"אני משערת, בהיותי פריבילגית, של-95 אחוזים ממשתפי ההפגנה המאורגנת על ידי הנאשם נתניהו זה יהיה היום ביקור ראשון במוזיאון תל אביב" (ציוץ של נרי ליבנה)

הציוץ של נרי ליבנה, צילום מסך

קודם כל צריך לדייק. במקרה הזה לא מדובר בציוץ. ציפור מצייצת. ציפורים זה דבר מתוק. זה לא התיאור הנכון הפעם.

כתבה את הציוץ מישהי שמבינה הרבה במילים. היא יודעת בדיוק מה הסאב טקסט פה. בעיני עצמה היא סופר הומאנית, גם בעיני המחנה שאליו היא משתייכת

כתבה אותו מישהי שמבינה הרבה במילים. היא יודעת בדיוק מה הסאב טקסט פה. בעיני עצמה היא סופר הומאנית, גם בעיני המחנה שאליו היא משתייכת.

המחנה תמך. כולה דחקה. דחקה, כמו צ'חקה בערבית. צחוקים נו, אל תהיה כזה כבד. צחוקים נו, כמו במערכת הבחירות האחרונות, כשאהוד ברק הגיע להפגנות מנדלבליט בפתח תקווה ואמר שהוא לא ראה שם את השפם של עמיר פרץ.

צחוקים. איך אומרים דחקה באידיש? אז אל תגידו לי לא להיות כבד. בא לי כבד.

בתור אחת שחיה ממילים, מוזר שנרי ליבנה לא מבינה את המילה פריבילגיה. מילה נוכרית אמנם, ועדיין. זאת אומרת, אין לי ספק שהיא מבינה את המילה על בוריה, במובן הטקסטואלי המילוני שלה. בהגדרה. אבל לכל מילה יש עוד משמעות. מילה לא עומדת בפני עצמה. היא אינה חד או דו ממדית. למילה יש נשמה. גם למילה פריבילגיה.

אם לנרי ליבנה היתה נשמה חומלת, רחמנית, כזאת שמבינה או מנסה להבין למה אנשים לא מגיעים למוזיאון תל אביב, היא היתה מבינה את הפירוש הנוסף של המילה

אם לנרי ליבנה היתה נשמה חומלת, רחמנית, כזאת שמבינה או מנסה להבין למה אנשים לא מגיעים למוזיאון תל אביב, היא היתה מבינה את הפירוש הנוסף של המילה. אבל היא דג קר שמתעטף באהבות ודאגות פסאודו אמיתיות כדי להיות חלק מקבוצה שאיתה אפשר ללכת למוזיאון ואחרי זה לשתות מקיאטו ולהריץ דאחקות על ישראל השניה, הביביסטית.

מוקדם יותר השנה, ליבנה השתמשה במילה פריבילגית בכתבה שכתבה לפני שנכנסה לבית האח הגדול. היא כתבה על עצמה שהיא אשכנזיה פריבילגית ("למרות שאני לא ממש פריבילגית ולא ממש אשכנזיה"). בשלהי השנה שעברה היא כתבה שערוץ אחד היה מלא בגברים פריבילגיים, בהתייחסה לפרשיית ההטרדה המינית שעברה. על ההתייחסות הראשונה אין לי מה להגיד. להתייחסות השניה אני תכף אחזור.

אני רוצה לספר לנרי על אמא שלי. היא נולדה בפרס. עלתה. כשעלתה, אמרו לה "איך קוראים לך". ענתה "פיירוז". אמרו "פיירוז. דומה לרוז. רוז זה שושנה. את שושנה מעכשיו". כשפיירוז עלתה לארץ היא הלכה למסלול האדום המטאפורי והכריזה על הכל. ביקשה ועמדה על זה שהכל יילקח ממנה.

אני רוצה לספר לנרי על אמא שלי. היא נולדה בפרס. כשעלתה, אמרו לה "איך קוראים לך". ענתה "פיירוז". אמרו "פיירוז. דומה לרוז. רוז זה שושנה. את שושנה מעכשיו"

ככה גדלנו. אין לנו שום צלקת תרבותית פרסית על הגוף. היא התיישבה, ניהלה גן, פונתה, הפכה למורה. היא עכשיו גרה תחנה אחת לפני הסוף.

