שיטת מצליח אינה עניין נדיר אצל רינה, יש לה דרך משלה להביע מורת-רוח ממרואיין, שתשובותיו סוטות מהקו של המנחה קצרת הרוח. בדרך כלל שאט הנפש מרוסן ולפרקים יוצא למופע רמזור קצר, כמו במוצ"ש, בראיון עם אחמד טיבי, בובת וודו שנהוג לדקור או לחבוט בה באמצעות דגל ישראל, כה סמלי.

ועוד ברמת השרון. רציתם ערסים פריבילגים, לא? הנה קיבלתם. פעם חיפשת גזענים מתחת לאדמה, היום טיסת השוקולד ממריאה גם מהבועה, וזה מרגש. מאז חוק הלאום הצטרף כל עמישראל למשפחת גופשטיין, וגם לנו יש יהודי משלנו. הוא ערבי.

השאלה הראשונה של מצליח היתה חומלת. כלומר, כלפי התוקפים, מה היא, ערביה? 'מר טיבי, אתה יכול להבין אותם?' בעיניים של רינה כל התקיפה לא היתה אלא הפגנה מנומסת. 'אני מנסה להבין אותם', רטטה בעצבים

טיבי הגיע לאולפן "פגוש את העיתונות' אחרי שראשו פגש קודם את המוט של דגל ישראל שהיה מחובר לפטריוטית עצבנית מחוזקת בחבורת ערסים-גרסת הצפונבון, שצעקו לו 'מחבל'.

ואכן, השאלה הראשונה של מצליח היתה חומלת. כלומר, כלפי התוקפים, מה היא, ערביה? 'מר טיבי, אתה יכול להבין אותם?' בעיניים של רינה כל התקיפה לא היתה אלא הפגנה מנומסת. 'אני מנסה להבין אותם', רטטה בעצבים. ברור, סך הכל מקובל להרביץ לערבים.

בואי נחשוב רגע, הייתי עונה לה במקום טיבי. אבל קודם תני לי לרדוף אחריך עם מקל, שוטרים יחלצו אותך בקושי ואז תנסי להיות כנה.

טיבי ניסה לפנות ללב שלה עם דוגמה לא אנינה במיוחד, אולי כי חמתו בערה בו, זה עתה נחלץ מתוקפיו הגזענים בעור שיניו ולא היה לו פנאי לנסח השוואה מעודנת, אבל המסר היה שאין מאשימים את הקורבן בתקיפה

טיבי היה יותר הגיוני ממני, הוא ניסה לפנות ללב שלה עם דוגמה לא אנינה במיוחד, אולי כי חמתו בערה בו, זה עתה נחלץ מתוקפיו הגזענים בעור שיניו ולא היה לו פנאי לנסח השוואה מעודנת, אבל המסר היה שאין מאשימים את הקורבן בתקיפה.

חטאו הגדול יותר היה שענה בתקיפות למרות שהוא ערבי, אסור לתת להם להרים ראש, סבורים לא מעט יהודים לאומנים חמים. גם מצליח יצאה מדעתה המשוחדת והרימה את האולפן בזעקות, פמיניסטע שהיא.

וכשהשיב לה סימנה וי על אחת השאלות העלובות בארון השאלות היהודי: 'אתה מגנה רצח ילדים?'

חטאו הגדול יותר היה שענה בתקיפות למרות שהוא ערבי, אסור לתת להם להרים ראש, סבורים לא מעט יהודים לאומנים חמים. גם מצליח יצאה מדעתה המשוחדת והרימה את האולפן בזעקות, פמיניסטע שהיא

לא, כי רינה קמה בבוקר ועוד לפני שהיא מצחצחת שיניים היא מגנה רצח חפים, יהודים וערבים. באזור המדמם שלנו יש גינויים לכולם, ברוך השם, לא חסר. גם מצליח לא תפספס ולו גינוי אחד. והיא לא חייבת לגנות, היא יהודיה. יהודים לא חייבים לגנות כלום, הם סבלו מספיק. שערבים יגנו.

חייבים להודות, המנהג הנלוז של הכאה על חזה אחרים מגוחך מאין כמותו. אני בזה לכל דרישות התשלום הללו שאינן יותר ממס שפתיים משפיל. לכל מרואיין ערבי או שמאלן נכחד מחכות רשימות המתנה של גינויים.

