למידה, חשיבה והבנה עם הגוף הם רעיון חדש בשבילי.
גדלתי והתחנכתי על תפארתו ובלעדיותו של השכל האנושי: חשיבה היא משהו שעושים בראש, ורצוי באופן הגיוני, לוגי ורציונאלי, כאשר כל צעד בחשיבה מחוזק בטיעון ברור ומהודק היטב.
השכל תמיד היה עבורי כלי לניתוח מצבים, לקבלת החלטות, לבחירה מבין אפשרויות, להבנת הסברים, ליצירת פרשנויות, לפתרון בעיות, ולבניית מערכת שיקולים כדי לדעת באיזו דרך לבחור, כאשר לא ברור איזו עדיפה. לגוף היו תפקידים שונים בתכלית. לזוז ולהתנועע, לחוש, להקליד את מחשבות השכל אל תוך המחשב, לאכול, לעכל, לנשום, ועוד פעולות חשובות, ש"לחשוב" ו"להבין" לא היו ביניהן. כאשר רציתי לחשוב ולהבין, תפקידו של הגוף היה להרגיש בנוח ולא להפריע, לשבת ולהניח לשכל לעשות את עבודתו (החשובה).
נדמה לי כי זו הפעם הראשונה בבלוג הזה שאני מפנה באופן מפורש את הזרקור אל הגוף. בפוסט הזה אני רוצה להתייחס אל תחושות הגוף והמשמעויות שמבוטאות בו, ולבחון כיצד התייחסות זו משפיעה על הרעיונות שפותחו עד כה. למשל, על מודל קשב-מפגש-התמרה. מה שאני כותבת כאן מתבסס על הבנה שמתפתחת אצלי מתוך מפגש עם תיאוריית ההתמקדות (יוג'ין ג'נדלין). דרך המפגש עם תיאוריית ההתמקדות אני מגלה את היכולת המפתיעה של הגוף לדעת מה שהשכל לא מכיר, את היכולת להבין באופן עמוק יותר, ולזהות את הפוטנציאל הגדול של כל אלה על תחום הלמידה, ועל הבנת התופעה חוויית למידה משמעותית.
כדי לפזר מעט את הערפל סביב הרעיון של "ידע בגוף"[1], ולהדגים את הנוכחות שלו בחיי השגרה, אתן שתי דוגמאות קטנות ומוכרות. אלה אינן דוגמאות ללמידה, אבל מפנות את תשומת הלב למיקוד שונה בגוף:
- כמה פעמים עמדתם לצאת מהבית, כשמשהו עצר אתכם בידיעה ששכחתם משהו? מהיכן עלתה הידיעה הזו? וודאי לא היה שם שום היסק לוגי שכלי שמסקנתו הייתה ששכחתם משהו. אבל ברגע שידכם נגעה בידית הדלת, ידעתם ששכחתם משהו, והתחושה שנמצאת בגוף, היא מאד ברורה. אפשר אולי אפילו למקם אותה במקום מסוים בגוף. בדרך כלל לא יעזור שנסרוק בשכל מה שכחנו, זה יגיע אלינו "כאילו משומקום" כאשר ייווצר ההקשר המתאים והגוף יחווה את ההקשר ובאחת נדע: "אוף, שכחנו לכבות את הבויילר!" (דוגמה אחת מיני אינספור).
- הנה עוד דוגמה: אני כותבת פוסט, לצורך העניין את הפוסט הזה, והמשפטים זורמים וזורמים, עד שאני מגיעה לאיזשהו קצה שבו חסרה לי המילה הבאה. היא לא מופיעה מאליה כמו כל המילים שזרמו עד עכשיו. אני יכולה לסרוק בשכל, מה הגיוני שיופיע עכשיו, מתוך מה שהיה עד עכשיו – מבחינה לוגית – מה מתאים? איזו מילה מתאימה? ייתכן שאכתוב את המילה שהשכל הכין עבורי. אבל עכשיו משהו ינוע בתוכי – "לא, זה לא זה", או "לא, זה לא מדויק", או, "לא, זה בכלל לא הכיוון". המשהו הזה נמצא בגוף והוא יודע, אבל לא נגיש לי. הוא יודע מה מדויק ומה לא מדויק עכשיו לאחר שההקשר נבנה עד עכשיו. הוא יודע להתייחס לצעד הבא ולקבוע אם הצעד הבא שנוסה אכן עונה על "כמיהתו", או שלא, שזה לא באמת הצעד הבא שהוא מבקש. מי זה היודע הזה?
