Meaningful Learning Experiences

השבוע שלפתי מהספריה את "הנסיך הקטן" רציתי לצטט משם קטע לגננות, שהרגשתי שמסביר טוב את המחשבות שיש לי על ילדים, התפיסה שלהם ונקודת מבטם. אני לא אצטט את כל הקטע ובטח גם רובכם מכירים. אבל רק כדי להזכיר, הגיבור מספר שם על נחשי הבוא שנוהגים לבלוע את טרפם בשלמות בלי ללעוס אותו ואחר כך אינם זזים במשך ששה חודשים.

בעקבות הקטע הוא מצייר את הציור הראשון בחייו שלמבוגר נראה כמו כובע אך בעצם זהו נחש הבוא שמעכל פיל. בציור מספר 2 כבר מוסיף הילד עין לנחש קווי מתאר ואת הפיל, ומספר שהמבוגרים יעצו לו להפסיק לצייר ולהתרכז במשהו אחר.

חשבתי על הקטע הזה שמלווה אותי כבר שנים ושבאמצעותו אני מסבירה את עצמי כל כך טוב, אני קוראת אותו מסתכלת על האיורים וממש מבינה וגם לדעתי ממש מובנת כשאני מסבירה את עצמי באמצעותו. אני מנסה לחשוב למה דוקא הוא נשאר שם,  שם=אצלי בפנים אני גם מתרגשת כל הזמן שאני קוראת אותו יש שם חיבור מאוד חזק גם משהו מאוד מדוייק מבחינתי

אני מרגישה שיכולתי לדבר הרבה על כך שאנחנו לא רואים מספיק "מעיניו של ילד" ולכן לא מבינים אותו וגם בולמים אותו ולא נותנים מספיק חופש ביטוי ויצירתיות וזה לא היה מדוייק כמו הקטע הזה. פעם הייתי בהרצאה שעסקה בעיקר בביטוי אישי הסברה והיה שם דימוי נחמד שגנבתי, המרצה אמר שצריך לבדוק תמיד אם נתנו את שקיק התה שיעבור מכוס לכוס ויחולל את אותו פלא שחולל בכוס הראשונה או סתם שפכנו מיים.  אז אולי זה מה שזה בשבילי. הקטע הזה הוא מעין שקיק תה והוא מחולל אצלי כל פעם מחדש פלא

שוב אני תוהה אם אני מובנת

🙂 רותם

Read Full Post »

בדברים הבאים אתאר חווית למידה משמעותית שחוויתי, ואגע במעט מחשבות עליה, מחשבות שעלו תוך תהייה על משמעותה, אופן התרחשותה והשפעתה עלי.

לפני כמה שבועות, בעת מסע משפחתי בהודו, צעדתי לבדי בשעת בוקר מוקדמת, ביער אפוף ערפילים, לעבר מרכז מדיטציה בו התכוונתי להשתתף ביום עיון.

כמה מאות מטרים לפני המרכז פגש בי, שלט קטן שנתלה על אחד העצים ושבו נתבקשו הבאים אל בית המדיטציה: PLEASE SILENT.

המשפט הזה הכה בי. צעדתי קדימה ואחורה, התבוננתי בו שוב ושוב, חשבתי עליו, הקשבתי לו.

בהמשכו של הבוקר כבר לא השתתפתי ביום העיון. הסתובבתי במשך כמה שעות ביער המלא אדים וערפילים שמתוכם בקעו קרני השמש, נעתי בתוך הדממה הסובבת אותי ונמצאת בתוכי, וחשבתי והקשבתי ודממתי.

לאחר מכן, במשך כמה ימים, עסקתי בחשיבה על מה שנוכחתי בו פתאום, על מה שהמשפט התלוי על העץ קרא לי לעשות בחיי. ברגע אחד של התבוננות בשלט, הופנתה תודעתי להכרה, שהדממה אינה חלק מחיי, אינה חלק מיישותי, מעבודתי, מתפילותי. שמתי פתאום לב עד כמה הרעש השתלט על חיי ועד כמה עלי לאמץ את השקט, את הדממה לחיי.

