איני יודע כיצד להציג את עצמי והאם זה חשוב. אולי קצת. אני מקווה שבמשך הזמן אפשר יהיה לחבר את פיסות המידע הביוגרפי שאפזר על אודותיי ולקבל עלי תמונה מלאה.
כעת חשוב לי להגיד כי אני בן 35 בעל שלושה תארים בפסיכולוגיה, מתוכם שני תארי מאסטר. פריט המידע הביוגרפי הבא שחשוב לי להציג על עצמי כבר בהיכרות הראשונה הוא: נכון למועד כתיבת שורות אלו, אני 11.5 שנים לאחר השתלת לב שעברתי בהיותי בן 24. אני מבטיח כי פרטי מידע אלו יקשרו זה בזה ויתבהרו בהמשך.
פריט המידע הביוגרפי הבא שחשוב לי להציג על עצמי כבר בהיכרות הראשונה בינינו היא כי, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, אני 11.5 שנים לאחר השתלת לב שעברתי בהיותי בן 24
ביום גשום בינואר 2008 , בגיל 24 קמתי בוקר אחד לשגרת יומי כסטודנט, אז באוניברסיטה העברית, מלבד שינוי קטן וכמעט לא מורגש – כאב רגליים מינורי ונשימה קצת כבדה. את אותם שינויים לא מבורכים ייחסתי לשתיית אלכוהול אופיינית לסטודנט ומשטר אימוני כושר שלמעשה לא היה קיים.
בימים שלאחר מכן אותם שינויים קטנים בגופי הפכו להיות יותר ויותר משמעותיים. לחץ על החזה הדומה לסלע שהונח על חזי ומסרב להתגלגל ממנו ותחושה כי השוקיים שלי הפכו פתאום לבטון יצוק. "תקופה שכזו" מלמלתי לעצמי בעודי שותה עוד ליטר בירה על מנת שאוכל להירדם עם סלע על החזה ובטון על הרגליים.
תוך חודש, הפסקתי להגיע להרצאות וננעלתי בחדרי הירושלמי. לאחר לילה נטול שינה, בליווי מספר חברים בעלי מזג חיובי כשלי, ניגשתי למיון הקרוב לחדרי. רופאים קצרי סבלנות ואדומי עיניים העיפו בי מבט ואמרו "אבל אתה נראה טוב" בעוד המוניטור מראה כי הדופק שלי במנוחה משוטט סביב ה-200 פעימות לדקה.
לחץ על החזה, הדומה לסלע שהונח עליו ומסרב להתגלגל, ותחושה שהשוקיים שלי הפכו פתאום לבטון יצוק. "תקופה שכזו" מלמלתי לעצמי בעודי שותה עוד ליטר בירה כדי שאוכל להירדם עם סלע על החזה ובטון על הרגליים
לרגע לא חשבתי שאני צריך להיראות "חולה", אחרת הייתי עושה שימוש בכישורי המשחק אותם רכשתי ב"להקת המחול, משחק ושירה" הקהילתי ביישוב בו גדלתי. במקום זאת, חייכתי (טעות), התלוצצתי (טעות חמורה עוד יותר) ולא נראיתי מסכן. ביציאה מהמיון ראיתי כי הרופאים אבחנו אותי כ"סטודנט". אם לא ידעתם, זאת מחלה מדבקת בין גילאי 21 עד 27.
מבולבל חזרתי לחדרי וניסיתי לשכנע את עצמי שהכול בראש שלי ושזאת תקופה שכזאת. השכנוע העצמי לא הרשים את הסלע על החזה שלי ואת הבטון על השוקיים שלי, כי דבר לא השתנה ורק החמיר.
בשבועות הבאים חזרתי שוב ושוב לאותו מיון עם אותן תלונות והדופק דוהר ללא הסבר. "אולי זה עודף קרישה בדם" הצעתי, כי זה עובר במשפחה, "אולי זאת דלקת ריאות חמורה?" תהיתי בבקשה לקבל צילום חזה. וככול ששבתי לאותו מיון הרופאים החלו לאבד בי עניין ולראות בי משוגע.
בשבועות הבאים חזרתי שוב ושוב לאותו מיון עם אותן תלונות ודופק דוהר ללא הסבר. הרופאים החלו לאבד בי עניין ולראות בי משוגע. בלילות ללא שינה תהיתי, אולי אני באמת משתגע?
כך בלילות ללא שינה תהיתי, אולי אני בכלל משתגע? אולי המציאות באמת התרחקה ממני? הרי הרופאים אומרים שאין כלום, והדופק? והכאבים? קריאה לעזרה – הם הסבירו להורי המודאגים, שהפכו לכועסים כאשר הרופאים רמזו להם כי אני כנראה צורך סמים קשים. הייתי לבד – רק אני, מחשבותיי, והגוף שלי שהחליטו לשחק בי משחקים שכבר מזמן הפסיקו להצחיק.
אבל בשקט, בלי שאף אחד ידע, הלב שלי היה על 6% ספיקה, מחזיק אותי בקושי, מנסה לדחוף דם, אך מפאת חולשתו הדם הצטבר בתחתית הריאות והרגליים שלי, ולמעשה הטביעו אותי מבפנים.
"נגמר לי הקלף" אמרתי לאימי בקול קלוש לאחר לילה נוסף בו לא עצמתי עין, מקלל את החלל הריק ואת החיים הקצרים שכנראה יהיו לי. משהו בקול השבור שלי גרם לאימא שלי להבין כי חודשים אנחנו מולכים שולל אחר רופאים והילד שלה בסכנה. "אבל אתה נראה טוב" אמר לי נהג האמבולנס בעודו מחבר אותי לחמצן ואני רק לוחש לו "סע" והוא נסע למיון של בית חולים אחר.
והדופק? והכאבים? קריאה לעזרה – הם הסבירו להורי המודאגים, שהפכו לכועסים, כשהרופאים רמזו להם כי אני, כנראה, צורך סמים קשים. הייתי לבד – רק אני, מחשבותיי, והגוף שלי שהחליטו לשחק בי
"זה לא הלב" אמרתי לרופא התורן, "במיון הקודם אמרו שקרדיולוג ראה אותי, אל תבזבז זמן על הלב" פסקתי. תוך פחות מחצי שעה, במיון החדש, התברר מעל לכל ספק כי זה "רק הלב" והוא בקושי עובד.
תוך פחות משעה התחילו לתת לי תרופה שתוציא את המשקעים שהצטברו בכל פעימה בריאות וברגליים. לראשונה מזה שבוע יכולתי לשבת ואז לשכב ולראשונה מזה שלושה חודשים הגוף והראש שלי הבינו – מישהו מטפל בנו – והתעלפתי. לאחר לילות שלמים ללא שינה התעוררתי בטיפול נמרץ לב. חודש וחצי לאחר מכן ובחזי פועם לב חדש.
אני מספר לכם נדבך חשוב זה מתוך חיי לא על מנת לקבל אהדה או רחמים (אין לי בעיה עם אהדה אך כן עם רחמים) אלא להדגים עד כמה המוח והגוף האנושי הם מכונה מופלאה.
תוך פחות משעה התחילו לתת לי תרופה. לראשונה מזה שבוע יכולתי לשבת, ואז לשכב, ולראשונה מזה שלושה חודשים הגוף והראש שלי הבינו – מישהו מטפל בנו – והתעלפתי
לאורך חודשים הלב שלי והגוף שלי אותתו שאני נמצא במשבר וחייב טיפול. אך משזה לא הגיע, התגייסו כל הכוחות שהגוף שלי שמר על מנת לקיים אותי. עד אותו רגע בו גופי ידע שמטפלים בו, ורק אז הוא שיחרר וקרס לזרועות הרופאים המיומנים. הוא ידע, בלי שאגיד לו, שברגע שהוא ישחרר, אקרוס, ולא יהיה מי שיציל אותי.
אני בהחלט לא יחיד ומיוחד, זהו מנגנון הקיים בכולנו, פצועים קשה יכולים להמשיך לתפקד בעזרת אותו הורמון יקר ערך – אדרנלין. אנשים אבודים בלב ים, או על פסגת הר, סובלים רעב או צמא אך מצליחים להתקיים ימים רבים בזכות אותו מנגנון בדיוק. זה יצר ההישרדות שהגוף והנפש הטמינו בנו במשך דורות של אבולוציה. זה הכוח לחיים והוא מוציא מאיתנו את הטוב ביותר בזמנים הרעים ביותר.
זהו מנגנון הקיים בכולנו. פצועים קשה יכולים להמשיך לתפקד בעזרת אותו הורמון יקר ערך – אדרנלין. אנשים אבודים בלב ים, או על פסגת הר, סובלים רעב או צמא, אך מצליחים להתקיים ימים רבים בזכות אותו מנגנון בדיוק
במשך לימודי הפסיכולוגיה הבנתי כי אנחנו, בני האדם, בסך הכול עוד מערכת אורגניזמים ביולוגית המצייתת לחוקי הטבע, וזאת על אף הנטייה של רבים מאיתנו לראות עצמנו כאלים המתהלכים על פני האדמה ושולטים על עולם החי והצומח.
תובנה זו העניקה לי את היכולת להסתכל על כל התהליכים החברתיים כתהליכים שראשיתם בעובדה כי אנו יצורים ביולוגים ולכן נפעל באותם דפוסים כקבוצה, ארגון או חברה שלמה המצויה תחת מבנה לו אנו קוראים מדינה.
תחת המשגה זו, אין ספק כי ישראל כיום היא חברה חולה, מבפנים. כמו הדם שהצטבר בריאותיי ורגליי כך הרעל החברתי מצטבר בשולי החברה והלב הפועם של החברה הישראלית אינו מצליח להזרים דם מלא חמצן לכל חלקי המדינה והחברה. "את נראית טוב" יגידו על ישראל. יש היי-טק, שדה התעופה מלא, השכר הממוצע גבוהה ואפילו האבטלה נמוכה.
אין ספק שישראל כיום היא חברה חולה, מבפנים. כמו הדם שהצטבר בריאותיי ורגליי, כך הרעל החברתי מצטבר בשולי החברה, והלב הפועם שלה אינו מצליח להזרים דם מלא חמצן לכל חלקי המדינה והחברה
אבל זה רק למראית עין. בזכות מיליוני ישראלים וישראליות היוצאים בבוקר לעבודה , אם זו היזמית מלאת התקווה או העובד הוותיק במפעל, שבערב חוזרים למשפחתם. אתם, האזרחים שנושאים ברוחכם את החמצן והאדרנלין שמקיים את הדמוקרטיה הישראלית. דמוקרטיה "שנראית טוב" אך בפנים היא חולה.
ללא ממשלה, תכנון, מדיניות, סולידריות, שיתוף פעולה, תקציבים וחוק ועם יותר מדי סיאוב, שחיתות, פלגנות, שבטיות והסתה, אנחנו האזרחים יכולים לשמר את הגוף החולה רק לזמן מוגבל, אך אם לא נטפל בעצמנו אז עוד יום, עוד יומיים נתמוטט ואין לדעת אם יהיו שם ידיים לתפוס אותנו.
ולמתמידים מבטיח כי בפעם הבאה להיות יותר תמציתי, תודה לכל אחת ואחד מכם.
מומחה לכלכלה התנהגותית ועוד דברים שאולי יעניינו אתכם. מסתובב בין תל אביב למוסקבה
הכותרות הראשיות עכשיו
השנה האזרחית החדשה נפתחת, כמו הקודמת, במערכת בחירות לכנסת המי זוכר כמה. נקווה שהשנה החדשה תחמול עלינו ותחלץ אותנו מהכאוס הפוליטי שנקלענו אליו. שנה אזרחית רגועה ומוצלחת לכולנו!
יונתן שתיל הוא מאייר וקריקטוריסט. אייר במספר מקומונים ("במקום", "מלאבס" ו"צומת השרון"), אייר את הספר "אנשים על ארבע" שכתב ד"ר רפי קישון ובהמשך אייר לטור משותף איתו במגזין "עיתון חי". עבודות נוספות, קריקטורות ואיורי דמויות ונוף, אפשר לראות בדף האינסטגרם שלו
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
סוגרים עשור
אני מודה שאני מעט מבולבל. אולי מעט זה אנדרסטייטמנט. בית המשפט בקפריסין הרשיע את הצעירה הבריטית בבידוי אונס והפרעה לסדר הציבורי, תוך שהוא דוחה את טענתה שאולצה על ידי החוקרים לחתום על הודאתה.
הצעירה הבריטית התלוננה ביולי כי קבוצת צעירים ישראלים אנסו אותה בבית המלון שבו שהו באיה נאפה, קפריסין. בהחלטתו, אימץ בית המשפט את מסקנות החוקרים ואת מסקנות הרופא שבדק את הצעירה אחרי האירוע.
מה שקרה שם באותו ערב, בלי להיכנס לפרטים, דוחה בעיני. גם אם לא היה אונס. זה לא סוג הבילוי שמועדף עלי. זה גם לא סוג בילוי שמגלה כבוד לאישה. אבל אם לא היה אונס, אני יכול לחיות עם זה. שבעה על אחת? תשעה על אחת? ראיתי את זה כבר בקיט קאט בברלין. איש איש ואישה אישה בסטיותיהם.
מה שקרה שם באותו ערב דוחה בעיני. גם אם לא היה אונס. זה לא סוג הבילוי שמועדף עלי. גם לא כזה שמגלה כבוד לאישה. אבל אם לא היה אונס, אני יכול לחיות עם זה. 7 על אחת? 9 על אחת? ראיתי את זה כבר בקיט קאט בברלין
מה שמעניין הוא האובססיה שמגלות מספר עיתונאיות ישראליות לנושא. אני לא יודע מה מקור האובססיה. אולי הצורך לפתח קו הגנה מגדרי אחד שבו רק הגבר יכול להיות המפלצת. אולי חוש צדק מטורף לנערות בריטיות (משתווה ואף עולה על הסיקור הבריטי המהוגן). אולי חוש מגנטי מטורף להראות כמה אנחנו, הישראלים, חיות ולא בסדר.
יש כאלו שאומרים שהכל הוא ענין עדתי, שאם לחשודים היו קוראים קסטיאל, נגיד, ולא היו חבורת ערסוואטים מירושלים, לא היו ממשיכים לרדת להם לחיים. היתה כותבת אחת שלא הפסיקה לכתוב בזעם על הפרשה ועל השחרור, אבל לא היתה לה שום בעיה לתמוך בבחירות האחרונות באהוד ברק, החבר של בראדר אפשטיין ולהקת הקטינות. מוסר אין פה.
וחבל, כי הדיון פה הוא בדיוק על מוסר. על המוסר המעוות של הנערים הללו, והעיוות המוסרי שהיה המסגרת המשפחתית שבה נולדו כדי שאף אחד מהם לא יעצור רגע ויגיד שזה לא בסדר, אפילו אם היא רוצה. והדיון המוסרי של הנפש שיודעת ומדחיקה את העובדה שמה שעשית הוא מעוות ולא נורמטיבי כדי להמשיך לחיות בבועה הנורמלית, מתוך הידיעה הברורה שמתישהוא הבועה הזו תתקל בסיכה. זה הדיון. הדיון הוא לא בדיני צדק. תפסיקו להיות שופטים של השופטים, ותפסיקו לזרוק רמיזות שיש פה ידיים נעלמות שדוחפות את אצבעותיהן כדי לבחוש בנושא. זו סטייה מהדיון האמיתי.
הדיון פה הוא בדיוק על מוסר. על המוסר המעוות של הנערים הללו, והעיוות המוסרי שהיה המסגרת המשפחתית שבה נולדו כדי שאף אחד מהם לא יעצור רגע ויגיד שזה לא בסדר, אפילו אם היא רוצה
הדברים צריכים להיות מאוד ברורים. אולי לא מוצא חן בעינינו מה שקרה בקפריסין. אולי לא היה שם צדק. אולי שחררו אנסים. אולי היא באמת קורבן אומלל. אולי לקפריסאים אין אינטרס לקבל יחסי ציבור של אונס לענף התיירות שלהם. אולי.
אבל בשביל זה יש בית משפט. ובית המשפט קבע. ואולי יהיה ערעור. ובין לבין צריך פשוט קצת לסתום ת'פה ולהוריד את היד מהמקלדת. זה לא עובד ככה: או שנותנים לבתי משפט להחליט או שלא. אי אפשר לצדד בחוק ובבתי המשפט רק מתי שנוח לנו.
זאב אברהמי בן 50, מאז השירות בשטחים לא חי בארץ ולא יחיה עד שזה ייגמר. בהגדרה: יהודי פוסט ישראלי. נולד בימית, נעקר, חי יותר מדי זמן בניו יורק, עכשיו בברלין. נשוי לגרמניה (ומאז הפסיק לפחד מהמוות), שני ילדים ממוקססים היטב (ערסים יקים). כותב כדי לנשום. נושם בשביל לנגב חומוס. חוץ מראשון בלילה בברגהיין, לא אוהב דברים קבועים
למקרה שפיספסת
רגע לפני שראש הממשלה מגיש את בקשת החסינות התקדימית שלו ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ושני רגעים לפני שהוא מתעופף מכאן לסוף שבוע ארוך באתונה, כולל מפגש פסגה טרילאטרלי ישראל-יוון-קפריסין, נפנה בנימין נתניהו לכמה מהלכים פוליטיים משלימים. כל מהלך והתועלת הפוליטית הצמודה שלו.
במהלך היום (רביעי) ישחרר נתניהו שלושה תיקים חשובים שהחזיק תחת ידיו: תיק הרווחה, החקלאות והתפוצות. לפי פסיקת בית המשפט, אדם שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להיות שר (אבל ראש ממשלה כן), ולכן נתניהו מוותר – ויש מי שייהנה מהעסק.
הראשון הוא אריה דרעי. במודעות בחוצות העיר נכתב כי "אריה צריך נתניהו חזק". האמת הפוכה. אריה צריך נתניהו חלש כדי שייתן לו את התיק החשוב ביותר שעומד כרגע ברשותו.
סביר להניח שאם דרעי היה דורש גם את שלושת התיקים, הוא היה מקבל אותם. עד כדי כך נתניהו תלוי בו ומבקש לרצות אותו. נתניהו הרי מבקש לשמור על בלוק הימין גם אחרי הבחירות במרץ, ודרעי הוא המלט שמחזיק את הלבנים בחומה.
אם דרעי היה דורש את שלושת התיקים, הוא היה מקבל אותם. עד כדי כך נתניהו תלוי בו ומבקש לרצות אותו. נתניהו הרי מבקש לשמור על בלוק הימין גם אחרי הבחירות במרץ, ודרעי הוא המלט שמחזיק את הלבנים בחומה
בליכוד לא הבינו עד אמש בחצות מדוע נתניהו מוותר על התיק החברתי הכל-כך חשוב. הבכירים במפלגה לגלגו וטענו כי ש"ס לא תשמור אמונים לנתניהו אם גוש הימין לא ישיג 61 מנדטים, אבל לנתניהו אין כנראה ברירה. את תיק הרווחה יקבל כנראה משולם נהרי.
את תיקי התפוצות והחקלאות יקבלו, לפי התכנון, ציפי חוטובלי ודוד ביטן. חוטובלי, אולי האישה הכי מוכשרת בליכוד, התייצבה לצדו של נתניהו לכל אורך הדרך. תיק התפוצות מתאים לה, אחרי קדנציה כסגנית שר החוץ ועבודה מול הקהילות היהודיות, אבל אצל נתניהו אין לדעת.
ביטן מחזיק בידיו הבטחה להתמנות לשר. מינוי שלו הוא אמירה גם מול רשויות החוק, בעיקר המשטרה שמבקשת להעמיד את ביטן לדין. יש גם מצב שנתניהו יירתע ברגע האחרון ויעניק את התיק לחבר כנסת אחר מהמחנה שלו.
אתמול ניסה נתניהו לסגור פינה נוספת. בבוקר פורסם כי ראש הממשלה החליט לסיים את כהונתו של דני דנון כשגריר באו"ם. הפרסום, שלא קיבל שום אישור, התקבל בהפתעה גמורה בחוגים הדיפלומטיים. בערב הודיעה לשכת ראש הממשלה כי דנון דווקא ימשיך את כהונתו עד מאי הקרוב. מה קורה כאן?
לפי בכירים בליכוד, השר גלעד ארדן, שהוציא ערב הפריימריז הודעת תמיכה בראש הממשלה, קיבל בתמורה את התפקיד. בניגוד לעבר הוא הסכים לצאת לאו"ם מיד. עכשיו הוא יחכה עד מאי.
לפי בכירים בליכוד, השר גלעד ארדן, שהוציא ערב הפריימריז הודעת תמיכה בראש הממשלה, קיבל בתמורה את תפקיד שגריר ישראל באו"ם. בניגוד לעבר הוא הסכים לצאת לניו יורק מיד. עכשיו הוא יחכה עד מאי
ארדן הוא דמות טראגית בליכוד. נתניהו השפיל אותו במהלך כהונתו כשר לביטחון פנים, אבל גם המפכ"ל היוצא רוני אלשיך וקצינים בכירים נוספים האכילו אותו מרורים. הוא מצא את עצמו בין הפטיש ברחוב בלפור ובין הסדן ביחידת להב 433. ארדן העיד במשטרה בתיק 4000, ומופיע כעד מטעם התביעה בכתב האישום נגד נתניהו בפרשה זו, מה שלא הוסיף לארדן אהדה רבה אצל ראש הממשלה ומקורביו.
ארדן, שנחשב תמיד לאחד האנשים הכי פופולריים בליכוד, לא מוצא היום את עצמו בתוך הז'אנר החדש של המנהיגים בני גילו, דוגמת אמיר אוחנה או מירי רגב. בקרב הבא על ראשות התנועה הוא כנראה לא רלוונטי, ולכן נסיעה ממושכת לאו"ם מתאימה גם לו. בהמשך? אלוהים גדול, וארדן הוא איש מאמין.
מה שעוד מסתמן הוא המינוי של השר ישראל כ"ץ ליו"ר מטה הבחירות של הליכוד. כ"ץ היה ראש המטה של נתניהו בפריימריז מול גדעון סער, שהסתיימו בניצחון מוחץ של ראש הממשלה. נתניהו מחפש היום 200 אלף קולות אבודים בימין, ורוצה לשחזר את קמפיין הפריימריז במכפלות כוח. כ"ץ הוא איש השטח המתאים ביותר למשימה.
ראש מטה הבחירות בליכוד הוא תפקיד חשוב במיוחד. כ"ץ זוכה כאן ליתרון על פני היריבים במלחמת הדיאדוכים שכבר מתפתחת בליכוד, בעיקר על פני ניר ברקת, שמסתן כיריב הרציני ביותר שלו על ראשות הליכוד, בעיקר אחרי המכה שספג סער. ברקת והעוצמה הכספית שלו מהלכים אימים על הטוענים לכתר, וכל נקודה יוקרתית שנצברת במרוץ מולו היא חשובה.
נתחיל מהסוף: בבחירות הקרובות, ועד להודעה חדשה, אין הצדקה לריצה עצמאית של רשימה ירוקה לכנסת.
אם סתיו שפיר משתמשת באופציית ההתמודדות בראשות התנועה הירוקה כמנוף להפעלת לחץ על מרצ, זה לגיטימי לגמרי, חלק מכללי המשחק הפוליטיים.
אבל אם בסופו של דבר האיום ייצא לפועל – ובמסגרת הטירלול הפוליטי הכללי של העידן הזה כבר התממשו תסריטים מופרכים יותר – הנזק יהיה אדיר.
במקרה כזה, התסריט הסביר ביותר הוא שהתנועה הירוקה תקבל עשרות אלפי קולות אבל לא תעבור את אחוז החסימה, ותגרור אל מתחת אליו גם את מרצ ואולי גם את העבודה.
לעומת LOSE-LOSE-LOSE מפואר כזה, המחדל של הימין הקיצוני בבחירות 2019 א' – אבדן של 300 אלף קולות – ייראה כמו תקלה קטנה.
תאורטית, ובטווח הארוך, לחזון התנועה הירוקה הישראלית – בדומה לתנועות משמעותיות בחלק ממדינות המערב – יש פוטנציאל מעניין. כאשר הדור של גרטה תונברג יקבל זכות הצבעה, אולי הפוטנציאל הזה גם יתורגם למנדטים.
בינתיים, דפוסי ההצבעה בפוליטיקה הישראלית נחתכים לפי שבטים ולפי מושגי ימין-שמאל מסורתיים. ובמפה הזו, למרבה הצער, אין סיכוי שתנועה ירוקה בראשות סתיו שפיר תצליח לקבל אפילו קול אחד של ליכודניק מאוכזב, או של מתנחל עם מודעות סביבתית מפותחת.
גם מעבר לסיטואציה הפוליטית הנקודתית, יש שורה של שאלות עקרוניות, שאלות של הגדרה עצמית והשקפת עולם, שהתנועה הירוקה צריכה להתמודד איתן: האם מדובר בעצם בתנועת שמאל עם דגש ירוק חזק? ואם כן, מה הערך המוסף שלה על פני מרצ? הרי לניצן הורוביץ, תמר זנדברג ומוסי רז יש קילומטראז' מרשים של פעילות ומודעות בנושאי סביבה.
דפוסי ההצבעה בארץ נחתכים לפי שבטים ולפי מושגי ימין-שמאל מסורתיים. אין סיכוי שתנועה ירוקה בראשות סתיו שפיר תצליח לקבל אפילו קול אחד של ליכודניק מאוכזב, או של מתנחל עם מודעות סביבתית מפותחת
ואם זו לא תנועת שמאל, אלא תנועה ירוקה בלבד שמנסה לקרוץ גם לאנשי ימין עם זיקה לסביבה – האם המשמעות היא שאין לה עמדה בנושאי הסכסוך, ביטחון ומדיניות?
האם בכלל יש מקום בישראל – כל עוד המזרח התיכון החדש לא הפציע ושלום אזורי לא פרץ – לתנועה פוליטית שאין לה שום זיהוי או סדר יום מדיני-בטחוני?
אבל עם כל הכבוד לשאלות העקרוניות, כרגע מונחת על השולחן סוגיה הרבה יותר בוערת: איך מנצחים בבחירות.
בהקשר הזה, סתיו שפיר צדקה עד כה כמעט בכל מה שאמרה: הסרבנות של עמיר פרץ לריצה משותפת של גוש שמאל גדול עלולה להכניס אותו להיסטוריה כמי שחתום על מבצע ההישרדות האדיר של הנאשם בנימין נתניהו.
הסרבנות של מרצ להמשיך את השת"פ עם שפיר עלולה להשאיר גם את מרצ וגם את שפיר – שכבר הוכיחה שהיא אטרקטיבית לקהלים לא מבוטלים (מקום שני בפריימריז של העבודה, לפני איציק שמולי הפופולרי) – מתחת לאחוז החסימה.
אם העבודה, המחנה הדמוקרטי ומרצ לא ייצאו במהלך גדול ומשותף לוויתור על האגו והאינטרסים הצרים, הן עלולות להיות חתומות על מבצע ההתאבדות המרשים בתולדות הפוליטיקה הישראלית.
את כל זה שפיר אומרת כבר כמה שבועות – והכל נכון; אבל אם כל הגוש מתעקש להתאבד, זה לא אומר שהיא צריכה להיות זו שנותנת את הדחיפה הקטנה האחרונה אל התהום. וזה בדיוק מה שריצה נפרדת עם התנועה הירוקה עלולה לעשות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
המפלגה האחרונה שניתן לקרוא לה "מפלגת נישה", היא המפלגה הירוקה. זו המפלגה היחידה שמסתכלת באופן הוליסטי על כלל הבעיות שמעסיקות את כל דרי המדינה, היום ובעתיד. היא היחידה שמתעמקת בשורשי הבעיות ובפתרון הראוי להן ולא בפתרון ביניים שיראה טוב לקראת הבחירות הבאות.
מרצ הפכה למפלגת נישה שמתעסקת בעיקר בנושא אחד, כדברי מוסי רז: "הקו שלנו של סיום הכיבוש ושותפות יהודית-ערבית". נושאים אחרים שהתהדרה בהם בעבר, כמו סביבה, נעלמו לחלוטין.
העבודה מציגה עצמה כמפלגה חברתית ומתחמקת מנושאים אחרים שעלולים לפגוע בציפיה שלה למשוך מצביעי ימין.
רק הירוקה, אינה מתחמקת ומחפשת פתרון שורשי לבעיה. במקום לחפש פתרון מדיני או צבאי למלחמות ולריב מה עושים עם פליטים או מהגרי עבודה, שם מבינים אלה מגיעים ממקום של מחסור במזון ובמים, שאותם ניתן לפתור רק בעזרת ניצול משאבים מחושב. בירוקה מבינים שאם לא נעצור את משבר האקלים, נראה כאן מלחמות וגלי פליטים גרועים בהרבה. רק הירוקה מקדמת את הגרין ניו דיל, התכנית הכלכלית המודרנית שנותנת מענה לחוסר צדק חברתי.
הירוקה גם מובילה את המאבק בשחיתות ובקשרי הון-שלטון, מאבק שהוא חלק מרכזי באג'נדה הירוקה. זהו היום הנושא המרכזי בבחירות, אז איך ניתן לטעון שהירוקה לא רלוונטית?
אם מרצ והעבודה יתעקשו לרוץ לבד, הירוקה תאלץ גם היא לרוץ לבד, ואז היא תגרוף 4-6 מנדטים (https://www.zman.co.il/68945/)
ומשם תמשיך ותהפוך לכח מרכזי בפוליטיקה, בדומה למפלגות ירוקות ברחבי העולם. מרצ והעבודה יעלמו ואיתם קולות רבים.
לכן, במקום להאבק על הקולות בכנסת ולהסתכן באבדן קולות, עקב אחוז החסימה, צריך לצאת קודם לפרימריז פתוחים בגוש, שיקבעו את השיבוץ ברשימה ואז לצאת יחד לבחירות בכנסת.
דבר אחד לא יקרה, למרות חלומותיהם כמה אנשים במרצ ובעבודה. הירוקה לא תעלם מהשטח. היא תרוץ, בשאיפה לריצה משותפת, אבל אם לא ישאירו לה ברירה, היא תרוץ בעצמה ותוכיח את כוחה.
התיפיה במרצ שהירוקה לא תרוץ כלל, היא מקוממת ואנטי דמוקרטית. הם כך הם חושבים, שיתנו קודם דוגמה ויפרשו בעצמם. הירוקה הביאה יותר קולות ממרצ למחנ"ד ועוד הרבה היו נוספים, אם מרצ לא היתה מעלימה את הירוקה בקמפיין. מאות אלפי בוחרים רותים ייצוג ירוק בכנסת ולמרצ הקטנה אין שום זכות לדרוש לקחת מהם את הייצוג. בטח, כאשר היא מתעקשת לרוץ לבדה, עם קהל מצביעים דועך של שני מנדטים.
כאשר השנאה הישנה מרימה את ראשה בארצות הברית, קשה שלא ליפול לתחושה של חוסר אונים. אנטישמיות מצד השמאל הקיצוני, אנטישמיות מצד הימין הקיצוני, דמוניזציה של היהודים, ירי בבתי כנסת, ועכשיו גבר עם מצ'טה פורץ לביתו של רב במדינת ניו יורק ושופך דם במסיבת חנוכה…
וכל זה מתרחש בארצות הברית של אמריקה, שאנחנו אוהבים לחשוב עליה כעל סובלנית במיוחד. מפתה ליפול לייאוש, לתהות ברפיון רוח מדוע היהודים שנואים כל כך ומדוע כל תור זהב נעכר בסופו של דבר והופך לאפל.
אבל ייאוש שכזה איננו משיג דבר. הוא פועל לרעה. והוא גם לא מוצדק.
ההסלמה באלימות האנטישמית הקטלנית וברטוריקה האנטישמית המרושעת בארצות הברית היא מעוררת אימה. היא מתועבת. אבל אפשר וחובה לפעול נגדה.
אפשר וחובה לפעול נגדה באמצעות מנהיגות אחראית, שתחזור ותבהיר חד וחלק שלאלימות שכזו ולרטוריקה שכזו אין מקום בחברה מתורבתת, ושפושעיהן אינם יכולים לתבוע לגיטימציה.
אפשר וחובה לפעול נגד השנאה באמריקה באמצעות חינוך והעלאת המודעות: הטבע האנושי נוטה לחשדנות ולחוסר אמון כלפי הבלתי מוכר. קשה לשמר עוינות שכזאת באקלים של ידע ואינטראקציה
אפשר וחובה לפעול נגדה באמצעות אכיפה מוגברת, להקדיש יותר כספים ומומחיות לאמצעי אבטחה מניעתיים ויעילים יותר – הגנה על מטרות יהודיות וסיכול מאמצים לפגוע בהן.
ליהודים אמריקאים, כמו ליהודים בכל העולם, יש הזכות להיות מוגנים ובטוחים והחובה להתעקש שהרשויות יעשו ככל יכולתן על מנת להבטיח זאת.
אפשר וחובה לפעול נגדה באמצעות חינוך והעלאת המודעות: הטבע האנושי נוטה לחשדנות ולחוסר אמון כלפי הבלתי מוכר. קשה לשמר עוינות שכזאת באקלים של ידע ואינטראקציה.
מבט מישראל
האנטישמיות האמריקאית המודרנית היא קוקטייל מסחרר של עמדות קיצוניות, מכנה משותף שמאחד באופן בלתי סביר תנועות שונות במהותן, מהאסלאם הקיצוני ועד העליונות הלבנה.
היא מתחברת להתנגדות כלפי ישראל, לקיטוב המעמיק בפוליטיקה האמריקאית, לאלימות שמוחדרת למוחות צעירים וקלים להשפעה דרך מסכי הסמארטפון, הטלוויזיה והמחשב, לבור השפכים הרעילים שמשגשג במדיה החברתית ולגורמים רבים אחרים.
במבט מישראל, שבה קהילה יהודית גדולה אחרת נתונה תחת מתקפה הולכת וגוברת, התגובה הטבעית הראשונה היא צער.
השנייה היא הזדהות: אנחנו יודעים טוב מדי איך זה להיות מסומנים, מאוימים, להירצח בגלל מי שאנחנו.
השלישית, עבור ישראלים רבים, היא לעודד יהודים אמריקאים לנטוש את הגולה ולבוא לכאן – לקשור את גורלם במדינת הלאום היהודית היחידה בעולם.
ובכן, כמובן, אנחנו מקדמים עלייה בברכה. אנחנו גאים בכך שהחוסן שלנו, במשך עשורים של עוינות, פירושו שאנחנו אכן יכולים לשמש מקלט ליהודים מכל העולם שזקוקים להגנתה של המולדת היהודית ההיסטורית.
אבל אנחנו מעדיפים בהרבה שהעלייה תהיה עניין של בחירה, לא של הכרח.
ערב שנת 2020, איש אינו יכול עוד לומר בעליזות שבאמריקה, שלא כמו בחלקים מסוימים של אירופה, כל היהודים יכולים לנהל חיים יהודיים ציבוריים בגאווה ובבטחה. השנאה עולה וגואה. אבל היא חייבת לדעוך
אמריקה היא לא אירופה של שנות ה-30; מנהיגיה מחויבים להגנה על תושביה היהודים. לא מדובר – עדיין – באזורים נגועים באנטישמיות כמו באירופה של היום, שבהם הרשויות אינן מסוגלות לספק הגנה.
אבל ערב שנת 2020, איש אינו יכול עוד לומר בעליזות שבאמריקה, שלא כמו בחלקים מסוימים של אירופה, כל היהודים יכולים לנהל חיים יהודיים ציבוריים בגאווה ובבטחה. השנאה עולה וגואה. אבל היא עדיין יכולה, והיא חייבת, לשוב ולדעוך.
הזרם המרכזי בארצות הברית עדיין מחויב נחרצות לדחוק את הגורמים האנטישמיים לשוליים. מה שדרוש כעת הוא פעולה מסורה ואיתנה.
לכל חברה יש את הקיצונים המסוכנים שלה; המדד לחברה בריאה הוא המידה שבה היא דוחקת אותם לשוליים המנודים, הנמצאים מחוץ לחוק. זהו המבחן של אמריקה כיום. עתידה של הקהילה היהודית האמריקאית תלוי בכך. אפשר לומר שכך גם עתידה של האמריקה שאנחנו כל כך אוהבים, מכבדים ומעריצים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית עם גיא זהר ישירות לתיבת המייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם