Meaningful Learning Experiences

* הערה: פוסט זה נכתב במקור לבלוג "בפתח הלב", של התכנית "לב לדעת". תכנית "לב לדעת" של מינהל החינוך הדתי ומכללת הרצוג עוסקת בהשבת רוח בלמידה בבתי הספר העל יסודיים של החינוך הדתי. הפוסט התפרסם ב"בפתח הלב" ב 19 בדצמבר 2012. בשל התאמתו לתכני הבלוג הזה, העוסק ב"חוויות למידה משמעותיות", אנחנו מפרסמים אותו גם כאן.

השבוע פגשתי חבר שלא ראיתיו זמן רב. לפני שנים הוא עסק בהוראה וכתיבה וכיום הוא מנהל חברה גדולה. ישבנו בבית קפה ושוחחנו על דברים שמעסיקים אותו בעת הזו. כחלק מן השיחה הוא סיפר לי שנכנס לאתר "לב לדעת" בשביל לראות מה אנו עושים, ושקע בקריאה של מאמרים העוסקים ב"השראה ויישום", בלמידה דיאלוגית ובהפנמה. לאחר כמה דקות אמר לי: "אתה יודע, פתאום שמתי לב, כמה שנים לא ישבתי בשקט וכתבתי משהו שאני חושב או שאני רוצה, וכמה זמן לא קראתי משהו עמוק שזוקק זמן של שקיעה בתוכו". "זה נכון", אמר, "שכל היום אני קורא ושואב מידע מן האינטרנט וממאגרי מידע, וכותב בענייני עבודה. כל יום אני עובר על כל אתרי החדשות והכלכלה כמה פעמים, אני קורא עשרות מאמרים באינטרנט בנושאים מגוונים, אני צובר המון מידע וידע במגוון אדיר של נושאים, אבל נדמה לי שזה זמן רב שלא שקעתי בלמידה, לא שקעתי בהתבוננות, לא קראתי ספר ששכחתי את עצמי בתוכו, לא כתבתי דברים שאני חולם לכתוב, ולא עסקתי בדברים שבאמת באמת מעסיקים אותי."

"פתאום", הוא נאנח, "שמתי לב כמה זמן אני משקיע באין סוף המידע שנוחת עלי מן האינטרנט, מן הפלאפון, מן המייל, ואני לא מצליח לסנן אותו". הוא תיאר כיצד גם בשעות העבודה, בין פגישה לפגישה, בין ישיבות הנהלה, הוא עובר מכתבה לכתבה ומנושא לנושא במשך זמן רב. לדבריו, שעות רבות של היממה הוא מעביר בקריאת כתבות, מאמרים ופוסטים, שמיד לאחר מכן נשכחים, או נכנסים למאגרי הידע הלא רלוונטי והאין סופי שנצבר בראשו, בנושאי ניתוח המצב בסוריה ובאירן, התככים בצמרת ש"ס, חייו הנוצצים של שחקן קולנוע ידוע בצרפת, חוקי הנשק בארה"ב, ארגוני הפשיעה בברזיל, הבחירות במחוז גוג'אראט בהודו, סקרי בחירות אצלנו, סרטוני יוטיוב מסוגים שונים ועוד. כל אלו כמובן, נושאים שאינם קשורים לעבודתו, למשפחתו או לחייו.

ידידי, נראה מותש ומתוסכל מן התובנה שהעלה, אבל עד מהרה, עם הגעתה של העוגה, הוא התאושש וחזר לשיחתנו. אני נותרתי עם הרהורי.

חשבתי לעצמי, על הזמן שאני עצמי מבזבז בקליטת אין סוף מידע, על ילדי ורצף הידיעות והסרטונים האין סופי שהם צוברים, ועל החשיבות שבהרגלת עצמנו ותלמידינו בסינון המידע שאנו קולטים וצורכים. מבעד לתובנה הבנאלית הזו, צפו ועלו בתוכי דברי ידידי שהוא כמעט שכח מה זה "לשקוע" בתוך קריאה או למידה שתהיה משמעותית עבורו, שבמשך שנים הוא לא ישב בשקט וכתב משהו מתוכו, שהפצצת פרטי המידע הממוחשב נטלו ממנו (ואולי לא רק ממנו…) את יכולת ההתבוננות והלמידה לאורך זמן, את המחשבות הארוכות. נזכרתי בדברי הראי"ה קוק על כך ש"כששבים בתשובה שלימה, אפשר אחר-כך לחשוב מחשבות ארוכות, וכל זמן שהתשובה היא מפוקפקת, המחשבות הרוחניות הינן רק בגדר רצוא ושוב, בהערות קטנות ומופסקות" (אורות התשובה י, ב1). חשבתי על כך שאולי אנחנו מאבדים קצת את היכולת לחשוב מחשבות ארוכות, ולהיות מעט בשקט. ואולי גם את זה אנחנו צריכים ללמד ולאמן את עצמנו ואת ילדינו. שנוכל להגיע מידי פעם גם לתאורו היפה של הראי"ה

"יש שעות שאדם חש שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה, מאד הוא מרוכז אז בעצמיותו, העולם החיצוני איננו פועל עליו מאומה, הוא קשור בעומק ההתבודדות הפנימית… בפנימיותו טוב טוב לו מאד, השקט הנכסף, שכל העולם רודף אחריו, שרוי הוא אז בתוכו, והוא באמת יושב אז ברומו של עולם. ויש לשער שהנקודה החיה העזיזה שבתוכו פועלת היא בלא יודעים על הסביבה יותר ממה שכל אגיטציה (פעילות) רעשנית יכולה לפעול ולעשות." (שמונה קבצים ז, ג).

