חוויות למידה משמעותיות מאופיינות, על-פי הרציונל שלנו, בתהליך של קשב-מפגש-התמרה. הפוסטים הבאים יעסקו ברכיב הראשון, רכיב הקשב. בחרתי להציג את הפוסט הראשון דרך שלושה סיפורים [1].
סיפור 1
חברה טובה שלי היא כבדת שמיעה. יש לה מכשיר שמיעה, אבל היא אף פעם לא מרכיבה אותו. היא מסתדרת. לפעמים אני חושבת שיש לה שמיעה סלקטיבית. מה שהיא לא מעוניינת לשמוע היא פשוט לא שומעת ומסבירה לאנשים שהיא לא שומעת טוב. אבל בשיחות שלנו, אפילו בטלפון, כשהיא לא יכולה לקרוא שפתיים, היא אף פעם לא מתקשה לשמוע. אפילו כשאני מדברת מאד בשקט. כל תשומת הלב שלה מופנית לדבריי. אני אומרת לה: "אילנה, יש לי משהו חשוב להגיד לך. את שומעת?" והיא אומרת, "רגע", מתיישבת ומאזינה לי ברוב קשב, ושומעת כל נשימה חרישית שלי. זה סודו של הקשב. הקשב עצמו, ביכולתו להגביר את מה שנשמע כך שיגבר על פני כל הרעשים מסביב. הקשב מאפשר לעשות "זום-אין" לדברים אליהם רוצים להקשיב.
סיפור 2
מסתבר שחלק מקרובי המשפחה שלי, חלקם אף קרובים ביותר, לא יודעים שאני כותבת בלוג. כל כך הרבה אינפורמציה עוברת בינינו, וזה לא עובר. ייתכן שהזכרתי את זה, אולי יותר מפעם אחת. הבלוג מופיע באופן קבוע בחתימה שלי בכל אימייל שאני שולחת, הוא מתפרסם בפייסבוק, ובכל זאת, הבלוג שלי לא משדר בתדר שנקלט בתודעת חלק מקרוביי. מה כן נקלט? המון דברים. תמונות של שירה, בתי התינוקת, תמונות של רז בשליחויות לחו"ל, תמונות של גל רוקדת, ברכת חג שמח ועוד פריטי מידע שנמצאים בתדר הקשיבות של חלק מקרובי. יש עניין של פניות, כמובן. יש גם אקראיות. אבל איך מעוררים קשב? איך מזמינים את תדר הקשב של מישהו להתכוונן אל תדר התוכן? כאשר כתבתי פוסט לפני שבועיים על אני-אתה ומרטין בובר, עשיתי כמה דברים שהביאו לכך שהרבה מאד אנשים הפנו את הקשב אל הפוסט הזה. היו הרבה מאד כניסות לפוסט, באופן יחסי.
מה עשיתי?
ראשית, פניתי באופן אישי לחלק מהאנשים שחשבתי שיתעניינו במה שכתבתי.
שנית, שוחחתי עם אנשים על הרעיונות הללו, ואחר-כך שלחתי להם את הפוסט כהמשך לשיחה.
שלישית, שיחקתי עם הכותרת של הפוסט. לפוסט קוראים בבלוג: קצת מרטין בובר לקראת שבת. זה מיד קורא לאנשים שרוצים לדעת קצת יותר על מרטין בובר, וגם מדבר לאנשים שהמילה שבת נוסכת בהם תחושה טובה. זה די הרבה אנשים! כשפרסמתי במקומות אחרים, רשימת תפוצה, פייסבוק וכו', השתמשתי בשמות קצת שונים שמזמינים באופן ישיר את קהל היעד אליו אני פונה. אני קוראת לזה "כותרת שמתחברת לתודעה קולקטיבית". לדוגמה: לקהל העוסק בחינוך כתבתי: מפגש אני-אתה של מרטין בובר. אגב, גם לפוסט הזה יכולות להיות כל מיני כותרות, וכל אחת תזמין קהל אחר. לדוגמה: תדר הקשב, הפרעת קשב וריכוז, הקשב במודל קשב-מפגש-התמרה, שלושה סיפורים על קשב. בחרתי באחד, אבל אם אף אחד לא יגיע, אשקול להשתמש באחר…
רביעית, אני חושבת שהפוסט הזה על מרטין בובר היה פוסט מעניין וחשוב, בלי קשר כמה אנשים קראו אותו (אולי עכשיו הזמנתי עוד כמה אנשים לקרוא אותו?). כלומר, חשוב לדעת להזמין, אבל חשוב יותר שהאירוע עצמו יהיה שווה את ההזמנה. במילים אחרות, חשוב לגרום לאנשים להפנות קשב, אבל חשוב לא פחות ליצור הזדמנות שבה הקשב יועמק, ויתרחש מפגש עם הדהוד.
סיפור 3
אני מגלה שהשיחות המעניינות ביותר והמועילות ביותר עם בנותיי נפתחות בקשב עמוק אליהן. הקשבה למה שיש להן להגיד כאן ועכשיו. מכאן מתפתחת שיחה אמיתית ואותנטית, שבמהלכה מתפתח גם קשב אצלן למה שלי יש להגיד. מודל ההקפה של מרטין בובר מדבר על כך שהיחסים בין הורה/מורה לילד אינם סימטריים. הן בשלהן, ואני כהורה, או כמורה מחזיקה באחריות ובסמכות להתפתחותן, לדאוג להן. בתפקידי זה, עלי להקשיב להן, לא לדרוש ולעמוד על כך שהן יקשיבו לי – זה יוצר קשר כוחני ובמצב זה הקשב נעלם. אני צריכה להתאים את תדר הקשב שלי לשלהן, ומשם ללכת יחד גם אל מקומות שאני רוצה להראות להן. השיחות הללו הן תמיד הרפתקה ויש בהן לא מעט קסם.
מה המשותף לשלושת הסיפורים?
שלושת הסיפורים נקשרים אצלי באופן מאד עמוק לצמד המילים: תדר הקשב. תדר הקשב שלנו משתנה כל הזמן, ולכן אפשר לדבר על תדר הקשב – כאן ועכשיו. כאן – במקום הזה. עכשיו – בזמן הזה. כשאנחנו פוגשים במה שמגיע מולנו, אנחנו פוגשים בו כאן ועכשיו. האם כאן ועכשיו תדר הקשב שלנו קרוב לתדר הקשב של מי או מה שמולינו? אז יש סיכוי למפגש, להדהוד, ומי יודע – אולי להתמרה? ואולי גם תהיה לנו חווית למידה משמעותית.
מה זה אומר על מצבי למידה? מה זה אומר על למידה בכתה? למידה בבית-ספר? על כך בפעמים הבאות.
בינתיים, תנסו להקשיב…
[1] הרעיון להציג את הנושא באמצעות שלושה סיפורים בהשראת עבודת הדוקטורט של יעל פולברמאכר
Meaningful Learning Experiences 