לפעמים, העולם סביבנו מסתחרר ואנחנו מוצאים את עצמינו מגיבים לאירועים סביבנו, מכבים שריפות, רודפים אחרי מטלות, שוב איננו אדונים לזמן שלנו, לתכניות שלנו. אנחנו קצת מוותרים על עצמינו לטובת מה שמחוצה לנו. יש זמנים כאלה.
בזמנים כאלה סדרי העדיפויות משתנים, מה שחשוב לנו ואיננו מתפשרים עליו בימים כתיקונם, נדחק לדרגה נחותה של "אם יתאפשר", ועניינים דחופים משתלטים על סדר היום.
הנסיבות יכולות להיות משמחות או מדכאות. מלחמה, אבל, חולי, שמחות, אורחים מחו"ל, לידה. גם החגים הם נסיבות שכאלה.
החודש האחרון היה משמח עבורי, אבל בהחלט מהסוג שבו הכאוס משתלט על החיים. עברנו לביתנו החדש, וסדרי חיינו השתנו.
אחד התסמינים הברורים בהם הבחנתי הוא חוסר הריכוז והקושי להיכנס לעומק לעיסוקים שבדרך כלל מעניינים אותי וממלאים את חיי במשמעות. בבואי להתמסר ולהשקיע מחשבה או אנרגיה בעיסוק בו בחרתי, די מהר אני מפנה קשב מבוזר לעשרות דברים אחרים שתובעים את תשומת ליבי. כאשר אלה מניחים לי, אני מוצאת את עצמי בורחת לעיסוקים אחרים, כאלה שדורשים פחות אקטיביות, פחות מאמץ (גלישה באינטרנט היא דוגמה אחת נפוצה).
זה בדרך כלל נראה כך: החלטה להיכנס לעיסוק, ניסיון סזיפי לעשות זאת לאורך מספר דקות, חצי שעה או שעה, הפרעה או בריחה, ושוב החלטה להיכנס לעיסוק. הדפוס הזה לא מאפשר התחברות של ממש ומפגש אמיתי עם התוכן. גם אם מדובר בעיסוק בדבר שמעניין אותי, ובעל משמעות עבורי, נדרש זמן והתמדה עד אשר התודעה מתמלאת בו, ומפגש שאולי היה בעבר, מתרחש שוב מחדש.
עיסוק עם משמעות דורש מאמץ, כבר כתבתי על כך כאן. עיסוק עם משמעות דורש מידה של אקטיביות. הוא לא בהכרח מהנה בשלביו הראשונים, אלא מאמץ ודורש משאבים נפשיים. דרושה אנרגיה ומוטיבציה גבוהה להיכנס אליו ולהתמיד בו, ולוקח זמן עד שמתרחש מפגש והדהוד, ואז בדרך-כלל הדברים מתגלגלים מעצמם. אך בשלב שבו צריך להתאמץ להיות אקטיבי הקשב יכול בקלות להתפזר אל עבר פיתויים נוחים וקלים יותר. אנחנו פתוחים יותר לגירויים, לאירועים מסביבנו ומנצלים כל הזדמנות להקשיב ולהגיב למה שקל ונגיש ולא דורש את משאבי הנפש שהעיסוק שמולנו מצריך מאתנו.
מניין האנרגיה להיכנס לתנאים של חווית למידה משמעותית? מניין האנרגיה לעבור מהפניית קשב למפגש שיש בו איזשהו הדהוד? כשזה משהו שנמצא בחיי עכשיו ומעניין אותי ונוגע לי אישית, האנרגיה הזו לא צריכה להיות גבוהה. מעט אנרגיה להתחיל להקשיב, ואני מיד שם. אבל כשמה שאני עושה רחוק מלבי ברגע זה, נדרשת אנרגיה גדולה מאד. מהי האנרגיה הזו? איך יוצרים אותה? והאם בכלל כדאי? אלה שאלות פתוחות שמזמינות את הקוראים ואותי להתעמת איתן.
עבורי, משאבי האנרגיה הללו נגישים ורבים יותר כאשר לא מתחרים עמם עניינים תובעניים אחרים. לכן שגרה כל כך נחוצה. קצת מוזר לדבר על שגרה בחודש תשרי, האנטיתזה של השגרה. אבל דווקא התקופה הזו, תקופת החגים, מדגישה את סוגיית השגרה וחוסר השגרה.
אז בואו נהנה מחוסר השגרה של החגים ונתמסר לאירועים והעיסוקים שהם מביאים איתם: משפחה, חשבון נפש, תכנון וחשיבה על השנה החדשה, ארוחות חג, חגיגיות ועוד. אחרי זה אולי תגיע השגרה המבורכת.
שתהיה לכולנו שנה של שמחות ושגרה, שלום ואהבה, יצירה ומשמעות.
אורית
Meaningful Learning Experiences 