כשמשהו רלוונטי לי, אני מכירה אותו היטב, ומיד יכולה להתחבר
כשמשהו רלוונטי לי, יש לי כבר הרבה ידע עליו, כך שאני מבינה טוב
כשמשהו רלוונטי לי, הוא חשוב לי, הוא בעל ערך עבורי
כשמשהו רלוונטי לי, יש לי קשר אישי אליו, ולכן הוא מהדהד בי
כשמשהו רלוונטי לי, יש סיכוי טוב יותר לחוויית למידה משמעותית
נשמע הגיוני? נראה שכן. אבל לקראת סוף קריאת הפוסט אולי תחשבו אחרת.
ז'אנר מאד נפוץ להעברת רעיונות בשנים האחרונות הוא הרצאות TED. בשבועות האחרונים אני עורכת התנסויות בצפייה בסרטוני TED, כדי לברר שאלות שונות הקשורות לחוויות למידה משמעותיות, בין היתר גם שאלת הרלוונטיות שבה נעסוק בפוסט זה. ברור לי שבבחירה בז'אנר הזה, אני מזניחה קשת רחבה של התנסויות אפשריות אחרות, חלקן מורכבות ומעניינות יותר, אבל צריך להתחיל איפשהו. הבחירה בז'אנר הזה נעשית ממספר שיקולים. ראשית, קלות, נגישות וזמינות. מדובר בסרטונים קצרים וזמינים של כ- 20 דקות שמנסים להעביר רעיונות בעלי חדשנות כלשהי. שנית, ההרצאות בדרך כלל מוגשות בדרך מעניינת שיוצרת מעורבות ולכן מעלות שאלות ביחס לרמת העניין וחוויות למידה משמעותיות. שלישית, הז'אנר של הרצאה, באשר היא, מאד נפוץ במחוזותינו, ונראה לי ראוי להבין מה מתרחש במהלך הרצאה טובה והאם יש סיכוי להתרחשות חוויית למידה משמעותית, וכיצד זה קורה.
יחד עם זאת, ראוי גם לציין את המגבלות של הז'אנר. לעתים קרובות, הוא יוצר מעורבות בזמן הצפייה, ותחושה של חוויה של עניין, הנאה ואולי אפילו משמעות, אבל תחושות וחוויות אלה יחד עם התכנים והרעיונות נוטות להעלם זמן קצר לאחר הצפייה, בעת שאנו פונים לפעילות אחרת, וכך חומקת ההזדמנות לחווית למידה משמעותית עמוקה, ואולי בעלת השפעה. מגבלה נוספת היא הפאסיביות היחסית של הצופה והצורך לעקוב אחר המהלך שהמרצה יוצר. השוו את המצב הזה למצב אחר שבו האדם נמצא בתהליך של יצירה (למשל, פיתוח רעיון בקבוצה, חשיבה על סוגיה, כתיבת פוסט) – מידת האקטיביות גבוהה הרבה יותר. השוואה זו מעלה את השאלה עד כמה צפייה בהרצאה היא אכן תהליך פאסיבי, והאם אפשר להפוך את התהליך הזה לאקטיבי יותר? לכזה שבו לצופה יש בעלות ואחריות גדולה יותר על התהליכים שלו? (על כך, בפעם אחרת).
