ככל שחולפים הימים מאז החלטת היועמ"ש על הגשת שלושה כתבי אישום נגד ראש הממשלה בעוון שוחד, מרמה והפרת אמונים, מצטרפים אליו גם חברי הממשלה וכל 54 חברי הגוש.

כל אחד ואחת מהם הופך כיום לחשוד ושותף, לכאורה, בשוחד מרמה והפרת אמונים.

עצם העובדה שנבחרי הציבור הללו נשבעו רק לפני מספר שבועות אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, וכבר הפרו את שבועתם והפכו את נאמנותם לנתניהו בלבד, היא עבירה של הפרת אמונים, לכאורה.

עצם העובדה שנבחרי הציבור הללו נשבעו רק לפני מספר שבועות אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, וכבר הפרו את שבועתם והפכו את נאמנותם לנתניהו בלבד, היא עבירה של הפרת אמונים, לכאורה

האנשים הללו פשוט מרמים את אזרחי ישראל.

נמשיך. עבור מה הם מפרים את שבועתם? מדוע הם נאמנים לנתניהו דווקא ולא לציבור הבוחרים, למדינה ולחוקיה?

התשובה היא בגלל השלטון.

נתניהו הביא להם שלטון. תפקידים, תקציבים לשחק בהם. מעמד. כוח. הם חוששים לאבד את השלטון.

בעצם מדובר כאן ועכשיו במעשה שוחד, לכאורה. תמורת השלטון שנתניהו משיג להם, או שומר להם, הם מוכנים למכור את שבועתם לאזרחי ישראל. מוכנים להפר את מחויבותם בחוק לשמור אמונים למדינה ולקיים את החלטות הכנסת.

בעצם מדובר כאן ועכשיו במעשה שוחד, לכאורה. תמורת השלטון שנתניהו משיג להם, או שומר להם, הם מוכנים למכור את שבועתם לאזרחי ישראל. להפר את מחויבותם בחוק לשמור אמונים למדינה ולקיים את החלטות הכנסת

מדובר פשוט במעשה מושחת. שוחד, לכאורה, לאור היום.

איך יכולים אנשים כמו אבי דיכטר – לשעבר ראש השב"כ ויואב גלנט – לשעבר אלוף פיקוד דרום, להצדיק תמיכה בנאשם בשוחד?

כיצד הם בכלל מעלים על דעתם שהנאשם ימשיך לכהן יום אחד נוסף כראש ממשלה? הרי ברור להם ששום ראש אגף או מפקד אוגדה, שהיה תחת פיקודם נחשד בשוחד, לא היה נשאר דקה בתפקידו. שלא לדבר על מי שמואשם בשוחד לאחר שנים של חקירות משטרה והכנת כתבי אישום בידי פרקליטות המדינה והיועמ"ש.

הרי ברור להם ששום ראש אגף או מפקד אוגדה, שהיה תחת פיקודם נחשד בשוחד, לא היה נשאר דקה בתפקידו. שלא לדבר על מי שמואשם בשוחד לאחר שנים של חקירות משטרה והכנת כתבי אישום בידי פרקליטות המדינה והיועמ"ש

ובכן צריך לומר – דיכטר וגלנט הם שותפים לשחיתות ומקבלים, לכאורה, שוחד. הם מקבלים כיום שוחד, לכאורה, מנתניהו בדמות תפקידי שרים, ומקבלים את מעמד השלטון והטבות השלטון שהוא שומר עבורם בכך שאינו מתפטר.

גם גלעד ארדן ומירי רגב, אריה דרעי וליצמן, גילה גמליאל ואמיר אוחנה, ישראל כץ ואופיר אקוניס, בנט ושקד ורפי פרץ וסמוטריץ. כל שרי ממשלת ישראל היושבים כיום לצידו של נאשם בשוחד ולא אומרים לו בפה מלא והחלטי שאינו יכול יותר לכהן כראש ממשלה, הינם שרים מושחתים שמקבלים שוחד, לכאורה, ומפרים אמונים. הם מרמים את אזרחי ישראל תמורת מנעמי השלטון.

