בימים אלה אני נמצאת בתוך תהליך חדש של למידה, שבמהלכו מתרחשים תהליכים שעדיין אי אפשר לכנות אותם "חוויות למידה משמעותיות", אבל הם "עתירי הדהודים". אני מוצאת בתהליך הזה הזדמנות להתבונן מקרוב על רכיב ההדהוד – מהו? מה מתרחש בו? מדוע הוא מיוחד? מה תפקידו בתוך חוויית הלמידה המשמעותית?
לפני כשלושה שבועות הצטרפתי לקורס על הפילוסופיה של יוג'ין ג'נדלין (מפתח תיאורית ההתמקדות). כבר כתבתי כאן על העניין המתפתח אצלי בהתמקדות (focusing), והנה אני מצטרפת למסגרת מסודרת ללמידה, בהנחייתם המקצועית של דנה גניהר-רז ודן שאכטר. במהלך הקורס אנו קוראים פרקים מהספר של ג'נדלין: A process model, שבו הוא מפתח את היסודות לתיאוריה. במשך שלושה שבועות קראנו את הפרק הראשון ובו ג'נדלין מציג מספר מושגים חדשים, קשים לתפיסה, אך מזמנים חשיבה אחרת לגמרי על תהליכי החיים, על יחסי אדם-סביבה, על למידה והתפתחות.
הקריאה היא קשה. חלק גדול מהזמן אני מתהלכת בנתיב עכור שבו אני משתדלת להבין את מה שאני קוראת, אבל לא בטוחה שבאמת הבנתי. הגבול בין הבנה לחוסר הבנה דק מאד ושברירי, ולעיתים אני חשה שאיני מבינה, אבל ממשיכה הלאה בתקווה שההמשך יאיר מעט אור על מה שהיה קודם. אם אשתמש במינוח שלנו, המשמעות כפשר מאד חמקמקה. לאחר שלושה שבועות בקורס, אני מרגישה שישנם רעיונות שאני כבר מבינה, וכאשר אני קוראת טקסט משבוע שעבר, רבים מהמשפטים ומהרעיונות כבר מובנים לי (איזו הקלה!). אבל אז מגיעות השאלות הקשות יותר: או קיי, הבנתי. מה זה אומר? למה זה חשוב? למה זה חשוב לי? איך זה מתקשר, מאיר, מתחבר למשהו מהתכנים שמעסיקים אותי? או בכלל – איך זה עוזר למשהו בעולם? במונחים שלנו, הפעם זו משמעות כערך. כבר הבנתי – למה זה חשוב? (אני מכירה הרבה תלמידי תיכון ששואלים את אותן שאלות על לימודי מתמטיקה, למשל).
ואז אתמול הגיע רגע קטן, שבו הצלחתי לצלול אל מעמקי המשמעות כפשר, ולחוש להרף עין במשמעות כערך. זוהי תחושה מאד ברורה, ויש בה ידיעה שזהו הדהוד. אבל ההסבר והתיאור שלה דורשים מאמץ (זוהי תחושה ברורה, אבל היא לא מגיעה מפורשת או מבוטאת במילים).
ההדהוד הרחוק הזה התרחש בעת שניסיתי להתמודד עם הטקסט שקראנו במפגש יום קודם. לוקח זמן עד שאני מצליחה להגיע לעומק המשמעות כפשר – אמנם נוצר כבר מפגש ביני לבין הטקסט, המשפטים הספק סתומים, והרעיונות, אבל זהו תהליך ארוך ומפרך. אני מתעכבת על כל אחד מהמשפטים, ומנסה לרדת לעומקו, לא להבין רק את המילים, או את המשפט כפשוטו, אלא להגיע לרבדים עמוקים שלו, עד כמה שאני מסוגלת בשלב זה. למעשה, המפגש ביני לבין הטקסט מתקדם ממפגש עם מילים ומשפטים, למפגש עם רעיונות, או אפילו ישות רעיונית שנמצאת בטקסט.
