מדינת ישראל צועדת בצעדים ענקיים ומהירים לעבר סיום ההפיכה השלטונית שביצע בה אדם אחד ושמו בנימין נתניהו.

בהפיכה השלטונית הזאת המדינה משרתת את מנהיגה היחיד, כפופה לו, נאמנה לו ופועלת אך ורק לפי רצונו. כל מוסדות השלטון, החוק והדמוקרטיה משועבדים למנהיג־העל השולט בהם ביד רמה.

בהפיכה השלטונית הזאת המדינה משרתת את מנהיגה היחיד, כפופה לו, נאמנה לו ופועלת אך ורק לפי רצונו. כל מוסדות השלטון, החוק והדמוקרטיה משועבדים למנהיג־העל השולט בהם ביד רמה

התקשורת כנועה לו ומערכת בתי המשפט – לרבות הפרקליטות, המשטרה, מוסד מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה – קיימים למראית עין בלבד, רק כדי לתת רושם של דמוקרטיה, אשליה של דמוקרטיה, אך למעשה הם אינם קובעים דבר, אינם מחליטים ואין להם שום כוח, סמכות או השפעה בשום עניין. הם בבחינת בובות ראווה לשירות המנהיג.

לא מאמינים לי? רְאו מה קורה זה עתה ברוסיה של פוטין וכיצד מתנהל משפטה של נעמה יִשָּׂשׂכָר. השופטים, עורכי הדין וכל מערכת בתי המשפט הם שחקנים בתאטרון הבובות של הנשיא פוטין ובסופו של דבר השופט העליון, הקובע והפוסק הוא פוטין עצמו, כל השאר הוא הצגה לעולם ולתקשורת.

שנות כהונתו הרבות מדי של הנאשם נתניהו שכנעו אותו שהוא מנהיג־על כול יכול ואין עוד מלבדו, ממש כמו אלוהים. וכולנו זוכרים את דבריו לפני שנים אחדות שכל מה שהוא רוצה הוא משיג. אדם שמתבטא כך סובל משיכרון כוח, שלא לומר מאובדן שפיות, ולא מבין את מגבלותיו. למותר לציין שמאז אותה אמירה אומללה מצבו החמיר, וכיום הוא מזלזל בכל מה שזז – לרבות ביכולת המשחק שלו (שכבר איננה כבעבר) – ומפקיר עם שלם, מדינה שלמה.

רְאו מה קורה ברוסיה של פוטין וכיצד מתנהל משפטה של נעמה יִשָּׂשׂכָר. השופטים, עורכי הדין וכל מערכת בתי המשפט הם שחקנים בתאטרון הבובות של הנשיא פוטין. כל השאר הוא הצגה לעולם ולתקשורת

במדינה דמוקרטית מתוקנת נשמרת הפרדת רשויות ברורה בין הרשות המבצעת (הממשלה), הרשות המחוקקת (הכנסת) והרשות השופטת (מערכת בתי המשפט). כל רשות במדינה דמוקרטית מתוקנת מודעת לתפקידה, ליכולותיה ולמגבלותיה.

אלא שבימינו הרשות המבצעת רמסה וממשיכה לרמוס ברגל גסה, דורסנית ועבריינית את הרשות המחוקקת ובעיקר את הרשות השופטת – ואנחנו נוסעים על 200 קמ"ש בכביש המהיר והקטלני לעבר ביטול סופי ומוחלט של הפרדת הרשויות, ממש כמו ברוסיה, בטורקייה ובצפון קורֵאה.

בשם ה"משילות" שמעולם לא הייתה קיימת ולא תהיה מוכנה הממשלה בשבתהּ כממשלת מעבר זמנית למוטט את שלטון החוק ולהוביל לאנרכייה כללית, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה.