בחזרתי לארץ, אימצתי לעצמי זמני שתיקה, יום חופשי, והשכמה מוקדמת בבוקר תוך שקט וחשיבה אל תוך שעות הבוקר הצוננות (מתוך תקוה שההחלטה תחזיק מעמד למשך זמן ארוך).

חוויה זו היא בעיני "חווית למידה משמעותית". היא מתאימה למודל שהועלה בקבוצה.

יש בחוויה זו: קשב (שימת הלב לשלט והתבוננות ראשונית בו) מפגש (הדהוד עמוק של משמעות השלט עם אופן החיים שלי עד כה) והתמרה (שינוי שהתרחש בשלב זה ואני מקווה שאף יימשך בעתיד).

על מנת להסביר מדוע אני סובר שמדובר ב"חווית למידה משמעותית" ולא רק ב"חוויה משמעותית" אחלק את הביטוי הקודם לשלושת מילותיו.

חוויה היא התרחשות נפשית אותה עובר האדם (חיבור של הוויה וחיים- אליבא דגורדון), התרחשות שעשויים להשתתף בה כוחות מגוונים של אישיות האדם (קוגניציה, רגש, נפש, תת מודע – אין צורך בכל הכוחות).

למידה בעיני היא כל רכישת תוכן שהאדם רוכש מן החוץ (בכל רמות הרכישה- החל ממידע אינפומטיבי שמאוחסן במאגרי המידע של הזיכרון ללא שום צורך מעשי- למשל: משקלו של פיל אפריקני, וכלה ברכישת מידע מן החוץ שמתחברת ליסודות של העצמי ומשנה אותו (אינפורמציה/תובנה/ תחושה עמוקה)).

למידה משמעותית היא בעיני אופי הלמידה השני שתואר בסוגריים של המשפט הקודם. כלומר  רכישת מידע שעובר תהליך של הפנמה אצל האדם והופך לחלק בלתי נפרד מאישיותו וחייו (כך רכישת הידע – הלמידה- נהפכת למשמעותית).

 מחשבות על הפנמה- ההופכת את תהליך הלמידה למשמעותי

ההפנמה היא השלב המעמיק ביותר של הלמידה.[1] היא עשוייה להתבצע במהלך שלבי הלמידה השונים או בסיומם, ומהווה את ההשלמה של תהליך הלמידה המשמעותי. יתכן שתהיה להפנמה השלכה מעשית ויתכן שתהיה תהפנמה רק השלכה תודעתית.

כאשר נוצרת הפנמה בלימוד (לאחר ותוך כדי רכישת הידע האינפורמטיבי של החומר החיצוני והחשיבה עליו [קוגניציה]), נוצר הדהוד (אינטראקציה) בין עולמו הקיומי (ידיעות יסודיות, תפיסות עולם), או הפנימי (תחושות, תכונות אופי- SELF), של הלומד לבין חומרי הלימוד. אינטראקציה זו מאתגרת, חושפת ומנביעה את עולמו הפנימי של הלומד, ולאחר מכן, פעמים רבות, גם משפיעה עליו. לימוד מעין זה ("למידה משמעותית") מפתח ומעמיק את התצורות הרגשיות, הערכיות, והרוחניות של הלומד, ומשנה גם את תצורות החשיבה וההבנה שלו. בעקבות החשיפה והשיח בין העולמות הלומד משכלל לעצמו את תבניותיו ולעיתים אף מַבְנֶה לעצמו תבניות (שכליות, רגשיות, קיומיות ועוד) תחתיהם.