הדברים כל כך זועקים לשמים וברורים, עד שרק מי שהלב שלו אטום או מושחת והעין שלו עיוורת, לא רואה את הדגל השחור המתנוסס מעל מעשיהם של שרי הממשלה וחברי הכנסת בגוש הימין המאפשרים לנאשם בשוחד להמשיך לנהל את המדינה.

רק מי שליבו אטום או מושחת ועינו עיוורת, לא רואה את הדגל השחור המתנוסס מעל מעשיהם של שרי הממשלה וחברי הכנסת בגוש הימין המאפשרים לנאשם בשוחד להמשיך לנהל את המדינה

בשנת 87' יצא לאקרנים הסרט "הבלתי משוחדים" שתיאר את מאמציו של אליוט נס, שוטר אירי אמיץ, להביא את הגנגסטר האיטלקי-אמריקאי אל קאפונה למשפט במהלך תקופת היובש בארצות הברית (במאי: בריאן דה פלמה). רק ארבעה שוטרים בלתי משוחדים שירתו אז במשטרה ולחמו בכנופיות המאפיה. הסרט היה הצלחה קופתית אדירה.

מצב הפוך מתרחש כיום בישראל. למרות שבמשטרה ובפרקליטות יש מספר לא מבוטל של בלתי משוחדים שחקרו באומץ והגישו שלושה כתבי אישום נגד ראש הממשלה, הרי בממשלת ישראל ובין חברי גוש ה-55 לא נמצא אפילו בלתי משוחד אחד, לכאורה. לכאורה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

בכירים לשעבר בצה"ל התריעו באחרונה כי צה"ל חייב לחזק את זרוע היבשה ואת המאמץ המתמרן, שכן בלעדיו לא ניתן יהיה לקצר את המערכה ולהכריע. בפועל, למרות שהצבא אוהב להצטייר כהתקפי ויעיל, הרי שישנו פער גדול בין איך שהוא מציג את עצמו, לאיך שהוא באמת. פער שחובה לגשר עליו.

בשבועות האחרונים המסר העיקרי שמגיע מהצבא (ומלשכת שר הביטחון הטרי, נפתלי בנט) הוא שצה"ל חוזר לנצח. ב"הארץ" פרסמו יניב קובוביץ ועמוס הראל כי בצה"ל הופץ מסמך סיכום למבצע "חגורה שחורה" בהנחיית הרמטכ"ל אביב כוכבי. המבצע, קובע המסמך, הסתיים בהצלחה, וזאת למרות שמאז סיומו נורו מספר רקטות לעבר יישובי הדרום.

בשבועות האחרונים המסר העיקרי שמגיע מהצבא (ומלשכת שר הביטחון הטרי, נפתלי בנט) הוא שצה"ל חוזר לנצח. בצה"ל הופץ מסמך סיכום למבצע "חגורה שחורה", על פיו המבצע הסתיים בהצלחה, למרות שמאז סיומו נורו רקטות לעבר יישובי הדרום

"לצד סיכול המפקד הבכיר של הג'יהאד האיסלאמי תקפנו עשרות מטרות טרור של הג'יהאד האיסלאמי ברחבי רצועת עזה ופגענו קשות ביכולת התקיפה שלו. סיכלנו בשעת מעשה חוליות טרור", נכתב במסמך. במאמרם ציטטו קובוביץ והראל בכירים במערכת הביטחון, שאמרו להם כי המסמך "מוגזם ביחס לאירוע ולתוצאותיו". חלקם אף טענו שהוא "מזכיר מורשת קרב ממלחמות ישראל ולא סבב לחימה קצר".

כשבוחנים את המבצע מהצד, קשה שלא להתרשם מכך שחיל האוויר הפך במהלך כהונת מפקד החיל הקודם, אלוף אמיר אשל, למכונת מלחמה מרשימה (ולא שלא היה כזה בתקופת קודמיו, האלופים שקדי ונחושתן). הפעלתו נותנת בידי הדרג המדיני יכולת להגיב תוך הימנעות כמעט בטוחה מנפגעים, ואפשרות לנתק מגע מהלחימה בתוך זמן קצר.