דמיינו שכל דבר שאתם עוברים בחיים, כל חוויה, משאירים את רשמיהם בגוף. מינקות, או אולי לפני כן, ועד עכשיו. דבר לא נמחק. גם אותם דברים שאתם זוכרים, גם אלה שאתם שוכחים, וחשוב מזה, גם אלה שבזמן החוויה לא הייתם כלל מודעים אליהם. שערו בנפשכם כמה מידע קיים אצלכם, ואל רובו הגדול אינכם מודעים בכלל. גוף הידע הזה מגיב להקשרים שנוצרים ויכול להיות מורגש. הוא מבטא את עצמו בתחושות בגוף, בתמונות שעולות, בדימויים, במילים שצפות ועולות מהתהום.
אז מה הקשר בין זה לבין למידה?
כאשר אנחנו לומדים, מפנים קשב, ונפגשים עם תוכן, אנחנו בדרך-כלל משתמשים במה שנגיש, מה שקיים בהכרה, בזיכרון שלנו. אנו בונים ידע ממה שיש. מה שנבנה הוא חשוב ושימושי אבל בדרך כלל לא מפתיע ולא טומן בחובו חידוש מהותי עבורנו. למידה "רגילה" למעשה מערבת רבדים נגישים, שנמצאים בהכרה, וכמעט ולא משתמשת בידע מובלע.
כאשר מתרחשת חווית למידה משמעותית קורה משהו מיוחד. במהלך המפגש מתרחש הדהוד – ומלווה בתחושה רבת עוצמה, שמשהו מאד משמעותי פוגש אותנו, במקומות עמוקים בעולמינו, ויוצר פוטנציאל לשינוי. והנה תפנית חדשה, שאולי שופכת מעט אור על תופעת ההדהוד: כאשר מתרחש הדהוד, התוכן בו אנו פוגשים (במהלך מפגש רגיל, הכרתי, כפי שתיארתי קודם), יוצר לפתע הקשר שמעורר משהו במרחב הידע שמובלע בגוף. התעוררות הדבר המובלע הזה יוצרת בנו בעיקר תחושה, תחושה של התרגשות, של כמיהה, של געגוע, של משמעות, של פוטנציאל. התחושות הללו מעוררות אותנו להמשיך ולעסוק בתוכן הזה, ולהישאר במרחב הזה, ובחלק מהמקרים המשך העיסוק בתוכן מוביל להתמרה, כאשר חלקים מתוך המובלע משתתפים בארגון מחדש של ידע בהכרה.
לכן בחוויות למידה משמעותיות אנחנו מרגישים שהיה שם איזשהו קצה חוט אל משהו שאינו ברור לנו, אבל חשוב ובעל ערך, שאנחנו לא יכולים לבטא אותו, וככל שאנחנו ממשיכים לעסוק בהקשר הזה, עולים דברים מבפנים, מהמובלע, ונגלים ומשתתפים בתהליך בניית הידע. כך נוצר החדש והמפתיע, שמזמין לחקירה במרחבים חדשים.
מסקרן אותי לדעת האם בהקשבה ותשומת לב לתחושות העולות מהגוף ישנו פוטנציאל ליצירתן של יותר חוויות למידה משמעותיות? אנסה לחקור את זה מעט עד לפוסט הבא.
כל מחשבה והתייחסות שלכם תתרום לי מאד בשלב החדש הזה.
[1] כשאני כותבת על ההבדל בין הידיעה והחשיבה בשכל והידיעה והחשיבה בגוף, אני מתכוונת למיקוד תשומת הלב. האם אנחנו מאמצים את הראש? מרגישים את הגלגלים עובדים שם קשה? או שמשחררים את המאמץ השכלי, ומפנים את תשומת הלב לתחושות שעולות בגוף, לדימויים ולמילים שמתעוררות מתוך ההקשבה לתחושות הגוף.
Meaningful Learning Experiences 