ראשית, התנצלותי הכנה על הפסקה ארוכה של שלושה חודשים בכתיבה בבלוג. עכשיו שוב כאן ומקווה לחזור ולהתמיד בפרסום פוסט אחת לשבועיים.
השבועות האחרונים קשים מאד, קשים לכולנו. ימים אפלים של מלחמה, סירנות, מתקפות טילים, לוחמים בחזית, דאגה וחרדות בעורף, חדשות תכופות וצפופות, רובן קשות ורעות.
אני מוצאת את עצמי מתקשה להקשיב ולהיפגש עם התכנים שבהם אני נוהגת לעסוק. הרעש מסביב, או הידיעה שמסביב מתרחש הרבה וכל הזמן, מפנה את הקשב אל המאורעות באופן תדיר, ויוצר "הפרעת קשב" תמידית. הידיעה שבכל רגע מתרחשים אירועים בחזית ובעורף, מחזירים אותי שוב ושוב אל אתרי החדשות, הפרשנויות, והמידע האינסופי המוסיף לזרום מהשטח או למחזר את עצמו 24 שעות ביממה.
אני מנסה לבחון איך הקשב עובד, איך ולמה הוא נודד, וכיצד הוא מתייצב. זו אינה חקירה שיטתית או מדעית, אלא נסמכת בעיקר על החוויה האישית שלי, שוודאי מוכרת לרבים מכם.
בכל פעם שתשומת הלב מתחילה להתמקד בכתיבה, או בחשיבה על נושא כלשהו, למשל, חוויות למידה משמעותיות (כתיבת הפוסט הזה היא דוגמה), המחשבה נודדת, עוד לפני שהתאפשר מפגש של ממש עם התוכן, לפני שהתפתח קשב יציב שמאפשר התעמקות, יסודיות.
המעבר לאתרים החדשותיים, יחד עם זאת, הוא טבעי ומידי. אפשר לשהות שם זמן רב ללא הפרעה. זה מזכיר, להבדיל, את החוויה התודעתית של צפייה בתכנית טלוויזיה. התודעה מתחברת אל המדיום וצורכת את התכנים המובאים בו. בדרך כלל, קורה כאן ההיפך ממה שקורה בניסיון להיפגש עם תכני העיסוק שבשגרת יומנו. במקרה של צפייה בטלוויזיה, או דפדוף באתרי החדשות, או הקשבה לרדיו – במקום להתאמץ בנחישות בשימור הקשב והמפגש, הקשב והמפגש מתקיימים באופן כמעט טבעי וקשה להתנתק מהמדיום ולעבור לעיסוקים אחרים.
אין בידי מידע על תאוריות בדוקות לתופעה הזו של הישאבות אל תוך סרט, משחק, סיפור, קריאת כתבות. אבל ניתן לשער שלרגש יש תפקיד מאד חשוב במצבים אלה, ליצירת מעורבות ורצון להמשכיות (לוקח זמן, למשל, להתמכר לסדרת טלוויזיה, וזה קורה כשנוצרת מעורבות בעלילה וביחס לדמויות, ומתעורר רצון הולך וגדל לדעת מה יהיה בהמשך). בנוסף, כל הפעילויות הללו הן יחסית פאסיביות. אמנם, יש צורך להקשיב ולהיפגש, אבל אין צורך ליצור דבר מה חדש.
כתיבת מאמר, כתיבת פוסט לבלוג, יצירת תכנית מחקר, כל אלה דורשים מאמץ אקטיבי. מאמץ אקטיבי כזה דורש קשב ממוקד ומפגש אמיתי עם התוכן כדי שאפשר יהיה ליצור דבר מה חדש ביחס לתוכן הזה. מאמץ כזה דורש שקט יחסי ונחת רוח שיאפשרו לקשב ולמפגש להתפתח. אנחנו נוטים לברוח ממאמצים, ולא אחת מוצאים תירוצים לברוח מהם. ברגע שיש פרצה, התודעה בורחת אליה ומחפשת פעילות פחות אקטיבית ומאומצת, ועם מטען רגשי נגיש יותר.
יחד עם זאת, ישנן בהחלט פעילויות אקטיביות ויצירתיות בהקשר לעיסוק הקשור למצב חרום, שמקשה ממילא על קיום עיסוקים שגרתיים יומיומיים. אנשים מתארגנים לתמוך בחיילי החזית, מוצאים דרכים שונות לעזור לתושבי הדרום, עוסקים באקטיביזם, בפעולות הסברה, כתיבה בבמות שונות, ארגון פעילויות חברתיות שונות, ועוד דרכים רבות לממש את רגשותיהם ומחשבותיהם לידי פעולה. ייתכן שפעולות אלה לא נתקלות באותם קשיים שתיארתי קודם, שכן המטען הרגשי שמלווה אותן יוצר תנועה ותנופת יצירה.
על איזה כר יכולות חוויות למידה משמעותיות לצמוח באופן טבעי יותר? האם על גבי פעילות פאסיבית הרוויה במטענים רגשיים? האם על גבי פעילות אקטיבית מאומצת הכרוכה ביצירה של דבר חדש? או אולי בשניהם, כך שבכל אחת צומחת חווית למידה משמעותית מסוג אחר?
Meaningful Learning Experiences 