ככה זה. ימנים פטורים מזה. אתה בחרתנו מכל העמים. יש להם פטור מאלוהים. ואין לו בעיה עם שוחד מרמה והפרת אמונים או שחיתות באופן כללי. הוא מאוד זורם והוא ימני, אם מישהו שואל.

גם מצליח לא תפספס ולו גינוי אחד. והיא לא חייבת לגנות, היא יהודיה. יהודים לא חייבים לגנות כלום, הם סבלו מספיק. שערבים יגנו. להל מרואיין ערבי או שמאלן נכחד מחכות רשימות המתנה של גינויים

ואם כבר בגינויים עסקינן, אשמח אם מצליח וחבריה יביעו התנצלות על חלקם בשימור שלטון נתניהו בעיתונות כלבית ולקקנית. התבטאויות גזעניות מתועבות עברו ללא מחאה, הדוגמנית רותם סלע הרימה את הכפפה במקום בו העיתונות מתה והצליחה לסדוק את המעטה המבריק של הנוכל.

משהו רקוב מאוד בממלכה השביעית המרוצה מעצמה. תחליפו אותם עם מנחי 'הכוכב הבא' ולא תרגישו בהבדל. שווה לנסות. ממילא הכל סלט בחירות ואינטרסים. ממילא נתניהו שר מגרונו של עמית סגל אז שרינה מצליח תשיר משהו.

העיתונות מעלה בתפקידה ולא העזה למרוד במלכות. כך שמרו מצליח ועמיתיה על נתניהו מאוחדת, כמו שהיטיב להיכשל בלשונו בוז'י הרצוג במשפט שהפך למטבע לשון משעשעת, שמדגימה היטב את תפקיד העיתונות הרופסת בעידן נתניהו. הנוכל היתל בהם והם הניחו לו. ולא רק שלא התעקשו לשאול ולקבל תשובות, אלא שהקטינו ראש ושיתפו השכם והערב את נאומיו מדף הפייסבוק שלו כאילו היה נועה קירל ולא ראש ממשלת ישראל.

הנוכל היתל בהם והם הניחו לו. ולא רק שלא התעקשו לשאול ולקבל תשובות, אלא שהקטינו ראש ושיתפו השכם והערב את נאומיו מדף הפייסבוק שלו כאילו היה נועה קירל ולא ראש ממשלת ישראל

את השאלות הקשות באמת הפנו רינה, מצליח, ורינה מצליח, לאידיוטים שהסכימו להגיע לאולפן ולפגוש את העיתונות בראיונות שתמיד סייעו לנתניהו, מין קסם שכזה, צדקני ומוטה. או במקרה של טיבי, דגל בראש. או גם וגם, כפי שגילה מול מופע האימים של מצליח, אבל הוא ערבי. זה לא נחשב.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

אל ועידת האקלים הבינ"ל שנפתחה אתמול במדריד הצטרפה משלחת ישראלית ראויה, המכילה כמה מהנשים והאנשים המבריקים בתחום. באופן אירוני משהו, מי שעומד בראש המשלחת הוא לא אחר מאשר שר האנרגיה יובל שטייניץ, האדם אשר מזוהה יותר מהכל עם קידום ועידוד התלות של ישראל במשאב הגז המזהם.

אל ועידת האקלים הבינ"ל שנפתחה אתמול במדריד הצטרפה משלחת ישראלית ראויה, עם כמה מהמבריקים בתחום. באופן אירוני משהו, מי שעומד בראשה הוא שר האנרגיה שטייניץ, המזוהה עם קידום התלות שלנו בגז המזהם

בזמן שבמדריד חגגו את פתיחת הועידה, התקיימה בישראל ועידה נוספת, ועידת האנרגיה, גם שם מככב שטייניץ. מלבדו גדשו את המקום בעיקר נציגיהן של חברות הגז והנפט ואנשי התעשייה הכבדה המזהמת.

נציגי תנועת "מגמה ירוקה" שהפגינו מחוץ לבניין, נעצרו על ידי המשטרה. שטייניץ דווקא המשיך למדריד באין מפריע.