בימינו הרשות המבצעת רומסת את הרשות המחוקקת ואת הרשות השופטת – ואנחנו נוסעים על 200 קמ"ש בכביש המהיר והקטלני לעבר ביטול סופי ומוחלט של הפרדת הרשויות, ממש כמו ברוסיה, בטורקייה ובצפון קורֵאה

המטרה מקדשת את כל האמצעים, ומהי מטרת הממשלה? לשמור בכל מחיר על "שלטון הימין" בכלל ועל שלטון הנאשם נתניהו בפרט. ואם לשם מטרה נעלה זו, לשיטתה המעוותת והפגומה, יש לפרק את הדמוקרטיה ולפורר את החברה הישראלית לפירורים דקיקים של שנאה, אובדן דרך ואנרכייה – אין לה שום בעיה לעשות זאת, וכך יהי. הם לא משכילים שם להבין שלא שמירה על השלטון חשובה ולא נתניהו חשוב, אלא שמירה על ישראל הדמוקרטית חשובה ובעיקר דאגה לאזרחי ישראל.

עוד הממשלה לא מבינה, שלמעשיה יש השלכות לעתיד, לאחר תום תקופת נתניהו. היא לא משכילה לראות את האופק, את המחר. מבחינתה, מה שיש הוא מה שהווה ועכשיו, כלומר שלטון הימין ונתניהו בלבד. היא לא מבינה שברגע שהיא יוצרת תקדים רק בשביל אדם אחד ושמו נתניהו ורומסת את שלטון החוק רק למענו, אזי גם לאחר שנתניהו ילך שלטון החוק לא יהיה קיים והאנרכייה תשרור לאורך שנים.

והינה אנו מתבשרים ששר המשפטים הזמני, אמיר אוחנה, הודיע ליועץ המשפטי לממשלה שהוא לא מתכוון לכבד את פסיקת בג"ץ, ומבחינתו המינוי של ממלאת מקום פרקליט המדינה – שבג"ץ פסל, עוד לפני שחזרה בה מהנכונות למלא את התפקיד – כשר, שריר וקיים. אוחנה לא מבין שמי שמתעלם משלטון החוק ואף רומס אותו ופוגע בו ימצא את עצמו אבוד ונזקק כשהוא־עצמו יזדקק לשלטון החוק, ואף עלול למצוא את עצמו בכלא.

יותר מזה: אם שר בישראל, ולא סתם שר, שר המשפטים (!) הזמני של ישראל מצפצף על החוק, למה שאזרחים לא יצפצפו עליו? גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לאנרכייה של "שלטון הימין".

אם שר בישראל, ולא סתם שר, שר המשפטים (!) הזמני של ישראל מצפצף על החוק, למה שאזרחים לא יצפצפו עליו? גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לאנרכייה של "שלטון הימין"

מאז נתבשרנו כי הפרקליטה בן־ארי־גינזברג הסירה את מועמדותה לממלאת מקום פרקליט המדינה, ובכך הראתה שישראל חשובה לה יותר מעצמה, מנעה מבוכה רבתי ובלמה את העימות המיותר.

נראה שממשלת המעבר הזמנית הזאת אינה מבינה את מעמדה החוקי, והיא פועלת ומתפקדת כאילו הייתה ממשלה נבחרת שזכתה לאמון העם – ולא היא.

כך למשל, שר התחבורה הזמני סמוטריץ', שנבחר לתפקידו רק כי זה משרת את הנאשם נתניהו ו"שלטון הימין", מוציא לפועל תוכניות הזויות ומופרכות שלכאורה אמורות להקל את העומס בכבישים, כמו נסיעה שיתופית, "טרמפים" בלשון העם, התחייבות לביטול נסיעה בשעות העומס ואף קנסות למפֵרים זאת ועוד. אלא מאי? בפועל כל התוכניות האלה רק מקשות על הנהגים ולא פותרות דבר. כל ה"פתרונות" שהשר הזמני מציע אינם רציניים ואינם מעשיים, ובעיקר – אינם חוקיים בממשלת מעבר.