Read Full Post »

 הדיון אתמול חידד את התחושה שכנראה יש הרבה חוויות למידה משמעותיות מסוגים שונים. הכמיהה להגדרה פשוטה מתחילה להתפוגג אל מול המורכבות הנחשפת בדוגמאות המגוונות, וגם ברעיונות ובכיוונים השונים שאנשים מביאים. לצד החשש מהתפזרות, כאוס, "עננות" וערפל, מתחזקת בי התחושה שכך ראוי, שזה מעיד על נושא טוב. אורי לירון נהג להגיד "נושא שעיר", כזה שבאמת צריך לעבוד קשה כדי להבין וליצור בו בהירות. מרגיש קצת כמו הרפתקה…

יחד עם זאת, אני מרגישה שאני זקוקה לאיזשהו עוגן. הייתי שמחה להבהיר לעצמי ולנו טוב יותר מהי חווית למידה משמעותית ומהי לא חווית למידה משמעותית. שיהיה איזשהו מכנה משותף לכל הח.לו.מות, על שונותם ומורכבותם. וגם שלא כל דבר בעולם ייחשב לח.לו.ם – מה כן, מה לא?

התחלתי לצקת משמעויות משלי למילים "חוויה", "למידה", "משמעות" דרך ההתנסויות החווייתיות שלי ושל אחרים. יש עוד עבודה רבה, ואני מקווה שהעבודה המשותפת שלנו תעמיק את משמעויות המילים הללו – כל אחת לחוד, וגם יחד.

משמעות – כאשר משהו משמעותי לי, או מרגיש לי משמעותי, אני יודעת את זה. אני פשוט יודעת. באותו רגע. רוצה להפריד בין שתי פרשנויות למילה משמעות: מיניגפול וסיגניפיקנט. אני מתכוונת לראשונה. אני מאמינה שזה קשור לחיבור עמוק למשהו בתוכי (שמה מיוחד בו שהוא גורם לדבר להיות משמעותי? אני עוד לא יודעת. הזכירו את המילים קמאי, קיומי, עמוק)

חוויה – מה שחשוב עבורי הוא החוויה הנחווית בזמן ובמקום, עכשיו. הדגש על ההווה. רבים מדברים על כך שחוויה משמעותית מתבררת לאחר זמן – מה היתה המשמעות על חיי, על הידע שלי, על התהליכים שאני עוברת. ואני רוצה להסיט את הדגש לכאן ועכשיו.

למידה – "למידה משמעותית" – בדרך כלל מתייחסת להבנייה קוגניטיבית של ידע בדרכים מגוונות, הבנה מושגית שבה מושגים ועובדות קשורים זה לזה במוחו של הלומד, בניגוד ללמידה המדגישה זכירה ושינון. אני רוצה לצאת מגבולות הקוגניציה ולהתייחס גם לרגש, לפנימיות האדם באשר היא, משהו רחב יותר. בכל מקרה, למידה עבורי היא גדילה, התרחבות, התעמקות ו"התמרכבות" (מלשון מורכבות) של פנימיות האדם (קוגניציה, רגש, מטהקוגניציה, מיומנות, ערכים, רוח ועוד).

אני רוצה להציע לעסוק ביחד דרך הבלוג וגם בפגישה הבאה במקבץ השאלות הבא:

מהי חווית למידה משמעותית לעומת חוויה משמעותית – ואולי בעצם כל חוויה משמעותית היא ח.לו.ם
"האם כל למידה היא חווית למידה משמעותית? מה מייחד ח.לו.ם לעומת "סתם למידה 
מה הופך משהו ל"חווית למידה משמעותית"? קריטריונים משותפים לח.לו.ם
מעבר לקריטריונים משותפים, מהם סוגים שונים של ח.לו.מות 

Read Full Post »

משהו בפגישה האחרונה הזכיר לי דיאלוג בובריאני.