לא במקרה פעילי סביבה רבים רואים בהעמדתו של שטייניץ בראש המשלחת הישראלית לועידת האקלים אצבע משולשת בעין, עלבון צורם לאתגרים האמיתיים העומדים בפני העולם בכלל וישראל בפרט.

כשבמדריד חגגו את פתיחת הועידה, התקיימה בישראל ועידה נוספת, ועידת האנרגיה, גם שם מככב שטייניץ, לצד נציגיהן של חברות הגז והנפט ואנשי התעשייה הכבדה המזהמת

לא אני!

אני אומר, שטייניץ בחר לעמוד בראש משלחת האקלים? תנו לו לדבר וכמה שיותר.

למעשה, תלחצו עליו בכל הכוח לדבר. הכריחו אותו לדבר בפומבי, מול קהל כמה שיותר גדול. אל תתנו לו לחמוק בשתיקה מהתמודדות עם פעילי ומומחי אקלים עולמיים וראשי מדינות מכל העולם. הכריחו אותו לחשוף את עמדותיו ופעולותיו מול "בית המשפט" הבינלאומי (הלא רשמי בכלל) לענייני אקלים.

הכריחו אותו להצהיר שלתפיסתו, גז הוא מקור אנרגיה נקי ולא מזהם, כפי שהוא דואג להצהיר בלהט מעל לכל במה מקומית. הכריחו אותו להודות בפני כל העולם שתחת שרביטו נקשרה ישראל לאנרגיות פוסיליות מזהמות למשך שנים רבות.
אלצו אותו להודות בפניהם שהוא מי שחתום על הקמת אסדות הגז בחופי ישראל. שהוא האדם שבמקום לסגור את בתי הזיקוק בחיפה, העניק להם צינור קונדנסט לנשימה, תוך יצירת סיכונים סביבתיים חסרי תקדים לא רק לישראל, אלא לאזור כולו.

אלצו אותו להודות בפני העולם שהוא החתום על הקמת אסדות הגז בחופי ישראל. שהוא זה שבמקום לסגור את בתי הזיקוק בחיפה, העניק להם צינור קונדנסט לנשימה, תוך יצירת סיכונים סביבתיים חסרי תקדים לאזור כולו

תנו לו להתגאות בכך שהעלה את יעד האנרגיות המתחדשות ל-2030 מ-17% עלובים ל-25% מביכים.

תנו לו להזיע מול שאלות קשות של בכירי המדענים ומובילי המאבק האקלימי. תנו לו את הבמה להשפיל את עצמו מול כל העולם. הניחו לקבל את הכאפה הגלובאלית.

זה עלול לשלוח ריקושטים לישראל כמדינה, אבל את הטוטאליות של שטייניץ והאובססיה שלו לגבי הגז ניתן לעצור רק על ידי כוח בין לאומי – כלומר, יכול להיות שגם זה לא יעזור, אבל בהחלט שווה לנסות.

השתיקה הרועמת

רבים אולי לא יסכימו עם דעתי, בין אם בגלל שאיש לא יקשיב לשר האנרגיה הישאלי ובין אם ההתגייסות העולמית לא תהיה כל כך דרמטית כפי שתארתי כאן.

יתכן. אך לא זאת הנקודה.

זה עלול לשלוח ריקושטים לישראל כמדינה, אבל את הטוטאליות של שטייניץ והאובססיה שלו לגבי הגז ניתן לעצור רק על ידי כוח בינלאומי – כלומר, אולי גם זה לא יעזור, אבל שווה לנסות

עצם העובדה ששטייניץ ידרש להציג את עמדותיו ומעשיו, יכניס אותו לפינה ממנה יתקשה לצאת, גם אם יבחר לשתוק. במיוחד אם יבחר לשתוק.

אם יבחר לשתוק, יאלץ להתמודד בארץ עם חוסר יכולתו להגן על עמדותיו בפורום בינלאומי רציני. שקריו ירדפו אותו לכל מקום שילך. שוב לא יוכל לטעון בדמגוגיה ושחצנות שהוא פועל למען האקלים ולמניעת ההתחממות הגלובאלית – לא עוד.

זה יהיה נצחון חשוב ביותר של הסביבה הישראלית.

