כמה וכמה פעמים ניסינו לדייק את המושג משמעות, להבחין בין מובנים שונים, ולבחון את יישומו בהקשר שלנו. הפעם אני נעזרת בשלושה ספרים שעוסקים במושג משמעות, כל אחד בדרכו הוא, ומנסה לעשות קצת סדר. הפוסט הזה מגיע בשבוע שלפני תחילת הלימודים באוניברסיטה. לא בכדי הוא מגיע דוקא עכשיו. בשבוע הבא אתחיל ללמד קורס חדש בשם: משמעות בחינוך. כשלב ראשון, לפני שננסה להבין מהי למידה משמעותית או מהן חוויות למידה משמעותיות, נתחיל מהיחידה הבסיסית והרב משמעית – מושג המשמעות.
בחרתי בשלושה ספרים:
האדם מחפש משמעות – מבוא ללוגותרפיה / ויקטור פראנקל
חינוך כחוויה קיומית / ישעיהו תדמור
קץ האושר – פילוסופיה ומשמעות החיים / שמעון אזולאי
ציטוטים בני עמוד אחד מכל אחד מהספרים האלה מופיעים בסוף הפוסט.
כאשר קראתי בפעם הראשונה את הספר "האדם מחפש משמעות" נשאבתי אל תוך חוויות הסבל שפראנקל מתאר, הצער והאימה של מחנות הריכוז, וגודל תעצומות הנפש וההתמודדויות שלו ושל אסירים אחרים אל מול המציאות הבלתי אפשרית. יחד עם זאת, היו לי ציפיות גבוהות מהספר וקיוויתי שהקריאה בו תעזור לי להבין טוב יותר את חידת המשמעות. הציפיות שלי התבדו. המשמעות של פראנקל – לוגוס (בעקבותיה פיתח את תורת הטיפול שלו – הלוגותרפיה) נחוותה אצלי כשונה מאד מהמשמעות בחוויות למידה משמעותיות. כעבור זמן, ולאחר קריאה נוספת אני מתחילה לראות קשרים.
פראנקל מתאר את הגילוי הדרמטי "כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסויימות, לבור את דרכו". כלומר בכל מצב, גם זה הקשה ביותר, בידיו של אדם להכריע הכרעות ולבחור מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית, ולקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז. הוא טוען ש"חירות רוחנית זו – שאין לשלול אותה מן האדם – היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים."
במשפט האחרון נחשף מובן אחד וחשוב של משמעות – משמעות כתכלית (purpose) – המשמעות נובעת מן התכלית העמוקה שיש למעשים, לבחירות, לעמדות כלפי המציאות.
הדוגמאות של פראנקל הן קיצוניות מטבע הנסיבות וזה כנראה מקור הקושי להשאיל את מובן המשמעות שהוא מתאר אל הקשרים "רכים" יותר. יחד עם זאת, ניתן לזהות את המובן של משמעות כתכלית במצבים שונים. משמעות כתכלית, למעשה עונה על השאלה "לשם מה?" ואת השאלה הזו ניתן לשאול בהקשרים שונים: לשם מה אני משתתף בשיחה הזו? לשם מה אני לומד את הקורס הזה? לשם מה אני קורא את הספר הזה? לשם מה אני עושה את מה שאני עושה? התשובות לשאלות הללו מטעינות את העשייה/ההוויה במשמעות. התשובות לשאלה יכולות, כמובן, להיות ברבדים ועומקים שונים – מתשובות טכניות, אינסטרומנטליות (אני לומד את הקורס הזה, כי הוא יעזור לי בקידום) אל תשובות קיומיות הנוגעות במהות האדם.
פראנקל משתמש בספר פעמים רבות במילה "פשר" כתחליף למילה "משמעות". אני מוצאת את השימוש במילה פשר מבלבל. אני מבינה שעבורו פשר היא מילה נרדפת לתכלית. מסיבות שיתבררו בהמשך, אני מעדיפה לדבר על המשמעות של פראנקל כעל "משמעות כתכלית", ולהשאיר את המילה "פשר" למקום אחר.
בספרו "חינוך כחוויה קיומית" בוחן תדמור אף הוא את שאלת המשמעות. את הספר קראתי מספר פעמים – יש בו תכנים מעולם החינוך האקזיסטנציאליסטי, שמשמעות היא רק חלק ממנו. הוקסמתי מהכתיבה האישית ששזורה בתוך העושר הספרותי שמצוי בספר וההקשרים הרבים להוגים, פילוסופיים ואנשים חינוך. חווית קריאה נפלאה.