נראה שממשלת המעבר הזמנית הזאת אינה מבינה את מעמדה החוקי, והיא פועלת ומתפקדת כאילו הייתה ממשלה נבחרת שזכתה לאמון העם – ולא היא

למותר לציין, שכאשר יש צורך לאשר העברת כספים למערכת הבריאות הקורסת או למערכת הרווחה – או־אז נזכרת הממשלה הזמנית שהיא בעצם ממשלת מעבר ולכן אסור לה לאשר העברת כספים כזאת.

כאמור, שר התחבורה הזמני סמוטריץ' מונה לשר על ידי הנאשם נתניהו רק כי זה משרת את הנאשם נתניהו. תזכורת למי ששכח: לפני שמונה לשר התחבורה הזמני הצהיר סמוטריץ' בקולו שלא תהיה מערכת בחירות שלישית, כי אם נתניהו ייכשל בהרכבת ממשלה הוא והימין ידאגו שמישהו אחר מהליכוד ירכיב אותה. נתניהו שמע זאת ובתגובה מינה אותו לשר התחבורה ונטרל אותו. כך עשה גם עם נפתלי בנט (שהוא כזכור יו"ר מפלגה שולית וקטנה) כשמינה אותו לשר הביטחון ובכך מנע הרכבת ממשלת אחדות בראשות בני גנץ.

סמוטריץ' הצהיר שלא תהיה מערכת בחירות שלישית, כי אם נתניהו ייכשל בהרכבת ממשלה הוא והימין ידאגו שמישהו אחר מהליכוד ירכיב אותה. נתניהו שמע זאת ובתגובה מינה אותו לשר התחבורה ונטרל אותו

המערכת שכאמור הוחלשה קשות, משתפת פעולה עם המהלכים הפסולים האלה במקום לבלום, לעצור ולמנוע אותם, ולהזכיר לשר הזמני שהוא בסך הכול שר זמני בממשלת מעבר זמנית ולכן אסור לו לבצע מהלכים הרי גורל כאלה ובזמן קצר כזה.

המערכת משותקת, קפואה ומורתעת. שאם לא כן, איך אפשר להסביר שהיא מאפשרת לראש ממשלה זמני שנאשם בשחיתות למנות שרים ולתפקד כראש ממשלה נבחר לכל דבר ועניין? ואלה רק דוגמאות קטנות מני רבות להתנהלותה הפושעת והאסורה של ממשלת המעבר הזמנית הזאת.

במדינה דמוקרטית מתוקנת הפרקליט קובע מי הנאשם ולא הנאשם קובע מי הפרקליט. לא אני אמרתי את זה, דן מרידור, שר משפטים לשעבר מהליכוד ואיש ישר והגון, אמר זאת. והינה, במדינת ישראל מודל 2019 לקראת 2020 התהפכו היוצרות: נאשמים קובעים מי יחקור או ישפוט אותם, אם בכלל, ומערכת אכיפת החוק משמשת שק חבטות יעיל, חסכוני ומהיר המשרת אך ורק את העבריינים, את המושחתים ואת המושחתים־לכאורה.

במדינה דמוקרטית הפרקליט קובע מי הנאשם ולא הנאשם קובע מי הפרקליט. דן מרידור, שר משפטים לשעבר מהליכוד, אמר זאת. והינה, במדינת ישראל התהפכו היוצרות: נאשמים קובעים מי יחקור או ישפוט אותם, אם בכלל

בואו נחשוב על זה רגע. בממשלת ישראל נכון לרגע זה, מי נמנים עם תומכי נתניהו? מושחתים שהורשעו בדין ועתה נמצאים שוב לפני הגשת כתב אישום (דרעי), מושחתים "לשעבר" (הנגבי), מושחתים־לכאורה שבימים אלו נמצאים בחקירות או לפני הגשת כתבי אישום (ליצמן, כ"ץ, ביטן…), חסרי חוליות ועמוד שדרה שמבינים שברגע שנתניהו יוקא מהמערכת הפוליטית גם הם כבר לא יהיו חלק מאותה מערכת כי הם שם רק בזכותו (אוחנה, אמסלם, זהר…), ופחדנים אחרים שמבינים שנתניהו גמר את הקריירה הפוליטית שלו ואף אומרים זאת בחדרי חדרים, אך פוחדים לומר זאת בפומבי (רגב, ברקת, סמוטריץ', רפי פרץ, בנט, שקד ועוד). כל השאר אינם תומכים עוד בנתניהו גם אם הם שייכים לימין.