במהלך השבועיים האחרונים צפיתי ב 6 סרטוני TED, חלקם בעקבות עניין ראשוני מקריאת הכותרת וההסבר, וחלקם בעקבות המלצות מאנשים. לגבי 4 מהם ערכתי חקירה בדרך הבאה: לפני תחילת הצפייה, הנחתי לידי דף A4 חלק, ולאורכו מתחתי קו המשמש כציר הזמן של ההרצאה. מראש, סימנתי נקודות זמן מ 0 ועד 20 (20 דקות הוא הזמן הממוצע של הרצאות TED). התחלתי לצפות בסרט, ובמהלך הצפייה שרטטתי גרף שמתאר את המעורבות שלי בהרצאה. בכל פעם שהיה אירוע מהותי מבחינת המעורבות שלי (למשל, זינוק או נחיתה ברמת המעורבות, או מעורבות מאד נמוכה במהלך פרק זמן יחסית גדול) ציינתי מעל הגרף בקצרה את התוכן בשלב זה של ההרצאה, ומתחת לגרף ציינתי מה קורה בחוויה שלי. לאחר סיום הצפייה, השתמשתי בגרף כדי לכתוב סיכום בן כעמוד אחד, שבו תיארתי את המהלך כולו, וציינתי סוגיות ומחשבות שעלו בהתנסות הזו שהייתי רוצה לבחון לעומק בהמשך, או לשוחח עליהם עם אנשים.
אז הנה כמה תובנות לגבי רלוונטיות וחוויות למידה משמעותיות:
אם אגדיר באופן פשטני מה מותר חווית למידה משמעותית מחוויות חיים אחרות, אומר שבחוויות למידה משמעותיות חייב להתרחש הדהוד, ובהמשך גם התמרה. מתוך 6 ההרצאות שבהן צפיתי, בשתיים ארע מה שקורה בהרצאות רבות – התרחש מפגש מתמשך וכמעט יציב, אך לא היה הדהוד, וגם לא התמרה. ברגע שהפניתי את הקשב, התחיל להתרחש מפגש: התבוננתי בתכנים וברעיונות שהיו רלוונטיים לי ולתחום עיסוקי, עיבדתי אותם, הבנתי אותם. היה לי מעניין וגם למדתי מספר דברים קטנים, וזה איפשר למפגש להמשיך ולהתקיים עד סופה של ההרצאה.
כאמור, שני הסרטונים היו רלוונטיים עבורי. אחד עסק ב"אומנות של שיחה משמעותית" והשני עסק ברעיון חינוכי של בית-ספר חדשני. גם לאחר הצפייה, אני עדיין חשה ששתי ההרצאות היו רלוונטיות ומעניינות. אז מדוע לא היה הדהוד, ומדוע לא הייתה התמרה?
הנה מספר השערות:
- התוכן רלוונטי אך לא פגשתי רעיון עמוק – אני משערת שהדהוד לא מתרחש בכל פעם שאני פוגשת בתוכן או ברעיון שרלוונטי לי. נראה שהרלוונטיות מביאה להתעוררות העניין בתוכן, להפניית הקשב בקלות רבה יותר, ולהתרחשות המפגש בטבעיות גדולה יותר, בגלל אפשרות ההבנה של נושא מוכר והקישור לידע אישי קיים. אבל על מנת שהרעיונות יהדהדו צריך משהו מעבר לרלוונטיות התכנים. יש צורך בזיהוי ומפגש עם עומק של רעיונות ומשמעות. (אני יודעת שזהו תיאור לא מספק כלל, כי לא הסברתי מה זה רעיון עמוק ובמה הוא נבדל מרעיון רדוד, איך מודדים עומק וכו'. לכולם יש אינטואיציה ומושג מהו עומק רעיוני, ובהמשך אני מקווה להקדיש לכך פוסט בפני עצמו. בינתיים אני סומכת על האינטואיציה של הקוראים – נראה שאנחנו משתמשים הרבה במונח "רעיון עמוק" ובדרך כלל יש לנו לגביו תחושה ברורה, ומה ההבדל בינו לבין רעיון רדוד או סתמי, גם אם אנחנו לא מגדירים אותה באופן מדעי.)
- התוכן רלוונטי, ופגשתי רעיונות עמוקים, אך הם לא טופלו באותנטיות והעמקה אמיתית – לפעמים יש הדהוד, אבל הטיפול ברעיונות הוא פלאקאטי, סיסמתי, פופוליסטי, ללא ניסיון אמיתי להתמודד עם הסוגיה לעומקה. אני מוצאת מצבים כאלה כמתסכלים ומאכזבים, בעיקר לנוכח העובדה שהיה הדהוד והתפתחה ציפייה להתמודד עם הרעיונות הללו באופן יסודי. במדיום הזה של הרצאות בנות 20 דקות שמתיימרות להעביר מסר חדשני, זה קורה די הרבה.
