חוויות הלמידה שאני זוכר מילדותי, מבית הספר ואף מחיי בעת האחרונה, מגוונות מאד. כאשר אני מנסה להיזכר בהן עולה לפני המפגש שאירע, מה למדתי- פרטי התוכן ומדוע הוא היה משמעותי לחיי. לעיתים, כאשר הייתה עוצמה מיוחדת בלמידה אני זוכר גם את המקום שבו היא התרחשה: האנשים שסבבו אותי, התאורה. באחד ממקרי הלמידה, שהיה מעניין במיוחד אני אף זוכר את הריח שאפף את האזור וחדר מבעד לחלון הכיתה. גם כשאיני זוכר את רוב הדברים הללו (ולעיתים בקושי את התוכן), בדרך כלל אני יכול כמעט לחוש את האווירה ששררה בעת הלמידה.
פעמים, גם בבלוג הזה וגם במאמרים שונים, העיסוק בלמידה משמעותית מתמקד ביחסים דו סיתריים- בין הלומד לבין מה שהוא נפגש עימו- הידע, סיפור, יצירת האומנות, תרגיל חשבוני. בדברים הבאים הייתי רוצה להפנות לרגע את הזרקור אל כל מה שמתרחש מסביב, לא אל הקשר בין הלומד לתוכן אלא לכל מה שסובב את שניהם. אל הווית הלמידה.
מהי הוויה שבה מתרחשת הלמידה? יש כל מיני סוגי אווירה שבה האדם יכול ללמוד, אדם יכול להתכונן לתחרות ידע וללמוד, לקרוא ספר לבדו ולחוות למידה, לדבר עם חבר ולחוש למידה ומשמעות. אבל לעיתים, בעת הלמידה בכיתה או בחבורה יש משהו אחר ממה שמתרחש בדרך כלל, מעין התוודעות עמוקה של האדם למה שסביבו, לזולתו- הן לחבריו וחברותיו, הן למלמד והן לתוכן הלמידה. לפעמים ניתן לראות כיצד הלמידה שואבת את חִיוּתה מהתרחשות מקיפה יותר שעוטפת את כל מה ומי שמצוי במרחב באותו הזמן.
במקרים הללו ניתן לראות כמעט בחוש איך גם המלמד חווה את חווית הלמידה ביחד עם הלומדים ואולי גם איך התוכן הנלמד קם פתאום לתחייה וניצב בין הלומדים כאחד הנוכחים. מי שבתוך ההוויה הזו מתחבר ללמידה ומי שחיצוני אליה, ציני, רפלקטיבי מידי או אינו קשוב, מאבד את ההזדמנות לחוות למידה משמעותית.
אחד הדימויים היפים והמדויקים ביותר בעיני להוראה ולאנשים המעוניינים לחולל למידה משמעותית בסביבתם היא הנגינה. בשביל לחולל למידה, כמו בשביל לנגן, צריך להיות קשוב ליצירה, לכל המתרחש סביבך ובה בעת קשוב ומחובר לעצמך. המנגן ובוודאי המנצח יוצר מרחב של אנרגיה שפותח את המאזין, אם הוא רק מוכן להיות קשוב (וכאן כמובן נכנס נושא הקשב שמעסיק אותנו בבלוג הזה כבר זמן רב). אם נשתמש במילותיה של חווה אלברשטיין על האהבה, בשביל להיות מורה טוב באמת: "יש להקשיב ללא הרף, להצטרף בדקה הנכונה, ללכת בעקבות המנגינה. המנגינה היא פשוטה מאוד, אך יש לה אלף צורות וגוונים, רגע אחד היא מוכרת ,ופתאום היא לגמרי אחרת. " (מתוך האהבה מאלתרת, חוה אלברשטיין).
איננו שמים תמיד את ליבנו, אבל תחום ההוראה הוא אחד התחומים העדינים, המורכבים והחשובים ביותר שקיימים. המלמד צריך לדעת את תוכן הלמידה, לחוש כל הזמן היכן הלומדים מצויים ובה בעת לפתוח את מחשבות ורגשותיהם לתכני הלמידה, זה לזה ואליו. לפעמים אני חש שתפקידנו כמלמדים הוא לחולל את ההתרחשות הזו, לפתח את הווית הלמידה. להפשיר את הזרות והקיפאון ולחַיות את מי ואת מה שסביבנו, את התוכן ואת האנשים. לגרות אותם ואת עצמנו להרחיב את גבולותינו אל ההתרחשות. וכאשר הלומדים והלומדות, ואנו בתוכם נפתחים אל ההתרחשות, אל התכנים, אל עצמם- מרחב חדש נולד לפתע, מרחב הלמידה, והוא מחבר פתאום בין כולם. במילים הבאות רבקה מרים, מתארת את המנגן שמאמין שכל המציאות (העצמים) היא בעצם רוח שקפאה, ניגונים שקפאו, הוא רואה את תפקידו בחשיפת המציאות הפנימית, הרוח, המנגינה. הוא מנסה להפשיר את העצמים, ולחשוף את הניגונים שהוקפאו בהם, ותוך כדי, הוא עצמו נכנס אל הנגינה ומתפשט כולו לניגון, עד שכינורו, המחולל כל זאת מפשיר בעצמו. זה מה שקורה פעמים רבות למלמד הטוב, שנכנס להיות חלק מהווית הלמידה, מהתרחשות החיים בחבורה הלומדת.
המנגן גורס היה/ רבקה מרים
הַמְּנַגֵּן גּוֹרֵס הָיָה
שֶׁכָּל הָעֲצָמִים מְקוֹרָם בְּנִגּוּנִים שֶׁהִקְפִּיאוּ
וְכָל מַהֲלָכָיו נוֹעֲדוּ אוֹתָם לְהַפְשִׁיר.
בְּכִּנּוֹר חָשׂוּף מְהַלֵּךְ הָיָה
לְגָרוֹת הַחֲפָצִים גְבוּלוּתַם לִפְרֹץ
לְהִתְפַּשֵּׁט לְנִגּוּן.
וְהַכִּנּוֹר בְּחֵיקוֹ עַד דְּמָמָה מִצְטַוֵּחַ כְּשֶׁחָשׁ בְּאֶמְצָעִיתוֹ
בְּמֵיתָרָיו הַמַּפְשִׁירִים.
חווית הלמידה המשמעותית עליה אנו מדברים כה הרבה, זקוקה גם למפגש, להתבוננות ולהדהוד, גם להבנה ולרגש אבל גם להוויה שיכולה להתגלותבזכות המנגן והלחן הנכון, שיפשיר את כל מה שבסביבת הלמידה, שיעטוף בנגינתו את כל השוהים במרחב, ויגרה אותו להיות בפנים, להיות בתוך החוויה, להיות בהוויה. בעיני נגינתו של המלמד היא הסוחפת את האדם מן הקשב העמוק אל תוככי המפגש.
Meaningful Learning Experiences 