אך אין להקיש מפעולות תגמול אוויריות בסוריה, וממבצע "חגורה שחורה" בעזה, על מערכה רחבה. המבצע היה מוצלח, אבל מוטב לא להיסחף בטפיחות עצמיות על השכם. אף שחיל האוויר הוא מכשיר יעיל מאוד בפעולת ענישה או גמול נקודתית, במלחמה הבאה, הוא פשוט לא יספיק.

אך אין להקיש מפעולות תגמול אוויריות בסוריה, וממבצע "חגורה שחורה" בעזה, על מערכה רחבה. המבצע היה מוצלח, אבל מוטב לא להיסחף בטפיחות עצמיות על השכם

במלחמת לבנון השנייה, למשל, החזבאללה ירה לעבר צפון ישראל כ-4000 רקטות מסוגים שונים. למרות שחיל האוויר נהנה במלחמה מחופש פעולה מבצעי מלא, הודו מפקדיו, כפי שהודו קודמיהם לאחר סבב הלחימה עם אש"ף ב-1981, כי אין בידיהם מענה לרקטות קצרות הטווח.

מאז יכולות הארגון רק גדלו, ואתר החדשות "אל-מוניטור" דיווח לאחרונה כי ברשותו בין 120 ל-150 אלף טילים, רחפנים מאיראן וכ-45 אלף לוחמים בסדיר (ובכלל זה כוחות קומנדו מיומנים) ובמילואים, שרכשו ניסיון מבצעי בסוריה וערוכים במתחמים מבוצרים בכפרים בדרום לבנון.

גודל השטח לא יאפשר לחיל לשלוט ביעילות על המרחב. יתרה מכך הצורך לפעול בעומק לבנון ולשמר מוכנות להתלקחות זירות נוספות ובהן איו"ש ועזה, יטיל מגבלות על סדרי הכוחות וההיקפים שבהם יפעל חיל האוויר.

מאז יכולות ארגון חיזבאללה רק גדלו, ואתר החדשות "אל-מוניטור" דיווח לאחרונה כי ברשותו בין 120 ל-150 אלף טילים, רחפנים מאיראן וכ-45 אלף לוחמים בסדיר (ובכלל זה כוחות קומנדו מיומנים) ובמילואים, שרכשו ניסיון מבצעי בסוריה

נוכח האיום החמור על העורף, צה"ל יידרש להפעיל תמרון יבשתי רחב היקף ללב השטח. התמרון הזה לא יוכל להישען רק על כוחות סדירים, כפי שהיה במבצע "צוק איתן", ויחייב גם שילוב כוחות מילואים בסדרי כוחות גדולים. אבל למרות שצה"ל לכאורה משמיע מסרים לוחמניים ונחושים בנוגע לתמרון בעימות הבא, הרי שבפועל צה"ל עבר תמורה של ממש בכל הנוגע לזרוע היבשה והתמרון היבשתי בעשורים האחרונים.

התמרון הוא כבר לא הבן המועדף

בראשית שנות השמונים, אמר ראש אג"ת דאז, האלוף מנחם עינן, שהוא אינו רואה שום אסטרטגיה או "גישה עקיפה, ותהיה טובה ככל שתהיה, אינה מסוגלת למנוע את המפגש העיקרי, החזיתי, שבו נועד לזרוע היבשה תפקיד מרכזי – תפקיד ההכרעה".

אמנם, עינן דיבר מפוזיציה, שכן הוא עצמו צמח ב"צבא הירוק" ופיקד על אוגדה במלחמת לבנון הראשונה, אבל קשה שלא לחשוב שבעוד שעינן התכוון לדברים שאמר, והם שיקפו את הלך הרוח בפיקוד הבכיר. כיום, בוודאי לאור ההססנות (שלא לומר החשש) של הצבא והממשלה להפעיל מהלך מתמרן בעימותים האחרונים, הלך הרוח שונה מאוד.