ואז זה קרה. באחת מהצלילות העמוקות יותר אל המשמעות הרעיונית שבאחת הפסקאות, התרחש הדהוד. אותה הבנה מעמיקה שאחזתי בה לרגע אפשרה לראות או לחוות משהו בעל ערך, חשוב, שפותח דלת אל עולם של רעיונות שחדשים לי, אך מאירים באור אחר תכנים שקרובים לי. דימיתי פתח למרחבים חדשים לחקירה וללמידה, והסתכלות חדשה על מה שאני כבר מכירה. ההדהוד המסוים הזה היה שברירי וחסר יציבות, אבל הייתה בו הבטחה, שאולי אחזור לשם, ואולי הפתח הצר שגיליתי עוד יתרחב ומה שמעבר לו יתגלה, יתייצב ויהפוך לרעיון מוחשי שאפשר להתקדם אתו. עדיין לא התרחשה התמרה – אותו שלב שבו כל החלקים מסתדרים במקום ואנחנו מצליחים לראות תמונה ברורה שבדרך כלל משנה את נקודת המבט שלנו. התמרה המאפשרת לנו לפרוץ דרך אותו פתח אל עבר עשייה חדשה, מחשבה חדשה, רעיונות חדשים.
הדימוי הכי חזק שעלה בראשי להדהוד הזה הוא התיאור הבא, תיאור מילדותי, שחי בי עד היום: כשהייתי בת 10 נסעתי עם הוריי לסיני – זה היה לפני הסכם השלום עם מצרים, ועברנו מחוף אל חוף מצוידים באוהל חרמון, מזרון ים, מסכות ושנורקלים. אחת החוויות החזקות ביותר שהיו לי שם, הייתה חוויית הצלילה בראס מוחמד (למעשה לא צלילה, אלא שנירקול). נכנסנו למים, נתמכים במזרון הים עם הראש במים. מתחתינו הייתה קרקע די משעממת. כבר היו מאחורינו כמה וכמה שנירקולים נפלאים, וסף הגירוי שלנו כבר היה די גבוה. ראינו כמה מקבצי אלמוגים פה ושם, דגים צבעוניים מוכרים, וכבר התגנבה אלינו המחשבה שטעינו בחוף וכו'. לאחר מספר דקות די מאכזבות נפערת מתחתינו תהום כחולה אינסופית עם אלפי דגים ואלמוגים מדהימים ביופיים. זה היה פתח בקוטר של 2 מטר, שמסביבו עדיין אותה שממה. הלב שלי דפק במהירות, כל הגוף נדרך, ידעתי שיש משהו מעבר לסלע האפור הענק שאני רואה מתחתיי. שיש שם עולם. ידעתי שאראה עוד מעט מראות נפלאים נוספים, ואכן, די מהר הגענו לקצה הריף במקום בו התגלה עולם חדש, מסעיר ומרתק. אותו פתח לתהום המסתורית שהתגלה לנו בתחילה רמז לנו על עולם חדש שנמצא שם, וסופו להתגלות. כך גם הבזקי ההדהוד שמלווים את המפגש עם תוכן חדש וטומנים בחובם את התקווה, אולי ההבטחה, שאותו עולם רעיוני יתגלה ויאפשר לנו לצמוח אתו.
אפרט את מה שהיה בהדהוד הזה עבורי:
- הגעתי למצב שאני כבר מעבר למילים ולמשפט, ואני נמצאת בעולם המשמעות של הרעיונות (משמעות כפשר)
- המשמעות של הרעיון הדהדה עם היבטים של משמעות שמוכרים לי, שנמצאים בי, חשובים לי (באופן ספציפי, במקרה הזה, היה הדהוד עם רעיון של התפתחות ולמידה של אדם, נושא שמעסיק אותי שנים). זה יצר התרגשות – הנה טקסט שמגיע מעולם אחר, נוגע פתאום ברעיונות ששייכים לי וחשובים לי (משמעות כערך).
- המשמעות של הרעיון החדש שהבנתי, לא הייתה זהה להיבטי המשמעות שהיו אצלי. היה ברעיון החדש חידוש מסעיר, הזמנה להסתכל אחרת על רעיונות ישנים ומוכרים, ולכן פתח למרחב חקירה והתקדמות חדשים.
- כל זה התרחש בהרף עין. גם אם כעת אני מנסחת את הדברים במילים, כל זה התרחש בתחושה. היבט אחד בתחושה רמז לי שגם אם ההדהוד אכן מתקיים, ויש בו הבטחה, הוא ייעלם בקרוב, ואולי יגיע אחד אחר אחריו. זו עדיין אינה התמרה, אין בי עדיין היכולת להסתכל על הדברים אחרת. אני רק חשה שיש שם משהו שמחכה להתגלות.
- ההדהוד הזה מעצים את הסקרנות, והרצון להמשיך לקרוא. מה שמזמין (כל עוד הבטחת ההדהוד מתקיימת) עוד הפניות קשב, ומפגשים נוספים. מה שלא מובטח הוא הדהודים נוספים והתמרה. אבל יש תקווה ונכונות.
Meaningful Learning Experiences 