שבועיים של חופש באי ירוק מול הים הכחול הביאו עימם מחשבות חדשות לגבי משמעות. החלטתי להביא איתי לחופשה ספר שכבר קראתי, אבל רציתי לפגוש שוב: התמקדות של יוג'ין ג'נדלין. הקריאה בספר העירה אותי. יצרה חיבורים עם מחשבות ורעיונות שהיו לי והעשירה אותם, ולפעמים גם התמירה אותם. קריאת הספר, שהוא נגיש מאד לקהל הרחב, הובילה אותי אל מקורות נוספים, תיאורטיים יותר, קריאים פחות, וזהו קצה קצהו של קרחון. בפוסט הזה, אפתח כמה מחשבות על משמעות לאור המפגש המחודש עם תיאוריית ההתמקדות. מחשבות אלה רוצות להמשיך ולהתפתח, וזוהי אתנחתא קלה בעיצומו של התהליך.
התמקדות היא שיטה לתהליך פסיכותרפי שפותחה על-ידי פרופ' יוג'ין ג'נדלין מאוניברסיטת שיקאגו כחלק מפילוסופיה רחבה יותר. בתהליך ההתמקדות האדם מפנה תשומת לב פתוחה ולא שיפוטית אל ידע פנימי האצור בגוף, הנחווה באופן ישיר, אבל עדיין איננו מבוטא במילים. תהליך ההתמקדות, בין היתר, מיושם לצורך הבהרה של מה האדם מרגיש או רוצה, או לקבלת תובנות חדשות לגבי המצב שבו נמצא האדם. אחת האיכויות שבה משתמשים בזמן התמקדות נקראת "תחושה מורגשת" (felt sense). זוהי תחושה מעורפלת, ללא מילים של "משהו" – ידע פנימי או מודעות שאיננה עדיין מחשבה מוכרת או מבוטאת במילים – "משהו" שנחווה בגוף. ה"תחושה המורגשת" כוללת בתוכה משמעויות שאותן חי כבר האדם, והיא מקשה אחת של גוף והכרה. כדי לאפשר ל"תחושה המורגשת" להיפתח ולהתפתח ולזהות את המשמעות שלה, המתמקד מנסה להעלות מילים שיכולות לאפיין אותה – מילים אלה נבחנות אל מול התחושה המורגשת, תוך ניסיון לדייק אותן יותר ויותר עד להדהוד שמאפשר להבין ולהרגיש את המשמעות העמוקה של התחושה המורגשת.
ההיבט הטיפולי-פסיכותראפי של התמקדות הוא מרתק, ומשנה את כל התפיסה על טיפולים פסיכולוגיים ואחרים. כיוון שאינני מטפלת, פסיכולוגית, או עושה עבודה קלינית משום סוג, אתייחס לכך פחות בדבריי. ההיבט שמעסיק אותי הוא ההיבט הפילוסופי – הרעיוני. הרעיונות של ג'נדלין עושים אצלי מצד אחד "שינוי תפיסתי" לגבי מה זה ידע, מהי משמעות, מהי למידה, ובאותה עת גם יוצרים סדר ביחס לאינטואיציות, תובנות והבנות פזורות שיש לי.
הפילוסופיה של ג'נדלין מסתמכת על ההנחה היסודית כי מוחנו וגופנו יודעים לאין ערוך יותר ממה שבדרך כלל נגיש לנו. אנחנו לא מודעים אלא לחלק מאד קטן מן הידע העמוק שלנו שנטמע בנו תוך כדי התנסויות החיים. מערכת העצבים המרכזית קולטת ומעבדת כמות רבה של מידע אשר מאוחסן מחוץ לטווח המודעות היומיומית. חלק גדול ממידע זה מטופל על-ידי התת-מודע. עם זאת, הדרך שבה אנו מתמודדים עם מצבים שונים בחיים היא דרך החשיבה ההגיונית-לוגית, ולמעשה איננו משתמשים כלל בידע העצום שנמצא אצלינו באופן חבוי. הפילוסופיה של ג'נדלין עושה שילוב בין החשיבה ההגיונית-לוגית שמסתמכת על מושגים ומילים, ובין הצירוף הלא מפוצל גוף-הכרה (התחושה המורגשת). השיטה מציעה להתחבר אל הידע הגופני העמוק ביותר שלנו, ולהוסיף ולפתח אותו, תוך אינטראקציה עם מילים ומושגים.
סביר להניח שבהמשך אכתוב עוד על הקשר שבין מושגים מעולם ההתמקדות לבין משמעות, למידה וחוויות למידה משמעותיות. כאן, אני רוצה להתייחס למספר מצבים מוכרים שקשורים בעיני למשמעות, דרך מושגי ההתמקדות.