בכנס שהתקיים לפני כשבועיים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ועסק בתמרון היבשתי, טען אלוף (מיל.) גרשון הכהן שישנה ירידה בנכונות להפעיל מאמץ מתמרן ביחס להפעלת אש מנגד, במיוחד לאור יכולותיה המשופרות והמדויקות. הכהן, קצין שריון מנוסה, סיפר על תרגיל הגיס "שערי שמיים", שנערך ב-1998, ובו הוטל עליו לשמש כמפקד ביום האויב (במקרה הזה צבא סוריה), שנועד לשבש את מהלכי הגיס הצפוני של צה"ל שעליו פיקד האלוף מאיר דגן, ובכללם חטיבת גולני, עליה פיקד אז גדי איזנקוט.

כבר לפני כשני עשורים, החלו בצה"ל לחשוב על תמרון כעל מהלך מוגבל מאוד, שאמור ליצור את התנאים להפעלה מיטבית של מאמץ האש, שיביא את ההכרעה

בתחקיר שהתקיים בתום התרגיל הסביר דגן, שבמתאר האיומים החדשים שנוצר "והכשירויות שיש לצה"ל, כל מה שהוא מתכוון כמפקד גיס במתקפה לסוריה זה לעשות מהלך קצר עד לסבראני. לעמוד שם. לחכות לדיוויזיות העומק שיבואו להתנפץ עלינו, ונחסל אותן עם יכולות האש". מכאן, שכבר לפני כשני עשורים, החלו בצה"ל לחשוב על תמרון כעל מהלך מוגבל מאוד, שאמור ליצור את התנאים להפעלה מיטבית של מאמץ האש, שיביא את ההכרעה.

הכהן מנה בהרצאתו טעמים שונים להפעלת תמרון, ובכלל זה כיבוש שטח, עיצוב המרחב, והשמדת כוחות אויב, וטען שהפכו ללא-רלוונטיים. מנגד, כמו הרמטכ"ל כוכבי, הכהן רואה לתמרון תפקיד משמעותי בשלילת יכולות אויב, ובהן ארסנל הרקטות או לחלופין מערך המנהרות של החמאס ב"צוק איתן". אף שציין שהתמרון הוא שאלה מצביאותית ומדינית, הדגיש הכהן את חשיבות הפגיעה באויב מטווח קרוב. "את זה עושים בקרב החיכוך של היבשה".

החלטה לא לתמרן

אלוף (מיל.) אבי מזרחי, מפקד זרוע היבשה לשעבר, פתח את דבריו בכנס בקביעה ההומוריסטית לפיה תמרון יבשתי לא יתרחש אלא אם "נחליף את השלטון". אחרי שהצחיק, עבר האלוף לחלק האמנותי.

לטענתו, מערכת כיפת ברזל עשתה נזק לישראל, אף שהיא פתרון טכנולוגי מרשים. הסיבה, אמר, היא העובדה שהמערכת מונעת פגיעה בנפש, דבר חיובי כשלעצמו. היעדר הנפגעים קונה לדרג המדיני זמן לקבל החלטות בנחת. בפועל, קבע, הם מחליטים לא להחליט. שזו גם החלטה. החלטה לא לתמרן.

לטענתו, מערכת כיפת ברזל עשתה נזק לישראל, אף שהיא מונעת פגיעה בנפש. היעדר הנפגעים קונה לדרג המדיני זמן לקבל החלטות בנחת. בפועל, קבע, הם מחליטים לא להחליט. שזו גם החלטה. החלטה לא לתמרן

מזרחי עשה את שנותיו הראשונות בצבא בסיירת גולני (ולכן כשעקץ בהרצאה את חטיבת גולני שכמה מבכירי בוגריה, ובהם הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט, ישבו בשורה הראשונה, זה היה בחזקת "הכל נשאר במשפחה"), בהמשך עבר לחיל השריון. בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה הוא פיקד על זרוע היבשה והעביר אותה את אותו "אימון הקמה", שלדברי אלוף (מיל.) אורי שגיא נדרש לה.

מזרחי היה חבר בוועדה שמינה הרמטכ"ל דאז, איזנקוט, לבחינת טענותיו של האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר, כי לצה"ל, בדגש על זרוע היבשה, ישנם פערים חמורים במוכנות למלחמה.