אצל בובר דיאלוג (אני-אתה) הוא סיטואציה בין האדם לבין העולם שבה מתאפשרת לאדם הזדמנות להכיר את עצמו מתוך התקרבות אל האחר.
בפגישה האחרונה דיברנו על כך שבחווית למידה משמעותית יש ארוע של הקשבה לעולם שמשנה אצלי משהו. אצל בובר דיאלוג נוצר כאשר אין דעה קדומה וקיימת היכולת לקבל את האחר כפי שהוא (האחר יכול להיות גם חומר לימוד), נראה לי שההווייה הזו שהוא מתאר יכול להיות מקבילה לקשב במודל של חוויית למידה משמעותית.

Read Full Post »

יש לי במחשב רשימה של מספר חוויות למידה משמעותיות שאני אוספת לי, אבל רובן כבר מלפני שנה ויותר. ניסיתי לחשוב על משהו טרי יותר, ולדאבוני אני מגלה שקשה לי להיזכר בח.לו.ם מהחודש חודשיים האחרונים. אז אני הולכת על חוויה קצת אחרת, או אולי לא… בחודש חודשיים האחרונים אני שרה הרבה באוטו, יחד עם דיסקים, לרוב עבריים, כאלה שנוח לי לשיר איתם. אתם יודעים שאני אוהבת מאד לשיר, אבל עכשיו יש לזה ערך מוסף, כי יש לי קהל באוטו שבועט בתוך הבטן בהנאה כשאני שרה, במקום להגיד לי "אמא, די, תני לשמוע את השיר…"

אני מגלה (ואת זה, עלי להודות, גיליתי כבר לפני כמה שנים) שישנם מצבים בהם אני שרה, כשפתאום מתרחש מפגש אמיתי. אני פתאום מקשיבה למילים, והן חודרות פנימה, כשלמנגינה יש חלק חשוב בתוך זה. כשזה קורה, אני בדרך כלל מחזירה את השיר להתחלה, רוצה להקשיב באמת, כי משהו קורה שם, ואני רוצה לחוות אותו במלאותו. החוויה הזו שבה השיר עובר ממש דרכי (כי אני מפיקה אותו דרך מיתרי הקול, הנשימה, הנשמה), כאילו מאפשרת את המפגש הזה ויוצרת חיבור עמוק עם עולמות פנימיים, שלפעמים אני אפילו לא מודעת להימצאותם בי. זה קורה עם חלק מהשירים, רק בחלק מהזמן, כמובן. כשהקסם מחליט לקרות… ו… כן, קורית שם לפעמים גם התמרה – כי מישהו אחר כתב את השיר, עם עולם פנימי קצת שונה משלי, והחיבור שנוצר מרחיב אצלי את החוויה ואת ההבנה האינטואיטיבית לאופקים חדשים.

ולפעמים, אני מפסיקה לשיר, כי דמעות שלא תמיד ברור מה מקורן (התרגשות, צער עמוק, שמחה), חונקות את גרוני…

אילה שלו כתבה פעם בפייסבוק, ומאד נגעה בי. קיבלתי את הסכמתה להוסיף את מה שכתבה (אוי, כמה שהיא יודעת לכתוב!), כי זה די קשור:

"שירים הם חברים. סוג של. במשחק שאני משחקת עם העולם, אני הרבה פעמים נוטה לחפש מה הם אומרים לי, כשאנחנו באמת נפגשים. זה יכול להיות אחרי איזו התרחשות שנגעה בי, או ברקע של שיחה טובה, או תוך כדי התכוננות למפגש עם סימני שאלה. פתאום השיר נכנס למקום אחר בתודעה, נודד מהמקום השמיעתי למקום הפילוסופי, ואני מחפשת משמעות.
ובעולם כמו בעולם, זה לא כזה פשוט. המסרים לפעמים לא מסתדרים עם התחושות, בפעמים אחרות אפשר להבין לכאן ולכאן ולפעמים אני אתחבר לחלק אחד, אבל ממש אתנגד לחלק אחר. למה שיהיה פשוט אם אפשר שיהיה מורכב.
וכל זה מסתבך עוד יותר כשאני רוצה לנסות להשתמש בשיר כדי להביע משהו, כי אז לך תדע מה יובן שם בחוץ ואילו חלקים יקבלו תשומת לב ומה יתבלבל בדרך.
כל כך פתלתל, העניין הקריטי הזה, לט מי טל יו. קצת כמו אלוהים.
והשיר הזה? הוא שיר שמתאים לו להישרק. בשבועות האחרונים אנחנו נפגשים ממש הרבה והוא עושה לי נעים. וכשזה קורה, אני ישר חושבת על משמעויות. לא שאני מבינה אותן. אבל אני חושבת עליהן. והמבין, שיבין."