פיירוז אוהבת לראות טלוויזיה. סרט פעם בשבוע גג. היא אומרת שהיא לא אוהבת את הים בגלל החול, אבל אני יודע שזה בגלל הפינוי. הכי אוהבת שכל הילדים והנכדים שלה באים אליה והיא יכולה להכין אוכל לשמונה מאות אנשים. היא קוראת ישראל היום. היא חושבת שביבי הוא מלך. מלך.

שנים הייתי מציק לה בויכוחים פוליטיים אכזריים, שבסופם תמיד הייתי מזכיר לה שהיא ערביה בעצמה ואיך היא יכולה לשנוא את עצמה ככה. והיא, בדמעות, ביקשה שאני לא אחזור על זה. שהיא ערביה.

היא אומרת שהיא לא אוהבת את הים בגלל החול, אבל אני יודע שזה בגלל הפינוי. הכי אוהבת שכל הילדים והנכדים שלה באים אליה והיא יכולה להכין אוכל ל-800 אנשים. היא קוראת ישראל היום. היא חושבת שביבי הוא מלך. מלך

אם היתה בריאה היתה הולכת להפגנה הזו ואולי באמת היתה זוכה לראות את רחבת מוזיאון תל אביב. אבל האמת נרי, שלפיירוז ואנשים כמוה אין זמן. הם בהישרדות. אין להם פספורט משני בז'קט הפנימי של המעיל. רחבות? הם מעדיפים את זו של הכותל.

אני דווקא חושב שאת יודעת מה זה פריבילגית. כשאמרת זה על הגברים בערוץ הראשון ידעת. פריבילגיה היא לא רק זכות יתר, פריבילגיה היא אחריות. אחריות היא לא לצחוק על אנשים שלא היו במוזיאון מימיהם. אחריות היא לגרום להם להבין למה הם צריכים להיות במוזיאון, להושיט יד, לפתוח דלתות. זה המימד השלישי של המילה הזו.

נרי ליבנה ואנשים כמוה הם מיצג אומנות בעצמם. הם עטופים בשלטי ניאון עם כל הדברים הנכונים. עטיפות לכיסוי הריק.

פריבילגיה היא לא רק זכות יתר, פריבילגיה היא אחריות. אחריות היא לא לצחוק על אנשים שלא היו במוזיאון מימיהם. אחריות היא לגרום להם להבין למה הם צריכים להיות במוזיאון, להושיט יד, לפתוח דלתות

אנחנו יודעים בדיוק למי התכוונת כשכתבת את הדבר הזה (האם היית כותבת נעירה דומה להפגנה בנוכחות קהל ערבי?).

אנחנו לא כועסים עלייך. עברנו את זה. אנחנו בשלב החמלה. צריך כמות לא קטנה של רוע וזדוניות כדי לכתוב ככה (או לתמוך בגעייה כזו). אני ממש לא מבין איך את יכולה לחיות עם עצמך ככה.

זאב אברהמי בן 50, מאז השירות בשטחים לא חי בארץ ולא יחיה עד שזה ייגמר. בהגדרה: יהודי פוסט ישראלי. נולד בימית, נעקר, חי יותר מדי זמן בניו יורק, עכשיו בברלין. נשוי לגרמניה (ומאז הפסיק לפחד מהמוות), שני ילדים ממוקססים היטב (ערסים יקים). כותב כדי לנשום. נושם בשביל לנגב חומוס. חוץ מראשון בלילה בברגהיין, לא אוהב דברים קבועים

מַר גֻּזְמַאי אָמַר לִי אֶמֶשׁ:

“הַאֲמִינִי, זוֹ עֻבְדָּה —

בְּבֵיתִי עַכְשָׁו השֶּׁמֶשׁ

אֲרוּזָה בְּמִזְוָדָה“. (מר גוזמאי הבדאי / לאה גולדברג)

הנצחון המשמעותי של נתניהו בתיק 4000 הוא צריבת התודעה, שהאובססיה שלו ל״כותרות חיוביות״ ורדיפת הכבוד האישי הם הנושאים המרכזיים בתיק. אפילו ישראל אומן האמין לקשקוש הזה.

תדמיינו מדינה שבה יש wifi מכל מקום לכל אזרח במהירות של לפחות 500 mbs ושכל אזרח מעל גיל עשר מחזיק מחשב אישי. כמה מצב כזה היה יכול לקדם את הפריפריה, לצמצם פערים. בהערכה גסה זה יותר משמעותי מכל מחלף, צוללת, ״זהות יהודית״, להפיכתה של ישראל למעצמה. זו הייתה יכולה להיות ישראל של היום.