בכנס סיפר כי הציג את ממצאיה לראש הממשלה בנימין נתניהו. לדבריו, הניח לפניו שקף שקובע שבמלחמה בצפון, ישראל לא תוכל להכריע את אויביה ללא תמרון, ובתשובה, אמר לו ראש הממשלה כי אינו מסכים איתו, ולהבנת מזרחי אינו מאמין בתמרון. גם כאן התברר שבכל צחוק (במקרה זה הבדיחה בה פתח את הרצאתו), יש קצת אמת.

לדבריו, הניח לפני נתניהו שקף, הקובע שבמלחמה בצפון, ישראל לא תוכל להכריע את אויביה ללא תמרון, ובתשובה, אמר לו ראש הממשלה כי אינו מסכים איתו, ולהבנת מזרחי אינו מאמין בתמרון

הכרעה תפיסתית שתחליש את היבשה

הדברים שאמר מזרחי בכנס מטרידים במיוחד על רקע הרצאתו של הדובר שקדם לו, ח"כ עפר שלח (מפלגת כחול לבן), לשעבר יו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח ומ"פ צנחנים במילואים. שלח תיאר בכנס את תפיסת הביטחון החדשה של ראש הממשלה שעיקרה השקעת כספים ומשאבים ביכולות סייבר, הגנת גבולות, חיזוק מבנים, חימושים מיוחדים וטילים מיירטים.

כשראש הממשלה, אמר שלח, הציג את התכנית לפורום המטה הכללי הוא מיד נשאל מה בנוגע לחיזוק כוחות היבשה. כדי להסביר את תשובתו של נתניהו נדרש שלח לסיפור אודות אריק שרון. במהלך הבחירות בשנת 2000 הציג שרון בכינוס של מרכז הליכוד את רשימת השרים המיועדת מטעם המפלגה בממשלת אחדות שהוא תכנן להקים, ו"שכח" לנקוב בשמו של נתניהו. בתשובה לשאלת הקהל, הוא השיב מיד "גם ביבי". על משקל תשובתו של שרון אז (נתניהו לא מונה לשר בממשלה שהקים שרון), אמר שלח, גם ראש הממשלה השיב למטכ"ל: "גם חיזוק כוחות היבשה".

למעשה, הזהיר שלח, לאור תפיסת הביטחון החדשה של ראש הממשלה, עלולה להתבצע הכרעה תפיסתית שתביא לכך שזרוע היבשה תהיה חלשה ולא יושקעו בה משאבים, ואז לא יופעל המאמץ המתמרן

למעשה, הזהיר שלח, לאור תפיסת הביטחון החדשה של ראש הממשלה שמתעדפת את מאמצי האש מנגד, המודיעין ומערכות ההגנה האקטיביות דוגמת כיפת ברזל, עלולה להתבצע הכרעה תפיסתית שתביא לכך שזרוע היבשה תהיה חלשה ולא יושקעו בה משאבים, ואז לא יופעל המאמץ המתמרן.

לתפיסת שלח, הסיבה העיקרית שבגללה התמרון נדרש, ויתרה מכך "אין לנו פתרון אלא התמרון, הוא קיצור משך המערכה", שהוא בעיניו, "המטרה מספר אחת של ישראל במערכותיה הבאות". לדבריו, ישנה אשליה שהמערכה יכולה להימשך ולהימשך כמו במלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" וישראל לא תינזק באמת. "אך אלה לא יהיו פניה של מלחמת לבנון השלישית או מלחמת הצפון הראשונה", אמר.

לדברי שלח, ישנה אשליה שהמערכה יכולה להימשך ולהימשך כמו במלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" וישראל לא תינזק באמת. "אך אלה לא יהיו פניה של מלחמת לבנון השלישית או מלחמת הצפון הראשונה", אמר

נוכח ארסנל הרקטות הרב שבידי חזבאללה שמאיים על צפון הארץ, "אנחנו חייבים לייצר את קיצור משך המערכה, וקיצור משך המערכה לא קורה ב-Standoff, לא קורה במנגד, בשום צורה שהיא". שלח הדגיש כי "אנחנו בשביל לקצר את המערכה צריכים לתמרן לשתי מטרות: אחת היא להשמיד. אנחנו לא נגיע לכל רקטה ולכל זה… אבל להשמיד באופן שימחיש לאויב את העוצמה שאנחנו פה, והדבר השני זה לאיים על האויב באיום פיזי קרוב".