Read Full Post »

מצאתי את עצמי מסתבכת עם ניתוח טקסט. אחד הקורסים בהם השתתפתי עסק ברטוריקה פוליטית. אינני מכירה את הנושא וחשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה ללמוד אותו. השיעורים הראשונים היו לי קשים. רוב המשתתפים בקורס מגיעים מתחומים בהם יש עיסוק ברטוריקה, ואני לא הבנתי כלום. קריאת המאמרים המומלצים רק החמירה את מצבי. זה מאד לא נעים לשבת בקורס ולא להבין על מה מדברים. אני חושבת שהחרדות מכך שאינני מבינה חסמו את יכולת הקשב המעטה שעוד נותרה בי.

כשהלכתי לבקש עזרה מהמרצה הוא הציע לי לבחור טקסט כתוב ולנסות לנתח אותו על פי הכלים שנלמדו. בחרתי לנסות לנתח טקסט שענין אותי ועוסק בטיולי בתי ספר. החוויה הרגישה כמו טיפוס על קיר, התקדמות, וגלישה למטה, והעסיקה את מחשבותי.

חשבתי על הנושא בעת ששחיתי, אוהבת לחשוב על בעיות מורכבות בעת השחיה, כאשר יכולת הקשב הפנימי והריכוז למחשבות ורעיונות רבה. הבנתי שיש לי קושי בניתוח השכבות והרבדים השונים של הטקסט אך ללא הצלחה להגיע מעבר להבנה זו. התיסכול מהכשלון היה רב.

באחד הערבים, כאשר ישבתי עם בעלי (סליחה,אני יודעת שהמילה הזו יצאה מזמן מהאופנה) סיפרתי לו על התיסכול בשל הקושי להתמודד עם ניתוח הטקסט. התפתחה שיחה בה הסברתי לו במה עוסק הטקסט, פרטתי את הפרופורציות השונות בין מרכיביו העיקריים, כפי שראיתי אותם, את המשמעות הגלויה והנסתרת של התוכן והדרישות, והשבתי לשאלותיו. השיחה עימו איפשרה לי להסביר את הטקסט על רבדיו השונים,ואת מה שאני רואה בו, כמו גם את הקושי בהבנת המשמעויות הנסתרות שלו. פריסת הטקסט תוך כדי שיחה, השאלות ששאלתי ואלו שנשאלתי , הביאו למצב של הארה וסייעו לי להבין את מה שלא הצלחתי לבד.

אני סבורה שללא השיחה  לא היה ביכולתי להגיע להבנה. משהו בצורך להסביר לאדם אחר חידד את ההבנה וההקשבה שלי. השאלות שנשאלתי והחיבור עם רעיונות חדשים ומחשבות שונות, הוא זה שיצר עבורי את חווית הלמידה המשמעותית.

האם הבנה ולמידה הן אותו הדבר?

האם חרדות מצמצמות את היכולת ללמוד, או דוחפות אותנו להתאמץ כדי להבין? (אני סבורה שהן חוסמות למידה)

האם חווית למידה משמעותית מחייבת אינטראקציה עם אנשים אחרים כדי שתתפתח?

