רגע לפני שראש הממשלה מגיש את בקשת החסינות התקדימית שלו ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ושני רגעים לפני שהוא מתעופף מכאן לסוף שבוע ארוך באתונה, כולל מפגש פסגה טרילאטרלי ישראל-יוון-קפריסין, נפנה בנימין נתניהו לכמה מהלכים פוליטיים משלימים. כל מהלך והתועלת הפוליטית הצמודה שלו.

במהלך היום (רביעי) ישחרר נתניהו שלושה תיקים חשובים שהחזיק תחת ידיו: תיק הרווחה, החקלאות והתפוצות. לפי פסיקת בית המשפט, אדם שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להיות שר (אבל ראש ממשלה כן), ולכן נתניהו מוותר – ויש מי שייהנה מהעסק.

הראשון הוא אריה דרעי. במודעות בחוצות העיר נכתב כי "אריה צריך נתניהו חזק". האמת הפוכה. אריה צריך נתניהו חלש כדי שייתן לו את התיק החשוב ביותר שעומד כרגע ברשותו.

סביר להניח שאם דרעי היה דורש גם את שלושת התיקים, הוא היה מקבל אותם. עד כדי כך נתניהו תלוי בו ומבקש לרצות אותו. נתניהו הרי מבקש לשמור על בלוק הימין גם אחרי הבחירות במרץ, ודרעי הוא המלט שמחזיק את הלבנים בחומה.

אם דרעי היה דורש את שלושת התיקים, הוא היה מקבל אותם. עד כדי כך נתניהו תלוי בו ומבקש לרצות אותו. נתניהו הרי מבקש לשמור על בלוק הימין גם אחרי הבחירות במרץ, ודרעי הוא המלט שמחזיק את הלבנים בחומה

בליכוד לא הבינו עד אמש בחצות מדוע נתניהו מוותר על התיק החברתי הכל-כך חשוב. הבכירים במפלגה לגלגו וטענו כי ש"ס לא תשמור אמונים לנתניהו אם גוש הימין לא ישיג 61 מנדטים, אבל לנתניהו אין כנראה ברירה. את תיק הרווחה יקבל כנראה משולם נהרי.

את תיקי התפוצות והחקלאות יקבלו, לפי התכנון, ציפי חוטובלי ודוד ביטן. חוטובלי, אולי האישה הכי מוכשרת בליכוד, התייצבה לצדו של נתניהו לכל אורך הדרך. תיק התפוצות מתאים לה, אחרי קדנציה כסגנית שר החוץ ועבודה מול הקהילות היהודיות, אבל אצל נתניהו אין לדעת.

ביטן מחזיק בידיו הבטחה להתמנות לשר. מינוי שלו הוא אמירה גם מול רשויות החוק, בעיקר המשטרה שמבקשת להעמיד את ביטן לדין. יש גם מצב שנתניהו יירתע ברגע האחרון ויעניק את התיק לחבר כנסת אחר מהמחנה שלו.

אתמול ניסה נתניהו לסגור פינה נוספת. בבוקר פורסם כי ראש הממשלה החליט לסיים את כהונתו של דני דנון כשגריר באו"ם. הפרסום, שלא קיבל שום אישור, התקבל בהפתעה גמורה בחוגים הדיפלומטיים. בערב הודיעה לשכת ראש הממשלה כי דנון דווקא ימשיך את כהונתו עד מאי הקרוב. מה קורה כאן?

לפי בכירים בליכוד, השר גלעד ארדן, שהוציא ערב הפריימריז הודעת תמיכה בראש הממשלה, קיבל בתמורה את התפקיד. בניגוד לעבר הוא הסכים לצאת לאו"ם מיד. עכשיו הוא יחכה עד מאי.

לפי בכירים בליכוד, השר גלעד ארדן, שהוציא ערב הפריימריז הודעת תמיכה בראש הממשלה, קיבל בתמורה את תפקיד שגריר ישראל באו"ם. בניגוד לעבר הוא הסכים לצאת לניו יורק מיד. עכשיו הוא יחכה עד מאי

ארדן הוא דמות טראגית בליכוד. נתניהו השפיל אותו במהלך כהונתו כשר לביטחון פנים, אבל גם המפכ"ל היוצא רוני אלשיך וקצינים בכירים נוספים האכילו אותו מרורים. הוא מצא את עצמו בין הפטיש ברחוב בלפור ובין הסדן ביחידת להב 433. ארדן העיד במשטרה בתיק 4000, ומופיע כעד מטעם התביעה בכתב האישום נגד נתניהו בפרשה זו, מה שלא הוסיף לארדן אהדה רבה אצל ראש הממשלה ומקורביו.