התמרון הוא "פתרון ולא בעיה"

הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, ציין בהרצאתו בכנס כי יכולות זרוע היבשה שופרו במרוצת כהונתו כרמטכ"ל והדגים זאת באמצעות אזכור תרגיל הגיס הגדול שקיים, שכמוהו לא נעשה 19 שנים (מאז תרגיל "שערי שמיים"), ובתיאור יכולות חטיבת השריון 7, שבמובנים מסוימים מתקדמים יותר מאלו שברשות צבא היבשה האמריקני.

איזנקוט ציין שאת צה"ל מובילים שישה עקרונות. הראשון הוא "דפוס החשיבה האופרטיבי של הצבא שאומר: צה"ל מפתיע בכל דרך. גם אם האויב בשגרה, כשהוא בחירום, אנחנו צריכים לבנות יכולות, ונבנו כלים משמעותיים מאוד, להפתיע אותו בכל דרך".

לצד עקרונות נוספים, ובהם יכולות הגנה ויכולות הפעלת אש מנגד, ישנו, אמר, "תמרון, במקסימום כוח מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה. אני רואה בתמרון פתרון ולא בעיה…"

לצד עקרונות נוספים, ובהם יכולות הגנה ויכולות הפעלת אש מנגד, ישנו, אמר, "תמרון, במקסימום כוח מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה. אני רואה בתמרון פתרון ולא בעיה, בתנאי שהוא מופעל נכון לעבר מטרות ראויות ויודעים מה רוצים להשיג". העיקרון החמישי שמנה הוא הוצאת העורף מהלחימה. לא סיום המלחמה מהר, הבהיר, אלא הוצאת העורף מהר ממעגל הלחימה. המרכיב האחרון הוא "חתירה לניצחון ברור עד כמה שאפשר, וחופש פעולה לדרג מדיני".

"סטנדרטים נמוכים ובינוניות"

כאמור, בתקופת כהונתו של איזנקוט נעשה תיקון מסוים ויכולות זרוע היבשה שודרגו. אבל נשאלת השאלה, במיוחד לאור התכנית של ראש הממשלה שאותה תיאר שלח בדבריו, מה יהיה מעמדה ואלו משאבים יושקעו בה במהלך כהונת הרמטכ"ל כוכבי.

שנת 2020 נמצאת ממש מעבר לפינה לאור המציאות הפוליטית (וסבב בחירות שלישי שנראה סביר מאוד), ספק אם תקום ממשלה שתאשר תקציב שיאפשר לצבא להתאמן. התכנית הרב-שנתית של הרמטכ"ל לשנים הקרובות, "תנופה" שמה, תיאלץ להמתין.

אבל בין שמתאמנים ובין שלא, בתרבות הארגונית של הצבא יש בעיה. בשבוע שעבר פרסם הכתב הצבאי של "מעריב", טל לב-רם, מסמך שכתב רס"ן עידו פיוטרקובסקי, שפיקד עד לאחרונה על קורס קציני שריון, רגע לפני פרישתו מצה"ל.

שני, כתב, מוטט את תכניתו כששאל על איזה מרחב בהגנה הוא מוותר, שכן קו המגע ייפרץ. "נראה שכדאי שאנחנו נחליט איפה הוא ייפרץ ולא האויב. אתה פחדן, בחרת שלא להחליט…"

בהיותו חניך במכללה לפיקוד טקטי, כתב פיוטרקובסקי, הציג למפקד הצוות שלו, אל"מ ערן שני (גם הוא קצין שריון) את תכניתו לתרגיל היערכות בהגנה. שני, כתב, מוטט את תכניתו כששאל על איזה מרחב בהגנה הוא מוותר, שכן קו המגע ייפרץ. "נראה שכדאי שאנחנו נחליט איפה הוא ייפרץ ולא האויב. אתה פחדן, בחרת שלא להחליט, אתה מקבל משכורת בשביל לקבל החלטות ולא בשביל למכור לי חלומות עטופים יפה", אמר לו. אבל את השיעור שלמד ממפקדו, על החשיבות שבתעדוף, הוא אינו מוצא בתרבות הצבאית שמסביבו.

