בפוסט הקודם עדכנתי את מושג ההדהוד לנוכח מטאפורת הגל – "הדהוד מתרחש כאשר אנו מבחינים או חשים בפוטנציאל להתמרה. כאשר אנו חשים בתוכנו שמשהו משמעותי עומד לקרות עוד מעט, אם רק נמשיך להתקדם עם החוויה הזו – משהו בנו ישתנה ויביא אותנו למציאות חדשה. היזכרו באותו גל גדול שמתרומם, מתעצם, ובשלב מסוים אנחנו יודעים שהוא עומד להתנפץ בעוצמה. חלקיק שניה לפני אותה התנפצות, אנחנו חווים את הפוטנציאל האדיר שטמון בגל הזה"
מאז, התחלתי לשאול את עצמי – האם הדהוד הוא תמיד פוטנציאל להתמרה? כבר הזכרתי בפוסט הקודם שבעבר התייחסנו להדהוד קצת אחרת. איך זה מסתדר? אז הפוסט הזה נועד לעשות קצת סדר ולהבין טוב יותר סוגים של הדהודים.
במהלך החקירה המחודשת שלי בנושא ההדהוד, עלו אצלי שלוש מטאפורות לשלושה סוגים: הדהוד כגל, הדהוד כבאר עמוקה, והדהוד כפעמון. כשחיפשתי תמונות לכל אחת מהמטאפורות, תרגמתי לאנגלית. נדהמתי לגלות את הדמיון בין המילים: bell, well, ו swell (לנוכח התגלית הייתי חייבת לשנות מ wave ל swell). כאילו שהבחירה במטאפורות נועדה להיות כך…
אציג כאן את שלוש המטאפורות להדהוד.
במהלך מפגש עם תוכן, וככל שמעמיקים בו, יכולה להתפתח ולהתהוות משמעות, במובן הפשר והערך. סביר להניח שאנו נחוש את עומק הפשר ואת הערך בו זמנית כתחושה אחת. תחושת המשמעות הזו איננה מומשגת עדיין, אלא רק מובלעת ומרומזת – אנחנו מרגישים שיש שם משהו משמעותי, אבל עדיין לא יודעים לבטא אותו במילים, לתאר, להסביר. בכל חוויית למידה משמעותית מופיעה באיזשהו שלב תחושת המשמעות ויש לה קשר הדוק עם ההדהוד.
The Swell – גל בים – ההדהוד כפוטנציאל להתמרה
בהדהוד מסוג זה, תחושת המשמעות נחווית כתחושה שבה פוטנציאל להתמרה. לא מדובר כאן בתוספת של מידע, או בהבנה של עוד רעיון, גם לא בשינוי מקומי, אלא לתחושה פנימית של משהו שיכול להתחולל, ולחולל שינוי מהותי של מבנים פנימיים שכתוצאה ממנו תוביל להסתכלות חדשה על העולם. זוהי תחושת משמעות שעולה מפוטנציאל גדול ללמידה ולפתיחת אופקים חדשים.
אתן דוגמה, כזו שמתרחשת במפגשים מסוימים עם תוכן. רבים מדווחים על חוויות למידה משמעותיות שהתרחשו אצלם במהלך הקריאה בספרו הראשון של יובל נוח הררי, "קיצור תולדות האנושות". בחרתי באחד הקטעים שיצרו אצלי חוויית למידה משמעותית, ואדגים את ההדהוד כפוטנציאל להתמרה דרכה.
באחד הפרקים הראשונים של הספר הררי מתאר את המהפכה הלשונית דרך השאלה – מה מותר האדם מהחיה? הוא מתאר את הופעתה של השפה המדוברת בקרב ההומו סאפיינס ומדגיש כי מה שחשוב יותר אלה ההשלכות של המהפכה הלשונית, ופחות מה גרם לה. מה כל כך ייחודי בשפה של הומו סאפיינס שאפשר לו להשתלט על העולם? הוא שואל את השאלה: מה מייחד את שפתו של ההומו סאפיינס, שהרי למינים רבים אמצעי תקשורת שניתן לכנות אותן: שפה. הוא מציג בזו אחר זו תיאוריות שונות לגבי מה שמייחד את השפה של ההומו סאפיינס משפתם של יתר בעלי החיים. התיאוריה הראשונה היא שהשפה שלנו מאפשרת להעביר ולאגור כמויות גדולות מאד על העולם הסובב. השנייה היא תיאורית הרכילות – השפה התפתחה כדי שנוכל להעביר מידע חברתי, מה שתורם לגיבושן של חברות אנושיות גדולות יותר המסוגלות לשתף פעולה בצורות הדוקות ומתוחכמות יותר. והמשפט הנפלא: מותר האדם מן הבהמה הוא הרכילות!