ההיכרות עם תיאורית ההתמקדות והמושגים הקשורים בה, עזרו לי להבהיר עוד יותר את המושג "משמעות". אחת הדרכים לחשוב על משמעות, היא משמעות שנחווית בגוף ומשמשת מעין מצפן, אבן בוחן למילים שיתארו את המשמעות הזו. למשל, כאשר אני כותבת מילים אלה, אני מחוברת למשמעות שאני רוצה לבטא. משמעות זו איננה מגיעה עם מילים ומשפטים מהמוכן. היא נמצאת בתוכי (במוח, בגוף, בשילוב ביניהם?) כאיזשהו גוש אמורפי שיודע להגיד כן או לא, זהו בדיוק, לא זה לא זה, בערך, מתקרב…זה זה!, וכך השורות נכתבות להן. לפעמים אני נתקעת עם מילה שנגישה לי אך מתאימה בערך, והגוש בגוף אומר לי, לא זה לא נראה לי, וכתוצאה מכך, אני לא כל כך מרוצה, ולכן מנסה שוב, או עוזבת ומזכירה לעצמי לחזור לפסקה הזו אחר-כך. יש פסקאות שאני קוראת לאחר שכתבתי אותן ומרגישה מסופקת (למה? כי הן מבטאות באופן מדויק את המשמעות שנמצאת אצלי), וכאלה שאני מיד מרגישה שדורשות עוד עבודה. שני דברים מעניינים בתהליך הזה. ראשית, המשמעות מהווה עוגן או מצפן ומכוונת ומדייקת את המילים שאני מייצרת. שנית, באינטראקציה בין המילים והמושגים ובין המשמעות החבויה, משהו משתנה גם במשמעות, בידע החבוי (בגוף, באדם). כלומר, כשאני מחפשת את המילים ואת הניסוחים המתאימים, שואלת את עצמי אם זה מתאים, אם זה מדויק, דברים מתארגנים מחדש לא רק בטקסט, אלא גם בי.
הקשר בין מילים ומושגים לבין המשמעות הטמונה בגוף (שמגלמת ידע מובלע שאצור בגוף) מעלה עוד כמה מחשבות. זה מעלה את המחשבה לגבי הצורך להיות מחוברים לא למילים שיצרנו מתוך המשמעות, אלא למשמעות עצמה, זו שאנו חשים בגוף. המשמעות עצמה, בתוך המצב בו נמצאים ברגע ובמקום מסוים היא המקור למילים שהן הכי מדויקות למצב החדש שנוצר. ג'נדלין מדבר על הגוף החי, ההקשר, החיים והסיטואציה: המילים שאנחנו אומרים עכשיו, לא יכולות להיות מועתקות כפי שהן לעוד כמה רגעים. אנחנו ממשיכים לחיות, והמשמעויות שבנו ממשיכות להשתנות, והמצב שבתוכו אנחנו נמצאים משתנה כל הזמן.
כשרוצים להגיד משהו, בעיקר בפורום מחייב – לפעמים מתכננים בראש את מה שרוצים להגיד, מתוך אמונה שזה יקל עלינו את ההתבטאות. אבל אז, כשמגיע תורינו לדבר, המילים שתכננו כבר לא מתאימות למצב הנוכחי, למשמעות שבגופינו ברגע הזה. אנחנו רוצים להגיד וזה לא מדויק לנו, אז אנחנו אומרים במילים אחרות, וזה ממשיך לא להיות מדויק – במקרים רבים זה גורם לנו להסתובב סחור סחור סביב המשמעות שלא לגמרי ברורה לנו.
ועוד מצב מוכר – האם אתם מכירים את המצב שבו אתם מכינים הרצאה, וכותבים אותה – זו יכולה להיות הרצאה בכנס, נאום קצר באירוע משפחתי, נשיאת דברים בטקס, וכאשר הרגע הגדול מגיע אתם קוראים את מה שהכנתם והמילים נותרות ללא רוח חיים, כמו קליפות של משהו שפעם היה שם, ואין זכר למשמעות שבעת יצירת הטקסט נבעה מכם? אין להרצאה הזו שום סיכוי להפוך לחוויית למידה משמעותית. לא למרצה ולא למשתתפים. מכירים?
אם חושבים על מילים ועל משמעות, נראה כי חשוב להיות מעוגנים למשמעות שאנחנו רוצים להעביר, ולא משנה מהם המשפטים שכתובים במצגת. אם המשמעות כאן ועכשיו מתחברת למה שכתוב במצגת, אז אפשר להחיות אותם מחדש. אבל אם לא, חשוב יותר להיות מעוגנים למשמעות, ולא למצגת. לא לאבד את החיבור שלנו עם מה שאנחנו רוצים להגיד – עם המשמעות. (ומה שאנחנו רוצים להגיד הוא לא משפט זה או משפט אחר. זה יכול להיות כל מיני משפטים אחרים, העיקר שיבטאו את המשמעות).
לפעמים זה היה קורה לי גם בשיעורים. הכנתי את השיעור יום לפני, והוא חי בי. הרעיונות הלהיבו אותי וכבר ציפיתי בקוצר רוח לשיעור. אבל בינתיים, חלפה יממה, חייתי מצבים רבים, השתניתי מעט, עברו בי חוויות, וכשהגעתי לשיעור (ללא התכווננות מוקדמת), פגשתי את הסטודנטים, שגם הם נמצאים במקום כלשהו. עד כמה המילים והמשפטים והמושגים שהכנתי אתמול יכולים לעבוד ברגע הזה, במצב הזה? איך להתעגן למשמעות כפי שהיא נחווית כעת?
התחלתי לחשוב מעט על מה הקשר בין התיאוריה הזו לתיאוריות של למידה משמעותית שבמשך שנים עסקתי בהן. החיבור בין הידע ההתנסותי שטמון בגוף דרך מהלכי החיים לבין מילים ומושגים פותח פתח לעוד רעיונות ומחשבות. אבל זה כבר בפעם אחרת.
הפוסט הזה נכתב כאשר משמעויות מכוונות אותו, משמעויות שנמצאות אצלי (ומשמעויות אלה גם השתנו מעט תוך כדי כתיבת הפוסט, כמובן). אני תוהה מהי החוויה של הקורא – האם הוא מצליח לזהות משמעויות אלה, האם הן מהדהדות עם משמעויות שאצלו? מעניין… (אם בא לכם, שתפו אותי).
וגם הפעם, קרדיט עם הרבה הוקרה לרונה רענן-שפריר, על יצירת המפגש הראשוני עם עולם ההתמקדות.
Meaningful Learning Experiences 