דומני שפעמים רבות הלמידה המעמיקה זוקקת אורך רוח של שקיעה בחשיבה סבלנית ומרוכזת, בנושא או בסוגיה הנלמדים. פתאום בבית הקפה, עלה בדעתי שייתכן ואנו מאבדים יכולת חשובה מאד בחיינו, ואולי כדאי להשתדל לחזקה ולעבות אותה בבית, בלמידה ובבתי הספר שלנו. לפנות זמן שבו אנחנו משקיטים את המציאות, באופן מודע, מכבים את אמצעי המדיה וההתקשרות, שוקעים בלמידה, בקריאה או בהתבוננות. זמן שבו אנחנו "נכנסים פנימה" בלשונו של הראי"ה, לתוך סוגיה, לתוך ספר, לתוך זולתנו, לתוך עצמנו. זמן  שבו אנחנו מרחיבים את היכולת שלנו לחשוב "מחשבות ארוכות".

כמה ימים אחרי המפגש עם ידידי, פתחתי ספר של משורר נורבגי שאני מאד אוהב, רולף יאקובסון, בשם "בצפונו של כדור הארץ" ומצאתי את השיר הבא. השיר מעט קיצוני, אבל בעיני, רווי אמת.

(השיר מצוטט כאן חלקית. הספר יצא בהוצאת כרמל, בתרגומן של סבינה מסג וחנה מאי סבנדל. אנו מודים להוצאת כרמל על האישור להשתמש במילות השיר)

שיר התקשורת

אֶת כָּל אֵלֶּה עָלֵינוּ לִדְחֹס לְתוֹךְ עֵינֵינוּ עַכְשָׁו.

כָּל הַבְּרָקִים וְהָרְעַמִים שֶׁל הטֶכְנִיקוֹלוֹר, כָּל זַעֲקוֹת הַכְּאֵב  וְהַצְּוָחוֹת

נִיאָגָרָה אֵינְסוֹפִית שֶׁל דְּיוֹ בְּעִתּוֹנִים. כָּל יוֹם-כָּל יוֹם.

נִילוּסִים שְׁלֵמִים שֶׁל מַחְשָׁבוֹת מְעֻצָּבוֹת לְמֶחֱצָה. הֱיֵה מְעֻדְכָּן.

דְּחֹס הַכֹּל פְּנִימָה, פָּנֵּה מָקוֹם, כִּי הִנֵּה מַגִּיעָה עוֹד מַהֲדוּרָה. הַשְׁלֵךְ

אֶת מָה שֶׁהִתְיַשֵּׁן. מְחַק אוֹתוֹ. הֶחָדָשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר חָשׁוּב. הַתְאֵם

אֶת עַצְמְךָ לְקֶצֶב הַזְּמַנִּים. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ עַכְשָׁו.

דְּחֹס אֶת זֶה לְתוֹךְ הָעֵינַיִם. תַּכְנִיס אוֹתוֹ, אַחַת וּשְׁתַּיִם, פְּנִימָה!

כַּוֵּץ אוֹתוֹ לבַּיְטִים שֶׁל קוֹל. אֵין כְּבָר מָקוֹם

לְהֶסְבֵּרִים אֲרֻכִּים- הִרְהוּרִים- הִפָּטֵר מָהֵם.

…

כִּי כָּל מָה שֶׁרָאִינוּ וְשָּׁמַעְנוּ שׁוּב אֵינוֹ מַרְפֶּה.

חֲזִיז וְרָעַם. פִּטּוּם עַד לְהָקִיא יוֹם אַחַר יוֹם

עַל יְדֵי מִין מִתְקְנֵי הֲזָנָה לְמֹחוֹת כְּמוֹ לְתַרְנְגֹלוֹת, צְפוּפִים

בְּתוֹךְ לוּלֵינוּ – רַק לִפְתוֹחַ פֶּה גָּדוֹל וְזֶה בָּא.

וְאַף אֶחָד אֵינוֹ מֻרְשֶׁה לְסָרֵב. אַדְּרַבָּה, יֵשׁ לְהַמְשִׁיךְ לָשֶׁבֶת.

…

אַךְ לְמַעֲשֶׂה אֲנַחְנוּ עֲדַיִן יְכוֹלִים אֵיכְשֶׁהוּ לְהַפְעִיל שִׁקּוּל דַּעַת

(בְּעוֹד עֵינֵינוּ לוֹעֲסוֹת וּבוֹלְעוֹת) לִתְפֹּס

שֶׁיֵּשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁהֵם מַסְתִּירִים מֵאִתָּנוּ. מַשֶּׁהוּ שֶׁטֶּרֶם נוֹדַע לָהֶם.

מַשֶּׁהוּ מֵעֵבֶר לַמַּרְאוֹת וְלַקּוֹלוֹת. אֲמִתּוֹת

מֵעֵבֶר לַאֲמִתּוׂת.

כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁהָרוּחַ כּוֹתֶבֶת עַל הַשֶּׁלֶג. כִּי מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג הָאֲדָמָה

שׁוֹכֶבֶת מַמְתִּינָה. שׁוֹפַעַת נְבָטִים. מְלֵאָה תִּקְוָה. שֶׁמָּא הִיא יוֹדַעַת

יוֹתֵר מִמָּה שֶׁיָּדוּעַ לָנוּ?

Read Full Post »