ואז מגיעה פריצת דרך: הררי מטיל דופי בשתי התיאוריות הקודמות וביכולתן להסביר את העוצמה שרכש ההומו סאפיינס על-פני מינים אחרים כנובעת בכישורי השפה. הוא למעשה טוען שהן מסבירות רק קפיצות מדרגה כמותיות אבל הוא מחפש את קפיצת המדרגה האיכותית, זו שמעניקה כוח חדש. וכך הוא כותב בפסקה זו:
"יש הרבה מן האמת הן בתיאוריית יש-אריה-ליד-הנהר והן בתיאוריית הרכילות. אולם הרעיון שהמהפכה הלשונית היתה בסך הכול קפיצת מדרגה בכמות המידע שניתן היה למסור ולאגור על אריות ואנשים מפספס את העיקר. כשבוחנים את תפקידה של השפה בהיסטוריה האנושית מסתבר שתכונתה החשובה והייחודית באמת של השפה האנושית החדשה לא היתה יכולתה למסור מידע כזה או אחר על המציאות, אלא יכולתה לדבר על דברים שאינם קיימים כלל במציאות, ועל ידי כך ליצור מציאות חדשה. אגדות, מיתוסים, אלים ודתות הופיעו לראשונה, למיטב ידיעתנו, עם המהפכה הלשונית, כפי שמעידים חפצי האמנות הראשונים שיצר האדם המתוארכים לתקופה זו. בעלי חיים רבים ומיני אדם רבים יכלו גם קודם לומר "זהירות, אריה!" אך במהפכה הלשונית רכש הומו ספיינס את היכולת לומר "האריה הוא הרוח השומרת על שבטנו." היכולת הזו היא המאפיין החשוב ביותר של שפתו הייחודית של הומו סאפיינס, שאפשר לכן לקרוא לה "שפה פיקטיבית" (כלומר, שפה המאפשרת לדבר על פיקציות, על דברים שלא קיימים במציאות)." (הררי, 2011, עמוד 33)
ובהמשך:
"קל להסכים שרק הומו סאפיינס מסוגל לדבר על דברים שלא קיימים במציאות. אבל למה זה כל כך חשוב לכאורה נדמה שהיכולת לדמיין דברים, לספר אגדות ולהמציא מיתוסים היא יכולת משנית ומפוקפקת למדי, שחסרונותיה רבים לפחות כמו התועלת שבה. אלא שהשפה הפיקטיבית איפשרה לבני אדם לא סתם לדמיין דברים, אלא לדמיין דברים ביחד וליצור מיתוסים משותפים כגון המיתוסים היהודיים על בריאת העולם ויציאת מצרים, המיתוסים של השבטים האבוריג'ינים באוסטרליה על "זמן החלום," והמיתוסים הלאומיים השונים שיש לכל עם ולכל מדינה. מיתוסים משותפים שכאלה הם המפתח ליכולות שיתוף הפעולה המופלאות של הומו סאפיינס, אשר נתנו להומו סאפיינס יתרון מכריע על כל יתר מיני האדם והפכו אותו לשליט העולם."
קריאת הפסקאות הללו גרמה אצלי להדהוד, מהסוג של פוטנציאל של התמרה. תחושה להרף עין של איזשהו פוטנציאל להסתכלות שונה לגמרי על היכולת האנושית והייחודיות שלה, והאפשרות לראות את העולם אחרת דרך זה. למעשה, לא היה זה הדהוד אחד, אלא מערכת של הדהודים שהופיעו ונעלמו להרף עין. כאשר הופיע הדהוד, הורגש באופן ברור הפוטנציאל הזה, והיו לו גם ביטויים כמו דפיקות לב חזקות יותר, תשומת לב עמוקה והתרגשות. עדיין לא התרחשה ההתמרה, אבל יכולתי לחוש באפשרות שתקרה, גם אם לא ברור כיצד אחווה אותה.
The well – באר עמוקה – הדהוד עומק
זהו סוג ההדהוד שהיווה עבורנו אב-טיפוס להדהודים עד לפני זמן לא רב. הדהוד עומק מתרחש כאשר משהו בתוכן מהדהד עם משהו עמוק ובעל ערך בעולם הפנימי. זה משול לקול הצלול והמיוחד שנשמע במעמקי באר כאשר אבן קטנה נזרקת אל פתחה ופוגעת בפני המים אשר בקרקעית. כך גם רעיון מסוים שפוגש אותנו במקום עמוק שהינו בעל ערך רב עבורנו מהדהד בנו.