במקום זאת, כתב, "עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". התוצאה, כתב לב-רם, היא "סטנדרטים נמוכים ובינוניות במקרה הטוב".

"…נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". התוצאה, כתב לב-רם, היא "סטנדרטים נמוכים ובינוניות במקרה הטוב"

כל מי שהיה במילואים וביקר בצה"ל בשנים האחרונות ראה ביטוי כזה או אחר של התרבות שאותה תיאר כמו גם את הליקויים מפניהם הזהירו מפקדים בכירים במילואים ובהם תא"ל אורן אבמן והאלוף (מיל.) יצחק בריק.

ישנו פער שבין הצבא ההתקפי והיעיל, כמצטייר ממסמך "חגורה שחורה", לבין הצבא שמתואר במסמך שפרסם פיוטרקובסקי. השאלה היא, איך מגשרים עליו?

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

כל ההיסטוריה של עם ישראל ממצרים ועד הנה, תלויה במעשה של נסיכה, לא מישראל, אלא בת פרעה, זה שהעביד את בני ישראל בפרך.

וכל ההיסטוריה של עם ישראל תלויה ברגע מכריע זה בתגובה של בת פרעה, כשהיא פועלת על פי צו של מידת מוסריות.

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות פרק ב, ו).

בת פרעה יודעת על הגזירה הרעה שפרסם אביה, והיא מיד מבינה שמישהו השאיר ילד בתיבה בנהר במקום לתת לחיילי פרעה להטביע אותו בנהר. היא מודעת, אבל, עכשיו היא מביטה בפנים של תינוק בוכה שמישהו השאיר אותו בתיבה.

בת פרעה יודעת על הגזירה הרעה של אביה, ומיד מבינה שמישהו השאיר ילד בתיבה בנהר במקום לתת לחיילי פרעה להטביעו. היא מודעת, אבל עכשיו היא מביטה בפני תינוק בוכה שהושאר בתיבה, וחשה את המידה המוסרית "חמלה"

עוצמת החוויה של הבטה אל תינוק בוכה גורם לה לחוש את המידה המוסרית שנקראת "חמלה". ותחושת החמלה דוחקת בה ומשפיע עליה לעבור על גזרת אביה, ולהציל את חייו של התינוק, אפילו להביא אותו איתה לתוך חדרי המגורים שלה בארמון פרעה.

כמה חזק הכח של "חמלה". כמה שתחושה מוסרית זאת יכולה לנתב התנהגות. ומהצד האחר, כמה התעלמות ממנה או דחייתה יכולות להפוך אדם רגיל לרשע משחית חיים.

זאת ועוד, חמלה היא אחת ממידות המוסריות שבני ישראל חייבים לחקות אותן בהתנהגות היום-יומית שלהם כמו צדקה, משפט, יושר, אהבת רענו, כבוד הבריות, גמילות חסד, נאמנות, שמחה, ושלום. הדת היהודית, בגדול, שמה כיעד קיומה טיפוח המידות האלו והפעלתן בכל רגע נתון ביחסים אל אנשים אחרים.

כמה חזק כוחה של "חמלה". כמה שתחושה מוסרית זאת יכולה לנתב התנהגות. ומהצד האחר, כמה התעלמות ממנה או דחייתה יכולות להפוך אדם רגיל לרשע משחית חיים. אבל המילה כמעט נשכחה בשיח היהודי

אבל המילה כמעט נשכחת בשיח ובלימוד היהודי כבר שנים רבות. איננו מוצאים התייחסות לחינוך לחמלה ברוב תכניות הלימודים במוסדות היהדות.

