לפני הכל, חגיגה לציון דרך:
זהו פוסט מספר 20 שמתפרסם בבלוג!
זהו הפוסט האחרון לשנת תשע"ג!!
וזהו גם הפוסט האחרון של החופש הגדול!!!
לקראת השנה החדשה יעבור הבלוג מספר שינויים שאותם אציין בפוסט הבא, אחרי שאחליט ואבצע אותם. כמו כן, בסימן השנה החדשה, אני מקווה שהפוסטים בשנה הבאה ייזונו מתובנות מחקריות, מקשרים לספרות והגות שאמצא כרלוונטיים, וגם ימשיכו לנבוע מתוך החיים. אשמח לארח כותבים נוספים כפי שעשיתי בשנה הראשונה – פנו אליי אם יש לכם רעיון.
ועכשיו לפרדוקס של האנשים העסוקים –
הרבה רעיונות לפוסטים אני אוספת במהלך הזמן, אבל כאשר מגיע מועד הכתיבה, אני עוברת על הרשימה ומחליטה לדחות את הכתיבה על כל אחד מהרעיונות שברשימה לזמן אחר. מה שבדרך כלל קורה בסופו של דבר זה שאני מתרכזת במה שקורה עכשיו, ובקשר שלו לחוויות למידה משמעותיות. מה שרלוונטי לכאן ועכשיו מוצא את דרכו אל החוץ ומנציח את עצמו מעל דפי הבלוג. הרעיונות האחרים יחכו לתורם, כשיחזרו להיות רלוונטיים לכאן ועכשיו, או שיידומו לנצח.
וכאן אני עכשיו – במעבר חד ומהיר עברתי מהקטגוריה של "אנשים בחופש ובנופש" (הפוסט הקודם) אל הקטגוריה של "האנשים העסוקים". והיות ואני כאן, בחוויה חזקה של אישה עסוקה, בזה יעסוק הפוסט. ואני בטוחה שרבים מכם יתחברו לחוויה הזו…
הרבה אנשים עסוקים אוהבים את מה שהם עושים. יותר מזה, פעמים רבות הם הופכים להיות אנשים עסוקים מאד דוקא בגלל שהם אוהבים את מה שהם עושים, ומאמצים לעצמם עוד ועוד משימות, כי המשימות משמעותיות להם. הם מכירים בחשיבותן, וגם מרגישים את החיבור האמיתי אליהם, ואל מי ומה שהם. סביר להניח שאם יעברו משימה אחר משימה הם יזהו כל אחת כמשמעותית ומחוברת מאד אליהם, ולכן גם יתקשו לוותר עליה. אז מה כאן הפרדוקס?
צד אחד של הפרדוקס: כל אחת מהמשימות, היות והיא משמעותית ומחוברת טומנת בחובה פוטנציאל גדול כמחוללת חוויות למידה משמעותיות.
צד שני של הפרדוקס: במקרים רבים, הפוטנציאל לחווית למידה משמעותית לא מתממש גם אם המשימה משמעותית, כי לא מתאפשרים תנאים לכך.
השבוע האחרון שלי היה משובץ בהרבה משימות די דחופות – לכל משימה הקדשתי מראש מספר שעות במהלך היום. אחת המשימות בהן עסקתי היא כתיבה של מאמר. זהו מאמר שחשוב לי, משמעותי עבורי, ומעניין אותי מאד. היה עלי לקרוא מספר מאמרים להשלמת סקר הספרות, וגם לעבד את התוצאות ואת הדיון. למען האמת, הייתי מאד יעילה. המאמרים היו מעניינים ורלוונטיים, וגם בכתיבת החלקים במאמר הרגשתי שאני עושה עבודה טובה. במהלך העבודה, הייתי מאד ממוקדת מטרה, פשוט בגלל קוצר הזמן. למעשה, התייחסתי רק לאותם רעיונות שמקדמים את המאמר, ולאו דוקא מקדמים אותי (זה לא אותו הדבר). לדוגמה, אחד המאמרים לא היה רלוונטי מאד למאמר, אך היו בו הבזקים שהתקשרו למחשבות שמעסיקות אותי. לא היה באפשרותי לעבד את ההבזקים הללו ולפתח את הרעיונות, אבל ציינתי לעצמי שזה מאמר מאד חשוב שכדאי מאד לחזור אליו אחר-כך (כשיהיה לי זמן…).
אם ניזכר במודל קשב-מפגש-התמרה, מה שקורה כאן זה מצב של קשב עמוק למשימה, במקרה זה כתיבת מאמר, כאשר בשלב המפגש יש התבוננות ועיבוד באופן די אינטנסיבי בכל מה שנוגע לרעיונות של המאמר. המאמר ותכניו נמצאים במוקד, לא אני (כמובן שלמאמר יש קשרים גם אלי). ואז מופיע הבזק – זיהיתי משהו שמתחבר ממש אלי (מה זה "מתחבר ממש אלי?" אני עוד לא יודעת, אבל כולנו יודעים כשזה קורה. אנחנו מרגישים שזה חשוב ומשמעותי לנו.) זה הרגיש כמו קצה של חוט למשהו שחשוב לי, שיכול להיות מלהיב ויכול להוביל למשהו גדול יותר ומשמעותי, שיכול לקדם אותי. כיוון שבשלב זה, הייתי שייכת לקטגורית ה"אנשים העסוקים", לא יכולתי להרשות לעצמי להסיט את תשומת הלב ולחקור את הדבר החדש הזה, ואולי אפילו איך הוא מתחבר למאמר עצמו. זה יכול להביא להתמרה, למשל, שתגרום למהפכה במאמר, ולמי יש זמן למהפכות כשהדד-ליין הוא מחרתיים. אז נשאר הבזק, קצה חוט.
חשבתי לעצמי, אם הייתי כותבת את הרעיונות הראשוניים שלי מתוך זה באיזו מחברת ובשלב מאוחר יותר, כשיהיה לי יותר זמן אחזור אליהם ואחשוב ואפתח אותם. אני תוהה האם זה באמת עובד כך – הלא פעמים רבות אנחנו כותבים רעיון כאשר הוא מחובר בהקשרים עשירים למחשבות שלנו. וכשהוא נשאר כתוב על הדף, הוא מאבד את ההקשרים הללו, ולעיתים קרובות הוא מתרוקן מתוכן. יש איזושהי משמעות לרגע הזה שבו מתחילה אולי חווית למידה משמעותית, ואם לא נממש אותו ונשקיע בו ההזדמנות תאבד לנו. קרה לכם פעם?
חוויות למידה משמעותיות שזכורות לי בהקשר של כתיבת מאמרים בדרך כלל התרחשו תוך כניעה להן ושחרור האילוצים החיצוניים. זו היתה החלטה של רגע שהדבר הזה מקבל עכשיו עדיפות, והוא חשוב יותר מהמשימה עצמה. למעשה, הזמן נמתח במצב הזה והופך להיות כאילו גמיש. משימות שונות נמחקות מהרשימה, וסדרי העדיפויות מתארגנים מחדש. לא כל חווית למידה משמעותית מקבלת את הכבוד הזה, ולא תמיד יש אפשרות פראקטית לעשות זאת. אבל כשזה מתאפשר, יש הבשלה, טרנספורמציה ולידה של משהו חדש שלא היה שם קודם והוא בעל משמעות. זה זכור לי מתקופות פחות עסוקות, בהן יכולתי לשלוט יותר על הזמן שלי. האם גם "אנשים עסוקים" ראויים לחוויות למידה משמעותיות מסוג זה? איך?
Meaningful Learning Experiences 