האם תיתכן חווית למידה זהה אצל אנשים שונים (יוצאת מנקודת הנחה שכולנו שונים)

Read Full Post »

מסיימת בימים אלה את עבודת הדוקטורט שלי ורואה בה חווית למידה משמעותית ממושכת, אם גם מתוחמת בזמן בצורה מלאכותית. בתוך התהליך הממושך, היו תקופות של למידה יותר אינטנסיבית ויותר משמעותית ותקופות של פחות. כמה כאלה עולות בדעתי כרגע.

אחת החוויות החזקות הייתה של למידת שיטה סטטיסטית שנקראת HLM. למדתי את השיטה בסדנה בת יומיים אליה נרשמתי לאחר חיפוש ארוך של מסגרת ללמוד את השיטה, שידעתי שתתאים לניתוח הנתונים שאספתי. הסדנה הייתה טובה, והרגשתי שאני פחות או יותר מבינה, מסוגלת לבצע את התרגילים, אבל ממש לא "שוחה" בזה. הרגיש מאוד מורכב אך אפשרי.

עברה כשנה עד שהגעתי לשלב שבו נדרשתי לשיטה. ממש זוכרת את הצעדים הראשונים, פועלת צעד צעד עפ"י המדריך הכתוב, באופן טכני לגמרי, בלי להבין מה אני עושה. ואז חוזרת וקוראת, חוזרת ומנסה, משחקת ובודקת, מקבלת תוצאות ומפענחת ולאט לאט, בהדרגה, מתחילה להבין. וכל פעם שכבר נדמה לי שהבנתי, מגיע רגע שבו שוב – משהו לא מסתדר ואני שוב מבולבלת ושוב צריכה לחזור ולקרוא, לחשוב לבדוק עד שהדברים מתיישבים באיזשהו מקום שעושה שקט. אלה היו ימים (שבוע, אולי שבועיים) בהם הייתי שקועה כל כולי בניסיון להבין את השיטה. ומתרגשת מזה. אני? מתרגשת מסטטיסטיקה? לא יודעת להסביר למה – אבל תוך כדי הייתי מודעת לתהליך שאני עוברת, לרגשות שמתעוררים בי ולתחושת העוצמה שאני חווה. הייתי מלאת התפעלות מכך שהמספרים והנוסחאות שנדמו לסינית בעיני, לאט לאט מקבלים משמעות ותוכן אמיתי בחיים. בנתונים שלי. מלאת התפעלות מההסתכלות על התהליך הזה שבו רגע אחד אתה לא יודע ולא מבין ואז משהו קורה, תהליך, ואתה כן. מלאת התפעלות מכך שכל זה קורה תוך כדי עשייה והתנסות ולא יכול היה לקרות ללא מעורבות מוחלטת בעשייה, ללא הצלילה הזאת לתוך השיטה וללא שהייתי מרגישה צורךממשי בידע הזה. החיבור הזה בין התהליך שעברתי לבין הנושא שלמדתי וחקרתי (מוטיבציה בלמידה) הפך את החוויה לעוד יותר משמעותית עבורי.

Read Full Post »

כשותפה לקבוצת פלייבק התוודעתי לכך שחוויית למידה משמעותית מתרחשת עבורי כל שבוע בחדר החזרות.

למי שלא מכיר – תיאטרון פלייבק הוא תיאטרון המציג סיפורי חיים של הקהל באמצעות אלתור בטקסט, בסאונד, בתנועה ובמוזיקה.

בשובי הביתה מאחת מהחזרות, בשעת לילה מאוחרת, גיליתי לתדהמתי שאני יודעת וזוכרת כל סיפור שהקשבתי לו והשתתפתי בהצגתו כשחקנית פלייבק. אינני יודעת רק את הסיפור, אני יודעת גם את מה שלא סופר, את התחושות והאסוציאציות שהסיפור העלה בי ובחברי הקבוצה, את התחושות הפיזיות שהרגשתי תוך כדי ההקשבה לסיפור ואת אופן הצגתו. עבורי, אלו חוויות למידה משמעותיות אשר הותירו בי ידע אישי משמעותי. דרך חוויות אלו נולד אצלי הרעיון לחבר עקרונות מחדר החזרות של תיאטרון הפלייבק למרחבי למידה. כך נולד הרעיון להציג טקסטים ותכנים לימודיים באמצעות אלתור בטקסט, בסאונד, בתנועה ובמוזיקה.