כתב האישום בתיק 4000 מדבר למעשה על זה שנתניהו לקח את העתיד הזה מאזרחי ישראל, במיוחד מאלה שידם אינה משגת. והוא לקח את העתיד הזה כי הוא רוצה אזרחים נחשלים, עניים ובורים

כתב האישום בתיק 4000 מדבר למעשה על זה שנתניהו לקח את העתיד הזה מאזרחי ישראל, במיוחד מאלה שידם אינה משגת. והוא לקח את העתיד הזה כי הוא רוצה אזרחים נחשלים, עניים ובורים. כי זה קהל היעד שלו, אותם אפשר לקנות כשזורקים להם עצם או הופעה של אייל גולן.

כל הסיסמאות שהוא הפריח על הרצון בתחרות חופשית בתקשורת הם גוזמאות, שהיו גורמות למר גוזמאי הבדאי למות מבושה. תקשורת אינטרנטית חופשית ומהירה בכל המדינה הייתה מחסלת מבחינה מעשית את מועצת הרשות השנייה, וכל מי שהיה רוצה היה פותח ערוץ טלוויזיה באינטרנט.

אבל נתניהו לא רצה את זה, הוא רצה כלי תקשורת שנאבקים עם דרישות רגולטריות מופרעות. כלי תקשורת שהוא יוכל, על פי גחמותיו, להוריד על ארבע. אל תקנו את הסיסמאות על מנהלי כלי תקשורת גיבורים, כולם ירדו על הברכיים (במקרה הטוב) וניסו לקלוע לטעמו.

אבל נתניהו רצה כלי תקשורת שנאבקים עם דרישות רגולטריות מופרעות. כלי תקשורת שהוא יוכל, על פי גחמותיו, להוריד על ארבע. אל תקנו את הסיסמאות על מנהלי כלי תקשורת גיבורים, כולם ירדו על הברכיים

כתב האישום בתיק 4000, ביחד עם דוח מבקר המדינה בנושא, מדבר על נזק משמעותי למדינה שנעשה במודעות מלאה של בנימין נתניהו. זו נקודה שכמעט כולם מפספסים.

חלק מהנזק שנגרם למדינה כתוצאה מהתנהלות נתניהו לגבי רפורמת השוק הסיטונאי ועיכוב פרישת הכבלים האופטיים, קיבל התייחסות אצל מבקר המדינה.

פניתי ליועץ המשפטי לממשלה. עם שאלה פשוטה: אם אתם חושבים שנתניהו בכוונת מכוון גרם נזק כל כך חמור למדינה, למה הוא נשאר יום נוסף בתפקיד?

כי הרי מניסוח כתב האישום ברור שאתם חושבים שנתניהו התגבר על כל מנגנוני ההגנה הממשלתיים שיש וגרם נזק נוראי (עולם הטכנולוגיה הוא עולם תחרותי, ומחיר העיכוב בפרישת הכבלים האופטיים הרבה יותר חמור ממה שמשוער). אז מה הסף? אם נתניהו יהרוג מישהו, לכאורה, תחכו להסרת חסינות?

מי שהגיע עד כאן, יש את הטופס המקוון כשבמשרד היועמש יבינו שהציבור לא מוכן שיבלבלו לו במוח. נתניהו יעזוב בטוב או ברע.

הרי מניסוח כתב האישום ברור שאתם חושבים שנתניהו התגבר על כל מנגנוני ההגנה הממשלתיים שיש וגרם נזק נוראי (העולם הטכנולוגי תחרותי, ומחיר העיכוב בפרישת הכבלים האופטיים חמור בהרבה מהמשוער)

אם עזיבת נתניהו תסתיים במהרה בלי אלימות, ייזכרו אותו ביחד עם משה קצב, אריה דרעי, אהוד אולמרט, אשר ידלין (מישהו יודע מי זה?) ועוד (אולי ייבנו שכונה עם השמות שלהם). את כולם ישכחו. גם את זכרו של רחבעם זאבי יתאמצו למחוק. אנשים ינסו להדחיק את הבושה על כך שאפשרו לאנשים האלה לכהן במשרות בכירות. אני מקווה שכשהבן שלי יגדל, הזכרון של נתניהו יהיה של משהו עמום שהתרחש.

איתי בן דן הוא חוקר.