כתב ר' שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), בין הרבנים חשובים של תנועת "מדעי היהדות", מהמאה ה19 ועד ימינו:

"היסוד הראשון, והוא האמצעי המיוחד לתיקון המידות, הוא החמלה. מידת החמלה הוטבעה באדם מתחילת יצירתו, והיא בו שורש האהבה והחסד והיושר, והיא לבדה המביאה אותנו לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל שכר, לא בדרך הטבע ולא למעלה מן הטבע, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא; כי מדת החמלה היא שכר לעצמה, כי החומל כואב בכאב רעהו, ולא ישקוט עד אם יחבוש את שבר רעהו ומחץ מכתו ירפא." [מחקרי היהדות, יסודי התורה עמ'  11 – 12]

כשהנביא ישעיהו בא לתאר את התחושה האלוהית כשהוא גואל את ישראל הוא מזכיר שני תחושות: אהבה וחמלה.

"בְּכָל צָרָתָם לא לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם". (ישעיהו סג, ט) ואנו מברכים את האלוהים בכל יום "אַהֲבָת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ, חֶמְלָה גְדוֹלָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ" (על פי נוסח ארץ ישראל העתיק של סידור "המאיר לארץ")

אבל יש מצבים שאין להיענות לתחושה החמלה, או לפחות להתאים במידה ראויה לאותו מצב קיומי של הרגע. ולכן הרבה פעמים במקרא אומרים מתי לא לחמול. למשל, לא על אויב אכזר שבא להרגך. לא על אדם רשע שמשחית מידות וגורם סבל או אפילו מוות לאנשים על ידי מעשיו הרעים. דהיינו, לחמלה קיימים שני צדדים.

אבל יש מצבים שאין להיענות לתחושה החמלה, ולכן הרבה פעמים במקרא אומרים מתי לא לחמול. למשל, על אויב אכזר שבא להרגך. על אדם רשע שמשחית מידות וגורם סבל או מוות על ידי מעשיו הרעים

דעתי היא שהצד של לא לחמול קיים ונוכח בתודעה הלאומית והאישית של יהודים רבים, לפחות מימי הבינים עד היום. התרגלנו להפעיל את התחושה של חוסר חמלה כתגובה כמעט אינסטינקטיבית כלפי "לא יהודים".

אולי כי מצבנו הקיומי בכל כך הרבה מקומות בעולם היה מחריד ומפחיד. שנאת היהדות והיהודים גורמת להתגוננות, וזה יותר מובן כאשר באמת קיימים אויבים שרוצים להשמיד אותנו. כמו שוודי אלן אומר "אפילו לפראנואידים יש אויבים".

אבל, המסורת שלנו מאוד מקפידה על שיקול דעת וחשיבה מוסרית עמוקה ומנומקת בכל פעם שחושבים שחייבים להימנע מחמלה. וכך אנו למדים מהמדרש על הצלת ישמעאל כשאברהם גרש אותו והגר אל המדבר.

"ויקרא מלאך אלהים אל הגר ….באשר הוא שם" (בראשית כא, יז) בזכות עצמו… "באשר הוא שם", אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו צדיק, אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו  [בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נג].

מדרש זה מזכיר לי את הקושיה המוסרית בפילוסופיה מודרנית "אם יכולת לרצוח את היטלר כשהוא היה תינוק במיטתו?" התשובה במדרש היא התשובה של היום, זה לא מוסרי.

דעתי היא שהצד של לא לחמול קיים ונוכח בתודעה הלאומית והאישית של יהודים רבים, לפחות מימי הבינים עד היום. התרגלנו להפעיל את התחושה של חוסר חמלה כתגובה כמעט אינסטינקטיבית כלפי "לא יהודים"

כדי להתקדם מן הנקודה של עם נרדף בגלות, עלינו להחזיר את מידת החמלה החיובית למעמד הגבוה והחשוב שהיה לה במקרא ובספרות הקדומה של חז"ל. עלינו להדגיש אותה במחשבה ובמעשה הדתית שלנו, כלפי כל בן אדם באשר הוא אדם. חמלה היא אחת התכונות המקשרות באופן ברור וחזק בין ה' ובין צלמו אשר נברא בתוכו של כל אדם. נגדיל ונקדיש את החמלה כפרויקט לאומי למדינת ישראל.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.