למי שמעונין, להלן לינק להדגמת הרעיון שלי ליצירת מרחבי למידה משמעותיים. הצגה זו מדגימה כיצד ניתן ללמד שיעור במדעים לכיתה ד' באמצעות פרקטיקות מעולם הפלייבק. הסרטון לקוח מהצגת הפרויקט האישי שלי בבית ספר מנדל מנהיגות חינוכית.

http://www.youtube.com/watch?v=sT8xe8O-Qgg&feature=youtu.be

ביום עיון למורים למדעים במכון ויצמן לפני מספר חודשים התוודעתי למחקרו של פרופ' אורי אלון. פרופ' אלון חוקר רגעים בהם מתרחש 'תאום מופלא' בין שני אנשים. את המחקר מבצע פרופ' אלון ב'מעבדת תיאטרון' שהוקמה במכון ויצמן, מעבדה בה הנבדקים הם שחקני קבוצת הפלייבק 'קרטושקס'. תוצאות מחקר זה חיזקו אצלי את האמונה כי באמצעות פרקטיקות מעולם תיאטרון הפלייבק ניתן ליצור ישות קולקטיבית המבוססת על אמון הדדי והקשבה ייחודית. על פי תפיסתי, ישות זו משרה מרחב למידה משמעותי המאפשר לגלות וליצור יחד ידע בכל פעם מחדש.

מתוך האתר של קבוצת המחקר של פרופ' אורי אלון:

Recently, we started a theatre lab, in which we use concepts from improvisation theatre, and tools from physics, neurobiology and computer science, to study basic principles of human interactions. Our first project studied the phenomenon of togetherness- moments of high performance and synchrony reported by improvising musicians and actors. We used a theater practice called the mirror game to find that two people can create complex novel motion together without a designated leader or follower (see publication).

The mirror game as a paradigm for studying the dynamics of two people improvising motion together Proceedings of the National Academies of Sciences, USA, (2011). [PDF] [SOM]

See also: Inter-Brain Synchronization during Social Interaction.

See also Nature news: [PDF]

See also Weizmann news (Hebrew): [PDF]

Read Full Post »

זמן קצר אחרי הפגישה הראשונה שלנו יצא לי לעשות יום מילואים בו הזמינו את מפקדי היחידה לסדנת מנהיגות ועבודת צוות. מנחת הסדנה חלקה איתנו את הסרטון הבא שהתחבר לי מאוד לנושא שלנו. בסרטון מתארת אורית גידלי סוג מיוחד של חלוקת קשב שמזמנת שיח משמעותי בו "החשוב עולה על פני הדחוף", שיח שמזמן חוויית גילוי לכל המשתתפים. היא קוראת לסוג השיח הזה מונולוג זוגי, ולי הוא נראה כמו כלי עם פוטנציאל לזימון חוויות משמעותיות במסגרות שונות, כולל במסגרת בית ספרית.

זה אמנם לא סוג השיח היחיד שמעודד חוויות משמעותיות, כמו שכתבה לי אורית אחרי שצפתה בסרטון, אבל אני חושבת שאולי זה שיח שמתבסס בעיקר על מרכיב הקשב- קשב פנימי של הדובר וקשב פנימי וחיצוני של המקשיב. מעניין אותי להסתכל על סוגים שונים של שיחות משמעותיות ולראות אם הן מתבססות בעיקר על חלקים מסוימים של המודל או על מרכיבים נוספים שלא נכללים בו עדיין.

Read Full Post »