אם בכל זאת יבחר לעלות ולדבר, אני מתקשה לראות את שטייניץ, אדם אינטיליגנטי בסך הכל, מהלל את תעשיית הגז ומדבר בשבחיה, כפי שהוא נוהג לזעוק אותם מעל לכל במה ארץ ישראלית מקומית. הוא יהיה מחושב וזהיר, ינאם בדמגוגיה ממלכתית ויציג מצג שווא של חזון וערכים סביבתיים.
את האינטרסים הזרים, לכאורה, שמניעים אותו לקשור את גורל כולנו במפעלים פטרוכימיים יבשתיים וימיים, יבחר להשאיר מאחורי הקלעים.

במקרה כזה, זאת תהיה ההזדמנות של נציגי הועידה האמיתיים שלנו להתקיל אותו מול כולם, לאלץ אותו להודות בעובדות ולהציג אותו במערומיו. עליהם לדאוג שזחיחותו המתנשאת תספוג מכה כואבת.

זאת תהיה ההזדמנות של נציגי הועידה האמיתיים שלנו להתקיל אותו מול כולם, לאלץ אותו להודות בעובדות ולהציג אותו במערומיו. עליהם לדאוג שזחיחותו המתנשאת תספוג מכה כואבת

על חברי וחברות המשלחת לנצל את הניצול הציני של שטייניץ כראש המשלחת ולדאוג להחזיר אותו לארץ הרבה יותר קטן, הרבה יותר מגומגם, הרבה פחות זחוח ומתנשא.

עליהם לעשות זאת בכל דרך שיראו לנכון, בין אם כפי שהצעתי ובין אם בדרך חכמה ומתוכמת יותר.

מהכרותי האישית עם כמה מהנציגות שלנו בועידה, אני יודע לומר שמדובר בנשים הנחושות, החכמות והחזקות ביותר שיצא לי להכיר.

הלוואי שאכן יצליחו להסיר, או להקטין משמעותית, את האיום השטייניצי על הסביבה והבריאות של כולנו.

בהצלחה!

לירז רימון הוא אדם מן הישוב. פועל חברתי, ידידותי לסביבה ומיודד עם החברה. יועץ פוליטי של ח"כ (לשעבר) יעל כהן פארן. כותב, עורך ומייצר תוכן לפרנסתו. שואף ליותר ונהנה ממה שיש.

שלחתי לפסיכולוגית שלי וואטסאפ בשישי בלילה, בעודי מוטלת על הספה בדירת ה-Airbnb ששכרתי למשך שלושה שבועות. "אני חייבת לחזור לתרופות", כתבתי לה וזממתי את מותי, ובחוץ כבר השתולל כפור אירופאי פראי, ובתוכי התלקחה הבנה שמשהו כאן, בי, שוב התקלקל. את יכולה לחזור לאותה הנקודה ולכעוס על עצמך באופן אחר לגמרי, ולהרגיש מופתעת בכל פעם. לפחות זה.

שלחתי לפסיכולוגית שלי וואטסאפ בשישי בלילה, בעודי מוטלת על הספה בדירת ה-Airbnb ששכרתי לשלושה שבועות. "אני חייבת לחזור לתרופות", כתבתי לה וזממתי את מותי

טסתי יום אחרי יום ההולדת שלי, התקופה הטעונה בשנה, למשך שלושה שבועות – לבד. טסתי לכתוב ולנשום. טסתי לתבוע לעצמי מקום, ולגהץ כרטיס חדש שנחצב מתוכי לאחרונה ועדיין מריח מניילון (מתכלה, גרטה, מתכלה): עצמאות.

טסתי לנסות את עצמי ולבדוק את מידותיי החדשות, הנקבעות בשידור חי, יום-יום. שיערתי שזה עלול להשתבש, אבל אמרתי לעצמי ולפסיכולוגית, שאני חייבת שתהיה לי מידת מה של אמון בסיסי בעולם. ״למה בעולם?״. משום שהכל עלול להשתבש כל הזמן, השבתי. זה לא משהו שאפשר או צריך להכיל, וזה לא יכול לנהל אותי.

היא בחנה אותי עם ניצוץ סקרן ומוכר בעיניים, סימן מטרים לשינוי פרספקטיבה. ״אני חושבת שמה שחשוב לתרגל בטיול הזה עם עצמך״, היא הציעה, ״זה האמון שלך בך. והעצמאות שלך. ותחושת המסוגלות שלך. לפני העולם״.