סיכומו של דבר, ישראל עומדת על סף סיום ההפיכה השלטונית והפיכתה מדמוקרטיה ליברלית חזקה למלוכה דיקטטורית חשוכה שבה המנהיג הוא חזות הכול והוא הקובע והפוסק, וכל השאר משמש תפאורה ורקע בנוסח רוסיה, טורקייה וצפון קורֵאה.

ישראל על סף סיום ההפיכה השלטונית והפיכתה מדמוקרטיה ליברלית חזקה למלוכה דיקטטורית חשוכה שבה המנהיג הוא הפוסק וחזות הכול, וכל השאר משמש תפאורה ורקע בנוסח רוסיה, טורקייה וצפון קורֵאה

אם לא נתעורר עכשיו ומייד ונמחה ונפגין בכל הכוח נגד ההפיכה השלטונית המסוכנת והבלתי הפיכה הזאת (וזה לא רק משחק מילים), נמצא את עצמנו מחר חיים בדיקטטורה המושחתת של נתניהו, המלך מטעם עצמו, האיש שרצה להיות מלך.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

הלימבו הפוליטי בישראל מכיל אנשים שהם למעשה בתרדמת המאופיינת בשיתוק ושקיעה לא מודעת אל התהום. ולא רק זאת, הם מבצעים פעולות שמאיצות את השקיעה הזאת. ברברה טוכמן הגדירה זאת כאיוולת. אנחנו מגדירים אדם הנמצא במרחב הלימבו כלימבוציט. כולנו לימבוציטים, וכמובן שאנחנו לא מודעים לכך.

כולנו רואים את גן העדן שמשווק לנו על ידי פוליטיקאים ממולחים, שמנסים לשכנע אותנו שאנו בדרך אליו עם באזזים כגון "היי טק", "סייבר",  "נובל", "עם הנצח" ועוד כל מיני תארים שמצטרפים למבחר "סופרלטיבים עצמיים" כמו מחלפים, אוטוסטראדות ועוד כל מיני מילות מפתח שמשמעותן גן עדן.

אך אם רק נסובב את הראש, נראה את הגיהינום – אפוף עשן ואדים הנפלטים מהיורות הרותחות – ונשמע במעומעם את הנאומים חוצבי הלהבות של מספר ספור ודועך של שמאלנים צלובים על עמודי הקלון, שמנסים להמחיש את גורל כולנו בתוך היורה הרותחת.

אך אם רק נסובב את הראש, נראה את הגיהינום ונשמע במעומעם את הנאומים חוצבי הלהבות של מספר ספור ודועך של שמאלנים צלובים על עמודי הקלון, שמנסים להמחיש את גורל כולנו בתוך היורה הרותחת

לימבוציט מצוי (כמוני) מסובב שוב את הראש לגן העדן, ושוב הופך כיוון אל הגיהינום ולא יודע מה לחשוב. לא יודע מה לעשות. להצביע לביבי? לליברמן? לגנץ? לשמאל שלא ברור היכן הוא? לימין הקיצוני שברור מאוד היכן הוא? בסוף הלימבוציט המצוי מתיישב, מגרד את הראש ונותן לגורל להכריע – אלא אם הוא שייך למשפחה חמה הקרויה "הליכוד".

לימבוציט הוא יצור שמאפיינת אותו התקווה שהוא בדרך לגן העדן ועליו לברוח  בכל מחיר מן הגיהינום, והוא יעשה זאת על ידי כך שיטפס על קיר הזכוכית וינסה להבטיח את הצטרפותו אל גן העדן שממולו.

מדהים כיצד 9 מליון לימובציטים לא מתעוררים מן התרדמת שאוחזת בהם ומעיפים את החבורה הזאת, שמשחקת בהם כמו בחרוזים על חוט, כשהם בקושי יודעים איך נראים כאן החיים. הם כולם מתייחסים ברצינות רק אל המיליארדרים שעוטפים אותם ודואגים לצרכיהם.

לביבי המליארדרים שלו, לאהוד ברק המליארדרים שלו, וכך יהיה גם עם הפוליטיקאים החדשים שנקלעו למערכת הפוליטית מבלי שיש להם רעיון כלשהו שהיו רוצים להילחם עליו. גם הם יתחילו ליהנות בקרוב מאותם סיגרים, מהשרימפס והקוויאר. למה זה קורה לנו?  כי גדלנו בקיבוץ? או בגן של ציפי? יכול להיות שצריך לגדל ילדים בישראל עם קוויאר ושרימפס, כדי שלא יסתנוורו בבוא היום.

גם הפוליטיקאים החדשים יתחילו ליהנות בקרוב מאותם סיגרים, מהשרימפס והקוויאר. למה זה קורה לנו? כי גדלנו בקיבוץ? יכול להיות שצריך לגדל ילדים בישראל עם קוויאר ושרימפס, כדי שלא יסתנוורו בבוא היום

היכן נכשלנו? למה אנחנו לא מצליחים להשתחרר מהם? למה כל אחד מהם מצליח להיות מנהיגנו במרחב הלימבו? איך יכול להיות שנתניהו וליברמן ועמיר פרץ משחקים בחרוזים האלה כבר מעל לשלושים שנה? רק כדי לקבל תחושת זמן, ג'ורג' בוש היה נשיא ארה"ב לפני כמעט שלושים שנה. בבריטניה טוני בלייר היה ראש הממשלה. במצרים – חוסני מובארק. מנהיג הפלסטינים היה עראפאת. כל החברים הללו היום הם פנסיונרים ותיקים או שהם כבר לא איתנו מזמן.

נכשלנו במבנה הפוליטי שלנו. דווקא הצד שזועק לדמוקרטיות וליברליזם מצוי  במבנים פוליטיים דיקטטוריים – כלומר, אין בחירות פנימיות, אין דעות אחרות, יש ראיס שהוא המועמד הנצחי והוא רשאי להחליף את החרוזים כראות עיניו. כך זה, למעשה, בכחול-לבן וגם כמובן אצל אביגדור ליברמן הליברל ויקיר הדמוקרטיה, שלא לדבר על יאיר לפיד, שהדמוקרטיה היא נשמת אפו אבל הוא ורק הוא קובע מי ברשימה שלו ומתי ובאיזה מקום.

דווקא הליכוד מוכיח דמוקרטיות, והפריימריז הקרובים לראשות התנועה הם הוכחה לכך. מצד שני, רוב אוהדיו ומצביעיו מתייחסים את הליכוד כאל בית, לא כאל ארגון פוליטי, ולכן גם ההתייחסות למנהיגי הבית הזה היא כמו אל בני משפחה שיש לדאוג לשלום חבריה. כלומר, התהפכו היוצרות.

ארגון פוליטי חי לדחיפה של רעיון ולמימושו, והליכוד הוא כבר מזמן לא ארגון פוליטי – הוא משפחה שכל רעיון פוליטי שיונחל לו על ידי מנהיג המשפחה, יידחף על ידו בהתלהבות. מנחם בגין הפך שליש עד מחציתה של האוכלוסייה בישראל למשפחה. מכאן העיוורון הפוליטי, מכאן היכולת של נתניהו לתמרן ולקבל את תמיכתו של הקהל השבוי הזה גם עם שלושה כתבי אישום.

זה סטייט אוף מיינד פוליטי אחר לחלוטין מצורת המחשבה של המרכז-שמאל.  במשפחה – ככל שתאשים ותתקוף אחד מבניה, ככל שתציג יותר ראיות נגדו, כך יגנו עליו יותר ויותר.

לכן לא היה סיכוי לממשלת אחדות שבראשה לא עומד נתניהו. ליברמן ידע זאת מההתחלה. הוא ידע מה רוצה נתניהו (חסינות כמובן), הוא ידע שנתניהו מסתמך על משפחת הליכוד, הוא ידע שנתניהו לא יופל על ידי הליכוד עצמו, ולכן הוא דרש את האחדות הבלתי אפשרית, והוא ידע שהיא בלתי אפשרית.

ליברמן הוא היחיד שמכיר גם את הליכוד וגם את נתניהו. כך הוא קיבל הרבה קולות של לימבוציטים, כי הרי מה יותר נכון מממשלת אחדות? אבל הוא ידע היטב שזה כמו לדרוש שכדור הארץ יתחיל להסתובב סביב עצמו בכיוון הפוך כתנאי להצטרפותו לצד כלשהו, ימין או שמאל.  כלומר, הוא ידע מראש שזה לא יקרה.

אז למה מצביעים לו? מייאוש. ובמסגרת התרדמת (כמצב נפשי) והלימבו (כמצב גיאוגרפי-מטאפיזי), והפחד מהגיהינום שכבר אוחז בזנבנו.

את הסחרחורת הנוכחית חייבים לעצור.  אז לא נלך לכיכר וניצור מחאה כלשהי כי לאיש כבר אין כוח, אבל דבר אחד אפשר לעשות – להימנע מהצבעה לאביגדור ליברמן.  תצביעו כל מפלגה שתרצו אבל חבל לתת את הקולות לאלה שמונעים את ההכרעה. לפחות נוריד את גובה קירות הזכוכית של הלימבו.

אז לא נלך לכיכר וניצור מחאה כלשהי כי לאיש כבר אין כוח, אבל דבר אחד אפשר לעשות – להימנע מהצבעה לאביגדור ליברמן. תצביעו כל מפלגה שתרצו אבל חבל לתת את הקולות לאלה שמונעים את ההכרעה

זה לא יפתור את בעייתה העיקרית של ישראל – בעיית יחסיה עם הסביבה העוינת שלה. היא לא פתרה את הבעיה בשבעים שנה שבהם אמנם הפכה להיות חזקה מאוד מבחינה צבאית וכלכלית, אבל המותג ישראל הופך יותר ויותר למותג שדומה למותג שממנו נבהל הרצל – מותג שהופך לשק חבטות.  ראו ההחלטות בדן-האג, ראה רמות אנטישמיות גואות והולכות. האם אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה, כשהרצל כשחיפש פתרון לעם היהודי? כלומר, דוהרים בחזרה למקום שנחלצנו ממנו?

איך יוצאים מהלימבו? הפעם אנחנו מוסיפים עיקרון אחד – אל תצביעו למפלגה שאינה משתפת בצורה כלשהי את חבריה בכל מה שמתקשר לעמדותיה, לנציגיה ולמנהיגיה. אם רבים מאיתנו יחליטו שלא נצביע למפלגה פוליטית שהיא אינה ארגון פתוח והיא למעשה מכשיר פרטי של מישהו, יהא אשר יהא, יהיו התוצאות אשר יהיו, נתחיל לנוע מהאזור הגאוגרפי שבו אנחנו תקועים. רק כך הארגונים הפוליטיים הבאים יהיו מחויבים לשקיפות ופתיחות.

אז שווה להקריב פיון בקרב השחמט הארוך שעוד לפנינו. זאת רק ההתחלה. וגם זה לא קל.

חיים אסא היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין. יו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב