אפתח בגילוי נאות. לפני הבחירות לכנסת לא נמניתי עם תומכיו השרופים של סגן הרמטכ"ל לשעבר, יאיר גולן. אמנם הערכתי את אומץ ליבו בנאום התהליכים, אבל לפני הבחירות לכנסת ה־25 חשבתי שהוא עוד אחד מהגנרלים שמצאו סידור אחרי הפרישה מצה"ל.

למען האמת, אפילו חשתי מידה של סלידה מהדיבור הישיר שלו, נטול הפילטרים. סברתי שהתמקדותו הבלעדית במאבק נגד סכנות הימין המשיחי והימנעותו מעיסוק נרחב יותר בסוגיות כדוגמת משבר האקלים והמצב החברתי־כלכלי הן טעות. אולם היום, כשאנו ניצבים בפתחו של משבר חוקתי ונאבקים למען החזרת החטופים ולצד זאת גם על דמותה ואופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, הבנתי שאני הוא שטעיתי — וזו הייתה טעות רצינית.

טל פאנץ- אקטיביסט חברתי ופוליטי בן 26 . כיום סטודנט באוניברסיטה העברית וממובילי הדמוקרטים בנס ציונה.

העולם נכנס לסחרור.

הרוחות סערו וגעשו. במחלקות ההגירה במשרדי הפנים והחוץ של המדינות החברות באיחוד האירופי נכנסו לקלחת של פעילות והתארגנות. מחלקת ההגירה של ארצות הברית גייסה עובדים נוספים, וביטלה באורח זמני את הצורך ב-ESTA, הטופס האלקטרוני המחליף מאז ה-19.10.24 את אשרת הכניסה לישראלים.

"בהחלטתו לסיים את חייו בטרם ההתדרדרות, הקנה פרופסור דניאל כהנמן למסכת החיים הזו ממד של שלמות אסתטית מעוררת השראה. כמי שחקר כל ימיו את הרציונליות (ואת הסטיות ממנה) הוא הגשים בחייו את האידיאל הרציונלי בלי שהניח לפחד להסיט אותו מדרכו". כך כתב טוקבקיסט המכנה עצמו "אגממנון" בהגיבו על רשימה של נרי לבנה שפורסמה במדורה ב"הארץ" בעקבות החלטתו של כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה ,לסיים את חייו בהגיעו לגיל 90. כותרת רשימתה של לבנה הייתה: "מעשה של חסד". בכותרת המשנה נאמר: "האופן שבו דניאל כהנמן בחר לסיים את חייו לפני שנה גם מטריד אותי וגם מעורר בי השראה".

בחירתו של כהנמן בהמתת חסד פורסמה כידוע רק לאחרונה, בדיוק שנה לאחר מותו בדיגניטאס שבשוויץ, שם המעשה חוקי. פרס נובל לכלכלה הוענק לכהנמן בשנת 2002. שותפו למחקרים על קבלת החלטות היה כזכור הפרופסור הישראלי עמוס טברסקי ז"ל. כהנמן נולד בישראל ב-1934. למד באוניברסיטה העברית ושירת בצה"ל. בשנותיו האחרונות התגורר בניו-יורק. משם גם יצא לשוויץ, לדרכו האחרונה.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

הוראה ולמידה במצבי חירום מציבות אתגרים משמעותיים בפני תלמידים, מורים ומערכת החינוך כולה. אירועים כמו מגפות, סכסוכים ואסונות טבע משבשים את שגרת החינוך ודורשים פתרונות חדשניים.

במסגרת פעילות הפורום לרציפות חינוכית במצבי משבר, הפועל במוסד שמואל נאמן, נבחנות דרכים מגוונות להבטחת רציפות חינוכית. תפיסתנו מבוססת על ההנחה שהבטחת רציפות חינוכית בשגרה תסייע לשמרה גם במצבי חירום. ברשומה זו נציע מספר היבטים בהם תורמת הבינה המלאכותית בכלל, והבינה המלאכותית היוצרת (GenAI) בפרט, להבטחת רציפות והתאמת החינוך למצבי חירום.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

למונח "תרבות" יש משמעויות רבות ומגוונות. ניתן להגדירו כמכלול תפיסות, אמונות וערכים המייחדים קבוצה מסוימת. אך מעבר לכך, התרבות כוללת גם את הידע, הסמלים והמשמעויות המגולמות באמצעי המדיה השונים, כגון ספרים, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה ואפילו המדיה הדיגיטלית המתפתחת.

התרבות אינה רק דרך ביטוי אומנותית או אינטלקטואלית – היא השפה שבאמצעותה בני האדם מבינים את עולמם, יוצרים זהות אישית וקולקטיבית, ומנהלים דיאלוג עם חוויות חייהם.

ד״ר אלדד שידלובסקי הוא ראש החוג בפועל לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.

המהפכה המשפטית היא הכרח. היא נובעת מהצורך החיוני להתאים את סוג המשטר להשגת היעד – סיפוח שטחים. אי אפשר להשיג את המטרה הזאת בלי לנטרל את בג"ץ ו"בצלם", לעקר את מוסדות אכיפת החוק והמנגנונים הדמוקרטים ולהטיל פיקוח על החשיבה.

השלב לריבונות בשטחים חייב לעבור כשהדמוקרטיה אינה מהווה עוד עצם בגרון. ראוי לבלום את האנרכיה שהדמוקרטיה מייצרת כחטוטרת טורדנית המכשילה את גאולת הארץ. בנימין נתניהו השרדן הבלתי נלאה הפנים שהדבר עולה בקנה אחד עם שמירת שלטונו.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

כל כך קשה לענות בימינו לשאלה הכי פשוטה "מה שלומך". כמו כולם, אני עונה: כמו כולם, מה כבר אפשר לומר בנסיבות הללו, אישית אני בסדר, אוי, וכו'. אבל באמת, מה שלומי? איך אני מרגישה?

ובכן, מכירים את הרגע הזה, כשמועדים ומבינים שאין במה להיאחז? שבריר שנייה עד הנחיתה על הקרקע, שמרגיש כמו נצח אבל מצליח להכיל אלף מחשבות ודאגות? כמה המכה תהיה קשה? האם אשבור יד, אף, משקפיים? האם אצליח לקום בכוחות עצמי? אם לא, מי יראה אותי במצוקתי, מי יעזור לי? זהו רגע מפחיד, זמן קפוא ומאיים. כך אני מרגישה.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

העולם כמרקחה, כך קבע (על פי אגדה אורבנית) עורך עיתון "דבר" בכותרת הראשית, כשהעולם נקלע למצב קטסטרופלי בו נדמה היה שהעולם על סף תהום. זה קרה בדיוק השבוע לפני מאה שנים. וזה שב וקורה בימים אלה בעולם המיטלטל במאבקי כוח – רוסיה ואוקראינה, ארה"ב וסין, ואנחנו – כן, המדינה שמספקת יותר מעשר כותרת מדי יום במערך הטרלול שבו מתנהל הדרג המבצע – הממשלה.

ממשלה אשר בעיצומה של מלחמה וגם לפניה, קיבלה וממשיכה לקבל החלטות שיש בהן כדי לסכן את ביטחונה של המדינה. המלצות הביניים של ועדת החקירה בנושא הצוללות, למשל, קבעו שהעומד בראש המדינה נקט בצעדים שיש בהם כדי לפגוע בביטחון.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

יש הרבה מאוד סיבות מקצועיות טובות להדחה של בנימין נתניהו, היא היתה צריכה להתרחש כבר מזמן. אבל באיזו מדינה נורמלית צריך בכלל סיבה מיוחדת להדיח ראש ממשלה, שאחראי למחדל נורא שהביא לאסון הגדול בתולדות מדינת ישראל?

ישובים ומוצבים שלמים נכבשו, אלף ומאתיים איש נרצחו, נאנסו, נשחטו ונשרפו, מעל מאתיים וחמישים איש נחטפו, ומי שעמד בראש הממשלה שאמורה הייתה למנוע את האסון הזה נאחז בכיסא ביהירות ובזלזול, ועורך סיכולים ממוקדים לכל מי שעלול להצביע על אחריותו האישית.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

חזרנו לסבב לחימה נוסף בעזה. אלי-ה כהן ואמילי דמארי, שרק חזרו בעסקה, הכריזו שהשיבה ללחימה בעזה היא "גזר דין מוות לחטופים". דורון שטיינברכר, שאך חזרה בעסקה, נאמה בכיכר החטופים ואמרה: "יש בי כעס על מי שחושב שזה בסדר לחזור ללחימה. לא הקשבתם לנו?"

ירדן ביבס אמר: "הלחץ הצבאי מסכן חטופים, אני פוחד פחד מוות על החברים שלי". גם סשה טרופנוב, קית' סיגל ויאיר הורן, ששבו מן השבי, קוראים להפסקת אש מיידית ולחזרה מיידית למשא ומתן.

מאיה בנבנישתי היא מורה ומחנכת בבית הספר הדו לשוני ע"ש מקס ריין, המכונה "יד ביד" – בית ספר שחרט על דגלו דו-קיום בין ערבים ויהודים בישראל. בעלת תואר בספרות כללית והשוואתית מאוניברסיטת תל אביב. פעילה חברתית בשדות הפמיניזם, החינוך המיני, זכויות הנשים, זכויות הפליטים וזכויות האדם. ספרה, "הספר על אמיל", ראה אור לאחרונה בהוצאת "פטל".