ארדן, שנחשב תמיד לאחד האנשים הכי פופולריים בליכוד, לא מוצא היום את עצמו בתוך הז'אנר החדש של המנהיגים בני גילו, דוגמת אמיר אוחנה או מירי רגב. בקרב הבא על ראשות התנועה הוא כנראה לא רלוונטי, ולכן נסיעה ממושכת לאו"ם מתאימה גם לו. בהמשך? אלוהים גדול, וארדן הוא איש מאמין.

מה שעוד מסתמן הוא המינוי של השר ישראל כ"ץ ליו"ר מטה הבחירות של הליכוד. כ"ץ היה ראש המטה של נתניהו בפריימריז מול גדעון סער, שהסתיימו בניצחון מוחץ של ראש הממשלה. נתניהו מחפש היום 200 אלף קולות אבודים בימין, ורוצה לשחזר את קמפיין הפריימריז במכפלות כוח. כ"ץ הוא איש השטח המתאים ביותר למשימה.

ראש מטה הבחירות בליכוד הוא תפקיד חשוב במיוחד. כ"ץ זוכה כאן ליתרון על פני היריבים במלחמת הדיאדוכים שכבר מתפתחת בליכוד, בעיקר על פני ניר ברקת, שמסתן כיריב הרציני ביותר שלו על ראשות הליכוד, בעיקר אחרי המכה שספג סער. ברקת והעוצמה הכספית שלו מהלכים אימים על הטוענים לכתר, וכל נקודה יוקרתית שנצברת במרוץ מולו היא חשובה.

נתחיל מהסוף: בבחירות הקרובות, ועד להודעה חדשה, אין הצדקה לריצה עצמאית של רשימה ירוקה לכנסת.

אם סתיו שפיר משתמשת באופציית ההתמודדות בראשות התנועה הירוקה כמנוף להפעלת לחץ על מרצ, זה לגיטימי לגמרי, חלק מכללי המשחק הפוליטיים.

אבל אם בסופו של דבר האיום ייצא לפועל – ובמסגרת הטירלול הפוליטי הכללי של העידן הזה כבר התממשו תסריטים מופרכים יותר – הנזק יהיה אדיר.

במקרה כזה, התסריט הסביר ביותר הוא שהתנועה הירוקה תקבל עשרות אלפי קולות אבל לא תעבור את אחוז החסימה, ותגרור אל מתחת אליו גם את מרצ ואולי גם את העבודה.

לעומת LOSE-LOSE-LOSE מפואר כזה, המחדל של הימין הקיצוני בבחירות 2019 א' – אבדן של 300 אלף קולות – ייראה כמו תקלה קטנה.

גרטה טונברג (צילום: AP Photo/Paul White)

תאורטית, ובטווח הארוך, לחזון התנועה הירוקה הישראלית – בדומה לתנועות משמעותיות בחלק ממדינות המערב – יש פוטנציאל מעניין. כאשר הדור של גרטה תונברג יקבל זכות הצבעה, אולי הפוטנציאל הזה גם יתורגם למנדטים.

בינתיים, דפוסי ההצבעה בפוליטיקה הישראלית נחתכים לפי שבטים ולפי מושגי ימין-שמאל מסורתיים. ובמפה הזו, למרבה הצער, אין סיכוי שתנועה ירוקה בראשות סתיו שפיר תצליח לקבל אפילו קול אחד של ליכודניק מאוכזב, או של מתנחל עם מודעות סביבתית מפותחת.

גם מעבר לסיטואציה הפוליטית הנקודתית, יש שורה של שאלות עקרוניות, שאלות של הגדרה עצמית והשקפת עולם, שהתנועה הירוקה צריכה להתמודד איתן: האם מדובר בעצם בתנועת שמאל עם דגש ירוק חזק? ואם כן, מה הערך המוסף שלה על פני מרצ? הרי לניצן הורוביץ, תמר זנדברג ומוסי רז יש קילומטראז' מרשים של פעילות ומודעות בנושאי סביבה.

דפוסי ההצבעה בארץ נחתכים לפי שבטים ולפי מושגי ימין-שמאל מסורתיים. אין סיכוי שתנועה ירוקה בראשות סתיו שפיר תצליח לקבל אפילו קול אחד של ליכודניק מאוכזב, או של מתנחל עם מודעות סביבתית מפותחת

ואם זו לא תנועת שמאל, אלא תנועה ירוקה בלבד שמנסה לקרוץ גם לאנשי ימין עם זיקה לסביבה – האם המשמעות היא שאין לה עמדה בנושאי הסכסוך, ביטחון ומדיניות?

האם בכלל יש מקום בישראל – כל עוד המזרח התיכון החדש לא הפציע ושלום אזורי לא פרץ – לתנועה פוליטית שאין לה שום זיהוי או סדר יום מדיני-בטחוני?

המחנה הדמוקרטי (צילום: Hadas Parush/Flash90)

אבל עם כל הכבוד לשאלות העקרוניות, כרגע מונחת על השולחן סוגיה הרבה יותר בוערת: איך מנצחים בבחירות.

בהקשר הזה, סתיו שפיר צדקה עד כה כמעט בכל מה שאמרה: הסרבנות של עמיר פרץ לריצה משותפת של גוש שמאל גדול עלולה להכניס אותו להיסטוריה כמי שחתום על מבצע ההישרדות האדיר של הנאשם בנימין נתניהו.

הסרבנות של מרצ להמשיך את השת"פ עם שפיר עלולה להשאיר גם את מרצ וגם את שפיר – שכבר הוכיחה שהיא אטרקטיבית לקהלים לא מבוטלים (מקום שני בפריימריז של העבודה, לפני איציק שמולי הפופולרי) – מתחת לאחוז החסימה.

אם העבודה, המחנה הדמוקרטי ומרצ לא ייצאו במהלך גדול ומשותף לוויתור על האגו והאינטרסים הצרים, הן עלולות להיות חתומות על מבצע ההתאבדות המרשים בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

את כל זה שפיר אומרת כבר כמה שבועות – והכל נכון; אבל אם כל הגוש מתעקש להתאבד, זה לא אומר שהיא צריכה להיות זו שנותנת את הדחיפה הקטנה האחרונה אל התהום. וזה בדיוק מה שריצה נפרדת עם התנועה הירוקה עלולה לעשות.

כאשר השנאה הישנה מרימה את ראשה בארצות הברית, קשה שלא ליפול לתחושה של חוסר אונים. אנטישמיות מצד השמאל הקיצוני, אנטישמיות מצד הימין הקיצוני, דמוניזציה של היהודים, ירי בבתי כנסת, ועכשיו גבר עם מצ'טה פורץ לביתו של רב במדינת ניו יורק ושופך דם במסיבת חנוכה…

וכל זה מתרחש בארצות הברית של אמריקה, שאנחנו אוהבים לחשוב עליה כעל סובלנית במיוחד. מפתה ליפול לייאוש, לתהות ברפיון רוח מדוע היהודים שנואים כל כך ומדוע כל תור זהב נעכר בסופו של דבר והופך לאפל.

אבל ייאוש שכזה איננו משיג דבר. הוא פועל לרעה. והוא גם לא מוצדק.

ההסלמה באלימות האנטישמית הקטלנית וברטוריקה האנטישמית המרושעת בארצות הברית היא מעוררת אימה. היא מתועבת. אבל אפשר וחובה לפעול נגדה.

אפשר וחובה לפעול נגדה באמצעות מנהיגות אחראית, שתחזור ותבהיר חד וחלק שלאלימות שכזו ולרטוריקה שכזו אין מקום בחברה מתורבתת, ושפושעיהן אינם יכולים לתבוע לגיטימציה.

אפשר וחובה לפעול נגד השנאה באמריקה באמצעות חינוך והעלאת המודעות: הטבע האנושי נוטה לחשדנות ולחוסר אמון כלפי הבלתי מוכר. קשה לשמר עוינות שכזאת באקלים של ידע ואינטראקציה

אפשר וחובה לפעול נגדה באמצעות אכיפה מוגברת, להקדיש יותר כספים ומומחיות לאמצעי אבטחה מניעתיים ויעילים יותר – הגנה על מטרות יהודיות וסיכול מאמצים לפגוע בהן.

ליהודים אמריקאים, כמו ליהודים בכל העולם, יש הזכות להיות מוגנים ובטוחים והחובה להתעקש שהרשויות יעשו ככל יכולתן על מנת להבטיח זאת.

אפשר וחובה לפעול נגדה באמצעות חינוך והעלאת המודעות: הטבע האנושי נוטה לחשדנות ולחוסר אמון כלפי הבלתי מוכר. קשה לשמר עוינות שכזאת באקלים של ידע ואינטראקציה.

חוגגים את חנוכה לאחר הפיגוע במונסי (צילום: AP Photo/Craig Ruttle)

מבט מישראל

האנטישמיות האמריקאית המודרנית היא קוקטייל מסחרר של עמדות קיצוניות, מכנה משותף שמאחד באופן בלתי סביר תנועות שונות במהותן, מהאסלאם הקיצוני ועד העליונות הלבנה.

היא מתחברת להתנגדות כלפי ישראל, לקיטוב המעמיק בפוליטיקה האמריקאית, לאלימות שמוחדרת למוחות צעירים וקלים להשפעה דרך מסכי הסמארטפון, הטלוויזיה והמחשב, לבור השפכים הרעילים שמשגשג במדיה החברתית ולגורמים רבים אחרים.

במבט מישראל, שבה קהילה יהודית גדולה אחרת נתונה תחת מתקפה הולכת וגוברת, התגובה הטבעית הראשונה היא צער.

השנייה היא הזדהות: אנחנו יודעים טוב מדי איך זה להיות מסומנים, מאוימים, להירצח בגלל מי שאנחנו.

השלישית, עבור ישראלים רבים, היא לעודד יהודים אמריקאים לנטוש את הגולה ולבוא לכאן – לקשור את גורלם במדינת הלאום היהודית היחידה בעולם.

ובכן, כמובן, אנחנו מקדמים עלייה בברכה. אנחנו גאים בכך שהחוסן שלנו, במשך עשורים של עוינות, פירושו שאנחנו אכן יכולים לשמש מקלט ליהודים מכל העולם שזקוקים להגנתה של המולדת היהודית ההיסטורית.

אבל אנחנו מעדיפים בהרבה שהעלייה תהיה עניין של בחירה, לא של הכרח.

ערב שנת 2020, איש אינו יכול עוד לומר בעליזות שבאמריקה, שלא כמו בחלקים מסוימים של אירופה, כל היהודים יכולים לנהל חיים יהודיים ציבוריים בגאווה ובבטחה. השנאה עולה וגואה. אבל היא חייבת לדעוך

אמריקה היא לא אירופה של שנות ה-30; מנהיגיה מחויבים להגנה על תושביה היהודים. לא מדובר – עדיין – באזורים נגועים באנטישמיות כמו באירופה של היום, שבהם הרשויות אינן מסוגלות לספק הגנה.

אבל ערב שנת 2020, איש אינו יכול עוד לומר בעליזות שבאמריקה, שלא כמו בחלקים מסוימים של אירופה, כל היהודים יכולים לנהל חיים יהודיים ציבוריים בגאווה ובבטחה. השנאה עולה וגואה. אבל היא עדיין יכולה, והיא חייבת, לשוב ולדעוך.

הזרם המרכזי בארצות הברית עדיין מחויב נחרצות לדחוק את הגורמים האנטישמיים לשוליים. מה שדרוש כעת הוא פעולה מסורה ואיתנה.

לכל חברה יש את הקיצונים המסוכנים שלה; המדד לחברה בריאה הוא המידה שבה היא דוחקת אותם לשוליים המנודים, הנמצאים מחוץ לחוק. זהו המבחן של אמריקה כיום. עתידה של הקהילה היהודית האמריקאית תלוי בכך. אפשר לומר שכך גם עתידה של האמריקה שאנחנו כל כך אוהבים, מכבדים ומעריצים.