תדמור פותח בהבחנה של עדו לנדאו: למשמעות שני מובנים – האחד של חשיבות או רלוונטיות, והשני קשור בהבנה. ההבחנה של לנדאו מזכירה ההבחנה שמוישי ויינשטוק ואני עשינו במהלך תהליך חשיבה על משמעותה של המשמעות: משמעות כפשר ומשמעות כערך. משמעות כפשר מתייחסת לחשיפת רבדי עומק של דבר, או במילותיו של לנדאו, מתייחסת להבנה. להבין משהו, זה להבין את המשמעות שלו, שנמצאת ברובד עמוק יותר ממה שרואים על פני השטח. משמעות כערך מתייחסת לחשיבותו, להשפעתו ולרלוונטיות של הדבר עבור האדם.
תדמור מתייחס לשני מובנים אלה אבל טוען שלמעשה המשמעות, במובנה המלא, אינה נמצאת "בציר האופקי" כמו שני המובנים הקודמים, אלא "בציר האנכי" – הכולל את מימדי הנפש והרוח, ולא רק את המימד הקוגניטיבי. המשמעות בציר האנכי "איננה מתמצית בכך שהיא חשובה, רלוונטית ומועילה לתכלית ממשית זו או אחרת, אלא היא נוגעת בשאלות קיומיות עמוקות של האדם ומבקשת לתת להן מענה."
יש לי קושי עם הגדרה זו, גם אם אני מבינה אותה באופן אינטואיטיבי. אני חושבת שמלבד מטאפורת הצירים, אין כאן הגדרה ממשית למהי משמעות. שני מובנים ברורים מוצגים כאן – חשיבות ופשר. אבל המובן שתדמור מחפש, זה הנמצא בציר האנכי, לא מוצג ולא מובהר, ונשאר בגדר רעיון ארטילאי. אני תוהה האם מדובר במובן נוסף, עמוק יותר, של מושג המשמעות (מעבר לתכלית, ערך/חשיבות ופשר), או שלמעשה ההבדלים נובעים מתכנים בעלי דרגות עומק שונות. כלומר, ייתכן שתדמור מדבר על תכלית, ערך או פשר ביחס לשאלות עמוקות הנוגעות למהותו וקיומיותו של האדם.
הספר "קץ האושר" של שמעון אזולאי, הוא ספר מרתק, כתוב בכשרון רב, ופותח עולם אל הפילוסופיה של המשמעות. הספר הזמין אותי להתעמת מול רעיונות לא שגרתיים ולעתים מפתיעים, ולנסות ליישב ולהתחבט על בסיס הבנתי שלי את מושג המשמעות. ממליצה בחום לקרוא למי שמשמעות, ומשמעות החיים מעניינת אותו. כאן, נבצר ממני להתייחס אל המגוון הרחב של הרעיונות בספר, אם כי רבים מהם רלוונטיים לי מאד. בפוסט הזה אני מתייחסת רק לחלק קטן בספר, ולניסיון להגדיר מהי משמעות.
כחלק מהניסיון להבהיר מהי משמעות, נוקט אזולאי על דרך השלילה, ומציע שההפך ממשמעותי הוא "סתמי". כלומר, אם ניזכר בשלושת המובנים שאספנו עד עכשיו: ערך, פשר ותכלית, סתמי הוא "חסר ערך" או "חסר תכלית". במקרה הזה, שני המובנים הללו רלוונטיים.
מיד אחר-כך, הוא מתחבר למובן השלישי – זה של הפשר, ומדבר על ההתבוננות על הדבר עצמו ועל המשמעות שהוא מייצג, והתבנית הבסיסית של המשמעות כמשהו שמייצג משהו אחר. "לדבר על משמעות, פירושו לחפש עומק שמושא המשמעות הוא רק קצה קרחון שלו."
מה שהפוסט הזה עזר לי לעשות, זה לעמת שוב את שני המובנים של משמעות – ערך ופשר עם הגדרות של כותבים אחרים, וכן להוסיף מובן נוסף: תכלית. מעניין יהיה לבחון את הקשר שבין שלושת המובנים הללו. למשל, האם תכלית וערך הן מובנים שונים? נראה שבמקרים רבים הם מופיעים יחד. מה הקשר בין הפשר, לבין המשמעות כערך או כתכלית? אולי בפוסט הבא…
עמודים מתוך שלושת הספרים:
מתוך האדם מחפש משמעות / ויקטור פראנקל
עמוד 85: "נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפאתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של עקה נפשית וגופנית.
אנחנו שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסויימות, לבור את דרכו.
ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית; שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי.
כשנתבונן מנקודת ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחנו ייראו לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסויימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסויימות, ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם, אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז. דוסטוייבסקי אמר פעם: "יש רק דבר אחד שאני פוחד מפניו: שלא אהיה ראוי לסבלי." פעמים רבות נזכרתי במילים אלה, לאחר שהתוודעתי אל אותם קדושים מעונים, אשר סבלם ומותם העידו על העובדה, כי החירות הפנימית האחרונה אין לה בטלה עולמית. אפשר לומר, כי הם היו ראויים לסבלם; הדרך שבה נשאו את סבלם היתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו – שאין לשלול אותה מן האדם – היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים.
מתוך חינוך כחוויה קיומית / ישעיהו תדמור
עמוד 61: "שני מובנים למושג "משמעות", כותב עדו לנדאו (1999). אחד הוא "חשיבות" או "רלוונטיות" והאחר קשור בהבנה. על פי פירושים אלה, כשאדם קובל על כך שאיננו מוצא משמעות להתנסות מסויימת בחייו או לחייו בכללם, הוא מתכוון לכך שהם חסרי חשיבות או רלוונטיות, או שהם חסרי פשר. אבחנה זו של לנדאו נכונה וקבילה, ניתן לעשות בה שימוש "אופרטיבי" בחינוך, אך לדעתי איננה ממצה את המושג "משמעות". אכן, רבים מזהים את המושג "משמעות" עם "רלוונטיות", וייתכן שהם מסתמכים בכך גם על ג'ון דיואי (Dewey, 1859-1952).
… (כאן מגיעים מספר ציטוטים מדיואי שבחרתי לא להכניס בקטע הקצר הזה, אורית.)
אני חש, ש"משמעות מצויה במישור אחר, או בציר אחר. אין בכוחה של הבנה (קוגניטיבית) לבדה להכיל את המשמעות. להשגתה דרושים ממדים נוספים שבאדם – ממדי נפש ורוח. ואשר לחשיבות ולרלוונטיות, דומה בעיני ששתיהן מצויות על "הציר האופקי". יש להן תפקיד בעל ערך בכך שהן משרתות את החיים בציר הזה שהוא רציונלי, פרגמטי וחברתי. אבל "משמעות" במובנה העמוק נמצאת על "הציר האנכי". היא איננה מתמצית בכך שהיא חשובה, רלוונטית ומועילה לתכלית ממשית זו או אחרת, אלא היא נוגעת בשאלות קיומיות עמוקות של האדם ומבקשת לתת להן מענה. בשימושים אחרים בשפה, די שכיחים, המושג "משמעות" מבטא הניעה (מוטיבציה), או הזדהות, או סיפוק מהישג. מובנים אלה של "משמעות" אינם בלתי נכונים, ,אבל גם הם אינם יורדים לעומקה של החוויה המובעת במושג.
עמוד 63:
"אידאה שלמענה ארצה לחיות ולמות
קטע ספרות ידוע השתרש בכתבים השונים העוסקים בהשקפה האקזיסטנציאליסטית כמשקף נאמנה את המושג "משמעות". הקטע, משנת 1835, לקוח מיומנו של סרן קירקגור עצמו עת היה בן 22. אחרי טיול בצפון דנמרק, על-ידי הים, בקרבת כפר קטן, הוא הגה בבדידות על חייו וכתב:
מה שחסר לי בעצם הוא לברר לעצמי מה עלי לעשות. לא מה עלי להכיר, פרט לאותה הכרה שהיא קודמת לכל עשייה. שומה עלי להבין את ייעודי, לראות מה בעצם רוצה אלוהים שאני אעשה. החשוב הוא למצוא אמת שתהיהי אמת עבורי. למצוא את האידאה שלמענה ארצה לחיות ולמות. מה יועיל לי לשם כך אם אמצא אמת הנקראת אמת אובייקטיבית. מה יועיל לי… באין חיים אנושיים שלמים ולא רק חיי ההכרה, לבסס את פיתוח רעיונותי על משהו הקשור בשורשים העמוקים ביותר של קיומי, של האקזיסטנציה שלי (ברגמן, תשל"ג, 9; קירקגור, 1986, מבוא של יעקב גולומב, ז'; קירקגור, 1954, מבוא של יוסף שכטר, 17, נוסח מקוצר).
בדברים אלה מנוסחת תמצית הגותו של קירקגור, עיקרה של ההגות האקזיסטנציאליסטית. יש בהם צימאון לממשות, כמיהה למענה לשאלותיו ולמצוקתו של היחיד, הסובייקט המתלבט, למענה לחייו שלו. זו הכמיהה למשמעות, "למצוא את האידאה שלמענה ארצה לחיות ולמות", "לבסס את רעיונותי על משהו הקשור בשורשים העמוקים של קיומי."
מתוך קץ האושר / שמעון אזולאי
עמוד 128: "אחת הדרכים היפות ללמוד על מהותו של מושג היא לשאול על היפוכו, על ניגודו. במקרה שלנו מדובר ב"חוסר משמעות". מהי האינטואיציה הטבעית שלנו ביחס לחוסר משמעות? להיות חסר משמעות זה להיות סתמי. כאשר אנו שופטים או מגדירים חפץ, אירוע, זמן, אדם או כל דבר אחר כסתמי, אנו מתכוונים שהוא חסר משמעות. בכדי לדבר על משמעות אנחנו חייבים להניח שמשהו איננו רק הוא עצמו, איננו נוכח סתם – יש משהו העומד מאחוריו והוא לעולם לא נגמר בעצמו.
את הקפיצה הזו, בין התבוננות על הדבר עצמו ובין ההפנמה שהוא מייצג משמעות מסויימת, מרחב מסויים ואפילו עומק מסויים, אנו עושים בגיל צעיר מאד, וזהו תהליך החניכה החשוב ביותר לקבלת חברות מלאה בחברה האנושית. הכוונה היא כמובן לתהליך רכישתה של שפה. השלב בו תינוק הממלמל הברות חסרות פשר "קופץ" לתוך מרחב בו הברות אלו מייצגות משהו הוא אחד הפלאים הגדולים ביותר, המילים, כשלעצמן, הן צלילים או כתמי דיו ואין שום קשר מהותי בינן ובין הדברים שהם מייצגים (אונומטופיאה – כגון הקשר בין המילה "זמזום" לזמזום עצמו – הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל ואיננה צריכה לבלבל אותנו). אבל הפלא הזה קורה, המילה "כלב" מייצגת אובייקט בעולם שהוא הכלב ויש לה משמעות. החל משלב מאוד מסויים בחיינו איננו רואים למעשה את המילה "כלב", אלא את המשמעות של המילה.
זוהי התבנית הבסיסית ביותר של משמעות: משהו מייצג משהו. אם אנו מדברים על המשמעות של מלחמת ששת הימים, הרי איננו יכולים לומר שזהו אירוע שסגור בתוךם עצמו ואין לו משמעות מעבר לעצמו. כאשר אנו עושים זאת, מדובר בשטחיות ורדידות.
לדבר על משמעות, פירושו לחפש עומק שמושא המשמעות הוא רק קצה קרחון שלו. אם לא קניתי לאהובתי פרחים ליום ההולדת, הרי שיהא זה שטחי ורדוד לומר בהיתממות שבזה מסתכם העניין: "סך הכל לא קניתי פרחים". האירוע מסמן משהו אחר, יש לו משמעות, הוא לא נעצר בעצמו.
כאן טמונה גם ההבנה של המונחים "רדוד" ו"עמוק" שאנחנו כל כך מרבים להשתמש בהם. אדם רדוד איננו זה אשר אינו קורא, או אשר מבקש נהנתנות מרובה, אלא הוא האדם החד-מימדי. אדם רדוד איננו מבקש להבין את המשמעות של המתרחש בחייו, בחיי זולתו, ביחסים ביניהם, בעולם, בחברה וכן הלאה. הוא יודע, או שהוא שמע על אירועים בהיסטוריה, אבל איננו מבין את משמעותם; הוא קרא סיפור, אך לא הבין את משמעותו. הוא איננו מבין שחלק מן הדברים אשר הוא נוגע בהם בידו או בקצה תודעתו מחוברים ברשת תת-קרקעית של משמעויות ורבדים המגיעים עד לשורשי חייו. במקום זה, הוא מפליג בין אירוע ואירוע, בין יום ליום, בין אדם לאדם, מבלי לחשוב על הים העמוק הפרוס תחתיו. האדם הרדוד נקרא על-ידי העולם והמתררחש בו להעניק משמעות, אך הוא מתעלם מן הקריאה הזו או שאינו שומע אותה.
האדם העמוק מבין, יודע, חשוף וחושף לכל מה שמסתתר בעולם ומסתתר בו עצמו. רשת תרבותית שלמה נפרסת לפניו והוא מהלך בה."
Meaningful Learning Experiences 