משמעותית ולקבל מידע על מה קורה בעולמו הפנימי בעת החוויה. למעשה, רק לאדם החווה יש גישה לחווית הלמידה המשמעותית. זה שונה, למשל, ממחקרים שבוחנים תהליכי למידה, שבהם מתבוננים בהתנהגות ומקשיבים לשיח, ומתוך כך אפשר לקבל הרבה מידע. כאן, כמעט הכל הוא פנימי. אפשר אולי לראות שאדם שקוע במשהו, מתעניין, אבל אין כל גישה למה שמתחולל פנימה. זו הסיבה שכדי לחקור חוויות למידה משמעותיות צריך להסתמך על דיווחים של הנחקרים על החוויות שלהם.
- דיווחי הנחקרים מבוטאים במילים. אבל החוויה עצמה אינה נחווית במילים. למעשה, הנחקר צריך לעשות תרגום של מה שהוא חווה למילים, דבר שמרחיק את המידע המתקבל מהחוויה הראשונית. לא ברור שאפשר לעשות משהו לגבי זה. רק להבין שאף פעם הדיווח המילולי אינו תואם במדוייק את מהות החוויה.
- חוויות למידה משמעותיות, כמו כל חוויה, דוהות עם הזמן. ככל שהזמן עובר נשארות אנקדוטות, והפרטים נעלמים. הרבה פעמים, אם צריך לפרט, נוטים להמציא ולהשלים פרטים על פי ההגיון, ולא על-פי מה שבאמת היה. מכאן עולה, שכדאי מאד לייצר דיווח מפורט של החוויות מיד לאחר שנחוו.
- חוויות למידה משמעותיות אינן מאד תכופות. אי אפשר, למשל, להביא נחקר "למעבדה", לתת לו משימה, ולקוות שבזמן של שעה וחצי הוא יחווה חווית למידה משמעותית וידווח עליה. אם אנחנו רוצים לקבל דיווח מפורט מיד לאחר שהחוויה נחוותה צריך לאפשר זמן להופעתן של חוויות למידה משמעותיות, וגישה ישירה לנחקר כך שיוכל לדווח בזמן אמת.
אז איך מתמודדים עם האילוצים הללו?
כדי להתמודד עם 1 ו 2 חשוב לעשות שני דברים. ראשית, צריך לאמן את הנחקרים:
- הם צריכים ללמוד לזהות בתודעתם חוויות למידה משמעותיות, ולהבחין ביניהן לחוויות אחרות. זהו תהליך של התבוננות פנימה ומודעות.
- הם צריכים ללמוד לדווח על חווית למידה משמעותית – באיזו דרגת פירוט, אילו דברים חשוב לציין, איך להישאר ברמת התיאור ולא לעבור לרמה של פרשנות.
שנית, אי אפשר להסתפק רק בתיאור בכתב, חשוב מאד לראיין את הנחקרים ולהשלים פרטים בעל-פה.
כדי להתמודד עם 3 ו 4 בחרתי בשתי אסטרטגיות:
האסטרטגיה הראשונה: להביא נחקרים אל תוך מסגרת עם פוטנציאל לחוויות למידה משמעותיות רבות. כולנו מכירים קורסים וסדנאות שבהן זה קורה לנו – אנחנו נשאבים אל תוך הסיטואציה, חווים תובנות, ומעורבים רגשית ושכלית בתוך הסיטואציה. לזו הכוונה. במסגרת כזו, הנחקרים מתבקשים לכתוב דיווח לאחר כל מפגש על חוויות למידה משמעותיות שהיו להם, אם היו, במהלך המפגש. הדיווח מגובה גם בראיון.
האסטרטגיה השניה: לשלוח אנשים לחיות את חייהם השגרתיים ולבקש מהם לעצור בכל פעם שהם חווים חווית למידה משמעותית ולדווח עליה. זו שיטה דומה לזו שבה צ'יקסנטמיהיי כשחקר את חווית ה"זרימה". בוחרים 10 נסיינים, ומבקשים מהם שבכל פעם שהם חווים חווית למידה משמעותית, לעצור לרגע, לכתוב מה קרה, וליצור קשר עם החוקר. בזמן הקרוב ביותר החוקר והנסיין משוחחים ביניהם בטלפון או בסקייפ ומדייקים יחד את התיאור.
אני מקווה שבאמצעות שתי האסטרטגיות הללו אוכל להגיע לעשרות של דיווחים עשירים ומפורטים של חוויות למידה משמעותיות שבאמצעותן אפשר יהיה להבין טוב יותר את התופעה המרתקת הזו.
אשמח מאד להערות ומחשבות על הרעיונות שהצגתי כאן.
Meaningful Learning Experiences 