- התוכן רלוונטי, פגשתי רעיונות עמוקים, אך לא התחולל בי כל שינוי – כשההרצאה נוגעת באותן שאלות או סוגיות עמוקות שאני מחפשת להן תשובות, שאני מוטרדת מהן, אבל המענה מוכר, נדוש, סובב סביב רעיונות שכבר חשבתי עליהם, או התוודעתי אליהם קודם, לא מתרחשת התמרה. אין כל חידוש עבורי, ואין סיכוי ללמידה בעלת ערך.
והיו גם ארבע הרצאות שבהן היו הדהודים, ואפילו התחלות של התמרות. יש בהן "שיאים", ועליות ניכרות בגרף המעורבות. בכולן יש רלוונטיות באיזשהו אופן, המשמרת מפגש מתמשך ויציב, תנאי הכרחי כנראה, אבל לא מספיק להתרחשות הדהוד והתמרה. בארבע ההתנסויות הללו היו הדהודים, אותה חוויה של נגיעה בדבר עמוק ובעל ערך, שבדרך כלל יוצרת גם התרגשות. בשלוש מההתנסויות היה גם סוג חלש של התמרה – תובנות שיצאתי איתן, ששינו במשהו את נקודת מבטי ורציתי להמשיך לחשוב עליהן.
אולם בכל אלה, וזה אולי קשור למוגבלותו של המדיום הזה, חשתי שמדובר בהדהוד ראשוני, והתמרה ראשונית. אלה הם רגעים חולפים, שגוועים כאשר ההרצאה ממשיכה ורעיונות חדשים עולים. מן הראוי לחשוב על הרעיונות שהדהדו ויצרו התמרה, להמשיך לעבד אותם, לדון בהם ולשוחח עליהם, לקחת אותם לחיים ולהתנסות איתם. במהלך ההרצאה אין לנו שהות לכך, וגם לאחריה, דברים אחרים נכנסים וממלאים את החיים והרעיונות נמוגים.
כסיכום, ההתנסויות הללו הביאו למספר תובנות ומחשבות להמשך חקירה:
- מעכבי הדהוד: דיבור בסיסמאות, זילות ופופוליסטיות, רדידות ושטחיות ללא זיהוי של עומק רעיוני, הסברים לא מספקים ולא משכנעים, פירוט של דברים ידועים, מוכרים ומובנים, עובדות ופרטי מידע שלא ברור הרעיון המחבר אותם.
- מעכבי התמרה: נגיעה בעומק המשמעות אבל במחוזות ידועים ומובנים, אין כל חידוש. אין זמן מספיק לעיבוד, כך שנשאר רק פוטנציאל להתמרה.
- הדהוד ראשוני, התמרה ראשונית – אלה בדרך-כלל מצביעים על פוטנציאל לחוויית למידה משמעותית, אבל לא מממשים אותה במלואה, כפי שתיארתי לגבי 4 ההתנסויות האחרונות. בדרך כלל נדרשת צפייה נוספת, דיון, או חשיבה על הרעיונות ועשייה איתם. כך לפחות במדיום הזה.
- תפקידו של המרצה ביצירת חווית הלמידה המשמעותית אצל הצופה– שטף דיבור, אינטונציה, הומור, מחוות, מבט. לכל אלה יש השפעה על הקשב והריכוז – על המפגש ואיכותו. אבל האם יכול המרצה ליצור הזדמנויות טובות להדהוד והתמרה?
זה היה מעט על הקשר בין רלוונטיות לבין הדהוד והתמרה. מה אתם חושבים על הקשר הזה עכשיו?
Meaningful Learning Experiences 