מדובר כאן בדרך-כלל בתכנים וברעיונות שהם בעלי ערך עבורנו באופן מודע. אנו עסוקים בהם, הם מטרידים אותנו, הם קשורים באופן הדוק לזהותנו וכו'. חשוב לשים לב, של תמיד מפגש עם תכנים שמעסיקים אותנו תגרום להדהוד. יש לי שתי השערות לכך: ראשית, הדבר שפוגש את האדם צריך להדהד בעומק עולמו הפנימי, ולא בהיבטים שטחיים של הנושא. שנית, גם כאן צריך כנראה להיות מורגש פוטנציאל להתמרה. אם לתוכן שפוגש את האדם אין דבר שיכול להפתיע, לחדש, ליצור התמודדות, ספק אם אכן יהדהד. אלה שתי השערות שדורשות בדיקה, כמובן.
לדוגמה, נניח שמישהי התחילה לעסוק בפיסול, והיא מודעת לתהליכי יצירה מאד מעניינים שהיא עוברת. כאשר היא נמצאת באירוע חברתי, מישהו מתייחס באיזשהו הקשר להיבט מתהליך יצירה שהוא עובר כמוסיקאי. ההיבט שהוא מתאר מהדהד באופן עמוק עם ההתנסות שלה, גם אם לא באופן מדויק, מה שמושך אותה להמשיך ולהעמיק בשיחה.
The bell – צלצול פעמון – הדהוד מעורר
זהו סוג הדהוד שמתרחש כאשר משהו בתוכן מעיר משהו חבוי ובעל ערך בעולם הפנימי (למשל, הדהוד לאפשרות כלשהי בחיים שיש אליה כמיהה סמויה או הדהוד עם סוג של זיכרון מעורפל ולא מומשג).
ישנם חוויות שונות בחיינו שאינן מומשגות, ואינן מודעות. קורה לא פעם, שאדם מקשיב לשיר, קורא ספר, או נמצא באינטראקציה כלשהי עם אדם אחר, ומשהו עמוק נעור בו – הוא אינו יודע בדיוק מה, אבל מתעוררת תחושה עמוקה שהמפגש הזה יוצר אצלו, ממעמקים שלא היו ידועים לו.
מה מהותי בהדהוד?
מכל שלושת סוגי ההדהודים אפשר לגזור מספר היבטים מהותיים שהופכים אותם להדהודים. ואולי מסיבה זו, הם דומים יותר ממה שהם נראים:
- משמעות – במובן הפשר והערך. הפשר מתייחס לעומק – ככל שהרעיונות עמוקים יותר ומהדהדים בעומק עולמו הפנימי של האדם, כך ההדהוד חזק יותר (הבאר עמוקה יותר, הגל גבוה יותר, הפעמון מצלצל עמוק יותר בנפשו של האדם). הערך מתייחס לחשיבות. כל מה שנמצא בעולמו הפנימי של האדם יכול באופן פוטנציאלי להיות בעל ערך עבורו. כמובן, שהאדם מייחס את הערך.
- פוטנציאל להתמרה – הרכיב הזה הוא המאפיין של ההדהוד כגל. אבל למרות שבהדהוד הגל הפוטנציאל ללמידה ושינוי הוא מובנה, גם בהדהוד עומק וגם בהדהוד מעורר רכיב זה הוא כנראה הכרחי. הדהוד עומק נחווה כהדהוד לא רק בגלל שפגשתי רעיון שמתחבר למשהו מעולמי הפנימי, אלא בגלל שיש לו פוטנציאל לקחת אותי צעד אחד קדימה. אם לא אחוש את הפוטנציאל הזה, לא תהיה התרגשות, לא יהיה חיפוש, לא יהיה רצון להתקדמות. הדהוד מעורר יוצר מעצם התרחשותו פוטנציאל לשינוי, שכן הדבר שנעור כלל לא היה נגיש לפני כן, כך שתחילת השינוי כבר כאן.
מטאפורת הגל למעשה כוללת היבטים של כל שלושת סוגי ההדהודים. מה ששונה ביניהם הוא היחס שבין התוכן לעולם הפנימי ולמודעות לחלקים בעולם הפנימי.
Meaningful Learning Experiences 