*   *   *

כבר זמן מה שאני מנסה לענות על השאלה, כמה זמן חולף מרגע שפוסט-טראומה מתאבנת בעורקי נפשך ועד לרגע בו את נמסה חזרה לאנושיות מוכרת – ומגלה שזו תהיית פרוזדור שכזו, ולאורכה זרועות דלתות שכל אחת מהן היא שאלה, וגם הן נפתחות לחדרים וחדרי חדרים של קושיות אינסוף.

כבר זמן מה שאני מנסה לענות על השאלה, כמה זמן חולף מרגע שפוסט-טראומה מתאבנת בעורקי נפשך ועד לרגע בו את נמסה חזרה לאנושיות מוכרת

פעם התרגשתי כל-כך עד שהרגשתי את הלב פועם בגרון ובלחיים בערו חיים, ותחת העור פרשו הציפיות כנף. אדם עלול להרגיש זר חברתית, אבל זרות בלתי אנושית שוללת ממך קיום בסיסי.

למשל, יצר – אפילו לא ברמת ההנאה, אלא כעובדה אובייקטיבית. והגוף שלך נטמע בקהות ונשכח. ואת כבר לא נרגשת מדבר ולא תופסת את צורתך כלל, ובין הרגליים שלך נמתח ואקום.

ואת לא מסוגלת להתפייס עם הסירוס שהושת עלייך, כי חיים מפוחדים ונטולי תשוקה, כשאת נתונה בכלוב הזהב שריתכת עבורך, אינם חיים: רק נקודת תצפית מצוינת. אני תמיד הצופה, אבל די: מאסתי בזה. אני רוצה להיכנס לחיים שלי.

ואת כבר לא נרגשת מדבר ולא תופסת את צורתך כלל, ובין הרגליים שלך נמתח ואקום. ואת לא מסוגלת להתפייס עם הסירוס שהושת עלייך, כי חיים מפוחדים ונטולי תשוקה, כשאת נתונה בכלוב הזהב שריתכת עבורך, אינם חיים

והנה חלף הזמן ומבלי שהרגשתי, האביב מתעורר. משהו זז בלבי והדם מתחיל לרחוש. ואני ממתינה שהוא ירעם ויכה בי גלים. מחכה שמשהו ישא אותי ולא אתנגד. שמשהו יפגוש בי ולא אהיה נקודת מפגש, אלא צד שפוגשים בו.

כיאה לחוסר אמון בסיסי בין אדם לעצמו, אני נשמרת מלהתגרות מדי ולא פונה אל כבוד היצר כך בפניו, בעזות מצח, כי אז ודאי תיפער תחתיי הלוע הקוסמית הנוזפת בכל מי שנחפז לעלוץ. אז אני נעה בזהירות, מסמנת סיוג מקצועי וריחוק ארקטי, ורוקדת רק כשאיש אינו מביט. ושם, בחלל הפרטי הזה, אני מניחה לרטט לחלוף בי, ולהזדקק למגע ולחום ולגוף אחר. ומגלה שיש לי את כל הגוף שלי, שאני דואגת לתחזק ולחזק, ואין לי מושג איך ליהנות ממנו.

*   *   *

לפני הטיסה, אמרתי בטיפול שאני מתקשה להתנער מהאימאג׳ שיש לי בראש לגביי, והוא משרטט לי על בסיס שנייתי איזה אדם בדיוק אני מוכרחה להיות כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להישגים נפשיים פלאיים.

נגיד, אמרתי לה, מי שהייתי בסמסטר האחרון באוניברסיטה. אמנם בסוף שנה א׳ התפוצצה הפוסט-טראומה מאיזה בונקר בתוכי הישר אל הנודע – ובאופן קלאסי עבורי, מול כולם, באמצע שיעור משחק – אבל בסמסטר האחרון ללימודים הרגשתי שהצלחתי לדחוק את רוב הג׳יני הסוער שלי חזרה למנורת הזוועות ממנה בקע.

אמנם בסוף שנה א׳ התפוצצה הפוסט-טראומה מאיזה בונקר בתוכי הישר אל הנודע – אבל בסמסטר האחרון ללימודים הרגשתי שהצלחתי לדחוק את רוב הג׳יני הסוער שלי חזרה למנורת הזוועות ממנה בקע

זה היה פוסט-ברייקדאון ראשון, טרום השני. הייתה שם תקופת חסד של חוסר מודעות מבורך שאפשר לי לעשות מיליון דברים במקביל, סיפרתי לה. עבדתי בשלוש עבודות, הגשתי הכל בזמן, הייתי נוכחת בדברים שעשיתי, התעניינתי בהם באמת. נהניתי. לא חשבתי פעמיים לפני שלקחתי על עצמי משימה ונכנסתי למשהו עם כל מה שיש בי. וידעתי שיש בי, והייתי מלאת חיים ויצר.

היא הביטה בי, כמו בכל מה שנותר. באמת, אמרתי, אני לא מאדירה את העבר עכשיו – כך באמת הייתי אז. ״והיית מאושרת?״. מצמצתי. לקחתי אוויר, כמו תנופה לקראת תשובה שוודאי לא תסתכם ב״יאפ״, אבל היא הקדימה אותי ואמרה, ״זו לא השאלה הנכונה. אנסח שוב״.

זו שאלה שכולם שואלים, חשבתי. ״אושר״ הוא עניין שלא העסיק אותי מעולם. תמיד תפסתי אותו כמן רעיון פאגאני רגשי: מוכרחים להאמין בו ולהזין אותו ולעבוד אותו, כדי שיקרום בסיס ודפנות, לפחות בדמות תצורות גשמיות שניתן לכמת ולאמוד ולמיין, ולהגיד, ״כמה אושר״.

זו שאלה שכולם שואלים, חשבתי. ״אושר״ הוא עניין שלא העסיק אותי מעולם. תמיד תפסתי אותו כמן רעיון פאגאני רגשי: מוכרחים להאמין בו ולהזין אותו ולעבוד אותו

אפשר שלהיות נתונה במצב הישרדותי מתמשך הוא גם יתרון, אמרתי. ״ואולי את פשוט חכמה״. שוב מצמצתי והרגשתי עדיין כאילו כל העולם יודע משהו שאני לא, ובמצב כזה את מרגישה די כסילה.

אפשר שלהרגיש קצת מעוכבת הוא גם יתרון, אני חושבת עכשיו. אולי זה אחד המשוטים שלי. אולי זה שומר אותך מיוהרה. אולי זה הופך אותך למי שאת, בין היתר – הדברים שבך והאנשים שאת. אולי זה עוזר לך להפריד בין אמצעים למטרות, כשכדאי. אולי זה מה שמבדיל בין מעוף לפנטזיה. אולי זו מידה נאותה של מודעות. אולי זו פשוט מי שאת כרגע. ויש לך רעיונות אחרים.

*   *   *

"אני חייבת לחזור לתרופות". זו הייתה התפרצות שגעשה בפנים זה זמן. קראתי פעם שהחלמה מפוסט-טראומה נחלקת לשלבים, בדומה להתמודדות עם אבל, למשל. בדיעבד, אני מבחינה בהם, אבל בזמן אמת העבר מכשף אותי להאמין שבלעדיו, אני נטולת זהות.

"אני חייבת לחזור לתרופות". זו הייתה התפרצות שגעשה בפנים זה זמן. קראתי פעם שהחלמה מפוסט-טראומה נחלקת לשלבים, בדומה להתמודדות עם אבל. בזמן אמת, העבר מכשף אותי להאמין שבלעדיו אני נטולת זהות

"את לא מה שקרה לך", האינסטוש מטיח בי העצמה שחוקה, ואני מוצאת את זה נוגע ואז מוסיפה את הלבנה הזו לדרך המובילה לגיהנום. מי שאחזו בהם הזיות ופלאשבקים, צעדו בדרך הזו לא אחת; ואת מגלה שיש קשר ישיר בין מה שמוכר לך, לנחמה – גם אם זו הוויה דה לה שמאטע רצופת אמרות הכנף. מביטה סביב, מזהה את מלחמת החורמה הניטשת בראש שלי, וחולצת נעליים. האני, איים הום.

ישבתי שם, בחדר משלי, ולא הצלחתי לכתוב. אבל אני כותבת, למען האל. זה מה שאני עושה, ואם אמשיך לא להצליח לעשות מה שאני עושה, מה אעשה? זה היה יותר מדי.

נזכרתי שכל אותו יום לא אכלתי דבר, וערמתי לי צלחת ופניתי לנטפליקס. הוא היה חבר, והציע לי לצפות ב"לאכול, להתפלל, לאהוב", שקראתי אי-אז בצבא. ואליזבת גילברט, הסופרת ומיקירות האינסטוש שלי, סיפרה שם שבתחנה הראשונה שלה, איטליה, היא למדה לא לעשות כלום – ושגם זו נחשבת לעשייה. שם השרו אותה האיטלקים במרינדת האמונה המקומית, Dolce far niente, המתיקות או התענוג שבלעשות כלום, עד שהיא ספגה די ממנה כדי להמשיך במסע שלה מבלי להזדקק לעשייה כאישור לקיום.

האיטלקים השרו אותה במרינדת האמונה המקומית, Dolce far niente, המתיקות או התענוג שבלעשות כלום, עד שהיא ספגה די ממנה כדי להמשיך במסע שלה מבלי להזדקק לעשייה כאישור לקיום

ומצאתי את זה מנחם, כי התחושה שאני נשרפת לריק ולמעשה לא עושה דבר – ועוד בחו"ל, שזו לחלוטין חרפה – גרמה לי לחשוב שאולי הניסיון שלי לתבוע את מקומי בחוצפה שכזו, נואל אחרי הכל. לא הצלחתי לכתוב. דולצ'ה פאר ניינטה, מלמלתי בקדושה. דולצ'ה פאר פאקינג ניינטה.

הסתובבתי בעיר ונכנסתי לקתדרלה. התפתיתי לצלם והמתנתי עד שיתפנו מעט מתפללים אבל הם התעקשו להאריך. ועמדתי שם, ממתינה. ומצאתי עצמי חושבת, אלוהים, הייתי רוצה להרגיש יותר טוב. דממה מוזרה. תראה, אני יודעת שאני במקום זר לדתי ומוזר בחיי; אבל אם אתה שומע, אם מישהו שומע אותי חוץ ממני, שתדע שאני רוצה לחשוב בבהירות וללמוד להשתמש בכלים שלי.

נעתי מרגל לרגל והרגשתי מגוחכת. בבקשה, אלוהים. אני לא האדם הכי טוב; אני מצטערת; אבל אם אתה מזהה בי אנושיות, תן לי מחשבה בהירה שוב. ויצאתי משם מהר, מרגישה כמו סוכנת ק.ג.ב עם חולצת איי לאב ניו-יורק

דממה. אני מניחה שאני מדברת על צמיחה, נעתי מרגל לרגל והרגשתי מגוחכת. בבקשה, אלוהים. אני לא האדם הכי טוב; אני מצטערת; אבל אם אתה מזהה בי אנושיות, תן לי מחשבה בהירה שוב. ויצאתי משם מהר, מרגישה כמו סוכנת ק.ג.ב עם חולצת איי לאב ניו-יורק.

*   *   *

יום לאחר מכן, כתבתי כאילו אילון מאסק בכבודו ובעצמו תכנת אותי. "לחשי לעצמך את המטרה", אומרת המורה ליוגה, "ותראי בזה כבר חתום ומושג". ואחרי שעות של עבודה מוצלחת וחשיבה בהירה, החלטתי לחגוג ולצאת לבד, בעיר זרה בה איני דוברת את השפה, בשעת לילה, לכוס יין.

יצאתי לדרכי במגפונים רועשים ומעיל תפוח, נושפת אדי נשמה חיה ומדברת עם עצמי בדרך, מזכירה לי שאני בחיים. שאיש אינו רודף אחריי. שאני מוכרחה לתרגל אמון בסיסי בעולם ואמון עמוק בעצמי. גם אם משהו יקרה, אני מסוגלת להתמודד.

גברים חלפו על פניי ובחשאי דירגתי אותם כסכנה לקיומי על פי מידת הטונוס שלי, והפרמטרים להלן: הליכה מהירה לכיווני; הליכה איטית ומבט בוחן; ברדס; סיגריה; פחית בירה ביד; נשען על רכב חונה; זוג גברים מחליפים מבט ואז מביטים בי; וחבורה

גברים חלפו על פניי ובחשאי דירגתי אותם כסכנה לקיומי על פי  מידת הטונוס שלי, והפרמטרים להלן: הליכה מהירה לכיווני; הליכה איטית ומבט בוחן; ברדס; סיגריה; פחית בירה ביד; נשען על רכב חונה; זוג גברים מחליפים מבט ואז מביטים בי; וחבורה. יתכנו שילובים, ולידם כדאי להחיש את הקצב אבל בפאסון עסוק בלבד. פעם אחת חשבתי שמישהו מתגנב מאחוריי, והפלאתי סיבוב חד והנפת מרפק הוליוודית – רק כדי לגלות שמה שראיתי, היה הצל שלי. מדי פעם הגיחו אמבולנסים ונשים, ונטלתי לי רגע של נחמה, מתענגת על כמה שניות של ביטחון שבתנאים הנפשיים שלי, מרגיש אבסולוטי. קצת גארנטי לא הרג אף אחד, אלא אם הובטח כך ממש. ולא הובטח לי דבר, גם לא מוות.

מיששתי שקל בודד שננטש בכיס המעיל וברגע של חולשה, אמרתי לו בלבי שהוא מטבע מזל והוא ישמור עליי מכל פגע. הוא שתק, ככל מי שהציפיות ממנו מתהדרות בשמלת נשף משעווה ומשוויצות מול השמש.

לא, חזרתי בי, לא, אתה לא מטבע מזל: אתה רק דסקית מתכת. ואיש אינו מגן עליי עכשיו. אני פשוט צועדת ברחוב והכל עלול לקרות; אבל אני ממשיכה. ספרתי את הבלוקים. זה עזר

לא, חזרתי בי, לא, אתה לא מטבע מזל: אתה רק דסקית מתכת. ואיש אינו מגן עליי עכשיו. אני פשוט צועדת ברחוב והכל עלול לקרות; אבל אני ממשיכה. ספרתי את הבלוקים. זה עזר. בכל קרן רחוב חגה בתוכי גרסה מינימלית, הולוגרמית, עם שלט ממוספר. הילדה שורדת – אבל אני, של עכשיו, רוצה יותר.

עצרתי באמצע הרחוב. לא רחוק ממני, התנשאה מעליי מרפסת המסיבות הקבועה. מן בלקון הרצל כזה שלפחות פעם בשבוע עמוס אורחים של מסיבת בית. מוזיקת פופ אלקטרו-בלקנית של אולמות שמחות מפלחת את הדממה המקומית, וכשאני עוברת הם שרים לי בקול. ואני נבוכה, חומקת בין קימורי הבטון. אבל הפעם עצרתי והבטתי סביב. נשמתי עמוק. אני רוצה להרגיש מוקסמת ולהביט בעולם בהתפעמות שוב. אני חושבת שלעבור מצעידה בהולה לשוטטות נינוחה, זו התחלה.

*   *   *

במשך שלושה שבועות תבעתי את מקומי בעולם, וטבלתי באש העצמאות, גם כשרציתי לחזור לארץ או לתרופות. זה היה אמיץ. זה היה אנושי ומסורבל, מיני ומודחק. זה היה מוצלח.

במשך שלושה שבועות תבעתי את מקומי בעולם, וטבלתי באש העצמאות, גם כשרציתי לחזור לארץ או לתרופות. זה היה אמיץ. זה היה אנושי ומסורבל, מיני ומודחק. זה היה מוצלח

הקפדתי לעבוד גם כשכשלתי בניסוח מחשבה קוהרנטית יחידה. התעקשתי להתאמן מדי יום וללכת ברגל, להביט לרחובות בלבן של הסיד ולהזכיר לעצמי שחלק מהתקדמות, היא גם נסיגה. שכדי לשאוף, מוכרחים לנשוף. שגם עצירה היא תנועה.

שהמגע בי מתחיל כשאני רוצה להרגיש אותו, ואני מייחלת לרוך וממתינה שיגע בי; מחכה שההבנה המולדת שחומקת ממך כשאת נחסמת לחלוטין – שיש לך גוף והוא שלך והוא מסוגל ועורג ומרגיש וחי – תהיה ההבנה שלי. ואני אהיה הגוף שלה, בכל מקום. והיצר יהיה שלנו. וזה יהיה היום.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.