"כל חברה מגיעה בסופו של דבר למצב של חבישת מסיכות" / ז'אן בודריאר, מתוך "אמריקה".

נהוג לחשוב ששיפור היכולות הטכנולוגיות שלנו יוכל להקל או לשחרר את בעלי החיים המשועבדים בתעשיות השונות, אבל חווה אחת ברוסיה מלמדת שיכולות טכנולוגיות הופכות אותנו לאלימים ולחמדניים יותר, אפילו עד לאובדנה של המציאות.

יצא לי להזכיר, במקרים שונים מול אנשים שונים, את האמירה ההחלטית הזו שלי, שאולי תשמע נמהרת אך עדיין אני עומד מאחוריה: אינני מאמין בקיומם של סרטי אימה.

מול מי שיגידו לי שאני טועה או מגזים, אומר כך: סרטי אימה עושים אחד מהדברים הבאים – הם מגבירים אלמנט אחד שאינו בשליטתנו לכדי מימדים מפלצתיים, כמו קיומן של מפלצות או עוצמתם של סיוטי לילה, הם מזמנים ישויות מעולם המתים (תמיד עם סיפור שמחבר בין העולם הזה ועולם אחר) או שהם מציגים דמות אנושית אלימה שמרשה לעצמה לבצע דברים שאנחנו, הצופים הנורמטיביים, לעולם לא נעשה.

סרטים כאלו אינם יכולים להיות סרטי אימה, כי הם לא באמת מעוררים בנו אימה אלא התענגות. כשאנחנו צופים בהם אנחנו יודעים שאנחנו מוגנים לחלוטין מפני הסכנה שעל המסך, ובדיוק מהסיבה הזו סרטים כאלה מהווים סוג של בידור

סרטים כאלו אינם יכולים להיות סרטי אימה, כי הם לא באמת מעוררים בנו אימה אלא התענגות. כשאנחנו צופים בהם אנחנו יודעים היטב שאנחנו מוגנים לחלוטין מפני הסכנה שעל המסך, ובדיוק מהסיבה הזו סרטים כאלה מהווים סוג של בידור.

מי שאי פעם חווה אימה אמיתית, שסיכנה את חייו, לעולם לא ירצה לחזור אל אותו רגע נורא, ובטח שלא יתענג על אותו הפחד. מסיבה זו האימה בסרטי האימה כלל אינה מכוונת אלינו. סרטי קומדיה מצחיקים אותנו. סרטי מתח מותחים אותנו. אבל סרטי אימה, זו בדיוק מפלתם, מעוררים אימה אמיתית רק בגיבורים שלהם.

אבל הנה – הבוקר התבוננתי מספר דקות בתמונה נוראית. זו תמונה של "מלכודת דובים", אותה מלכודת איומה הסוגרת על רגלי חיה כלשהי כמו לסת מתכתית ולא נפתחת. באותה התמונה המלכודת סגורה ובתוכה רגל. הרגל אכולה, ארבע עצמות דקות מבצבצות מתוך שארית כיסוי הבשר, העור, הפרווה והציפורניים התפוסים בצוותות הברזל. אותו בעל חיים שנלכד במלכודת, אנחנו רואים, פשוט לעס לעצמו את הרגל כדי לזכות שוב בחייו.

הבוקר התבוננתי מספר דקות בתמונה נוראית. תמונה של "מלכודת דובים", אותה מלכודת איומה הסוגרת על רגלי חיה כלשהי כמו לסת מתכתית ולא נפתחת. באותה תמונה המלכודת סגורה ובתוכה רגל. הרגל אכולה

אני בטוח שחובבי סרטי האימה יקפצו מיד לשמע הסיפור הזה. ראינו את זה הרי בסרט "המסור" וזה היה כוחו של הסרט: אנחנו ישבנו בטוחים בבתינו וראינו כיצד בני אדם אחרים, רחוקים מאיתנו מרחק אינסופי, יהיו מוכנים לעשות הכל, אבל ה-כ-ל, כדי לזכות בחופש ובחיים שנלקחו מהם באלימות.

את האימה של בעל החיים שנלכד במלכודת לעולם לא נרצה להרגיש, ואת ההחלטה שהחליט לעולם לא נוכל אנחנו לעשות.

האם אנחנו, כתרבות או כחברה, מתנגדים נחרצות לשעבוד או לאלימות חסרת מעצורים? כמובן שלא, אני אומר זאת לצערי. רובנו מתנגדים למעשים ברוטליים כאלו בצורה נחרצת רק כאשר קורבנותיהם הם בני אדם.

האם אנחנו, כתרבות או כחברה, מתנגדים נחרצות לשעבוד או לאלימות חסרת מעצורים? כמובן שלא, אני אומר זאת לצערי. רובנו מתנגדים למעשים ברוטליים כאלו בצורה נחרצת רק כאשר קורבנותיהם הם בני אדם

שעבוד ופגיעה אלימים הם מעשים מקובלים מבחינתנו אם קורבנותיהם אינם אנושיים. אנחנו נוהגים לספר לעצמנו שאנחנו חזקים אלפי מונים משאר בעלי החיים, אבל אף אחר מאיתנו לא היה מסוגל להתמודד עם עשירית ממה שמיליונים מהם עוברים בכל יום ויום, משועבדים כחוק ומנוצלים כחוק בתעשיות המוצרים מן החי או במעבדות. כשזה קרה לבני אדם פעם, נתנו לזה שם.

תמונה נוספת. קונטקסט תרבותי אחר:

יש סיפור מאד פואטי מאחורי הקלעים של העלילה בסרט המטריקס. בסרט הראשון ובהמשכיו השונים אנחנו מגלים עולם שנשלט בכוח על ידי מכונות – הדיסטופיה המושלמת, ובו בני האדם מנסים לזכות בחירותם כנגד כל הסיכויים.

בסדרת סרטי האנימציה – אנימטריקס, שהציגה סיפורים מהעולם שלפני הסרט, אנחנו מגלים צד נוסף בסיפור שהוצנע בסרט – אלו בני האדם שהתעמרו, התעללו ועשו כל שביכולתם על מנת לפגוע ולהרוס את ברואיהם – המכונות החושבות והמרגישות.

אנחנו מגלים צד נוסף בסיפור שהוצנע בסרט – אלו בני האדם שהתעמרו, התעללו ועשו כל שביכולתם על מנת לפגוע ולהרוס את ברואיהם – המכונות החושבות והמרגישות

אלו לא המכונות שהחליטו לצאת נגד יוצריהם, אלא בני האדם שהחליטו לאכול את ילדיהם החדשים. מתוך נקודת התחלה זו, כל מי שצפו בסרט הראשון לא ישכחו את רגע ההתגלות שחווה הגיבור – ניאו: העולם שאתה מכיר, ניאו, אינו אמיתי. המציאות כולה וירטואלית, ומסתירה מאחוריה עולם אפל וקודר של שעבוד טוטאלי של האנושות.

אנחנו, הצופים בבית, יכולים היינו להתפעל מהרעיון הדיאבולי ולחשוב על קור הרוח המוחלט של המכונה, אפס מוחלט של אמפתיה, ומאה אחוז של יעילות, בעודה משעבדת את בני האדם לשימושה. אבל עשרים שנים אחרי אותה התגלות קולנועית בלתי נשכחת, אנחנו כבר עברנו לצד המכונה.

בכתבה של הBBC מסופר על פיתוח רוסי חדש: הפרות שאמורות לייצר חלב עבור בני האדם לוקות בחרדה שפוגעת בתוצרת החלב.

בכתבה של הBBC מסופר על פיתוח רוסי חדש: הפרות שאמורות לייצר חלב לבני האדם לוקות בחרדה הפוגעת בתוצרתן. משעבדי הפרות מלבישים על ראשיהן משקפי מציאות מדומה מיוחדות וכך מרגיעים את הפרות

משעבדי הפרות מלבישים על ראשיהן משקפי מציאות מדומה מיוחדות ובכך מרגיעים את הפרות, שחיות עכשיו בעולם אחר, טוב יותר מהמציאות אליה נקלעו. הפרות רגועות יותר, מספרים לנו, והחלב טוב יותר. ככה, ניאו, כולם מרוויחים.

יש בסיפור הזה שלושה אקטים סימבוליים חשובים. הראשון הוא זה המדגיש בפנינו שוב פעם שהיחס המכבד כלפי בעל החיים המשועבד בכלל לא נועד עבור אותו בעל החיים (שממילא מנוצל ויוצא להורג בקרוב).

מספרים שכשכתבו את עלילת הסרט המפורסם, פנו גם אל הפילוסוף ז'אן בודריאר, שכתב על סימולציות ועל העתקים ללא מקור (סיפרו המפורסם ביותר של בודריאר – "סימולקרות  וסימולציה", מופיע בתחילת הסרט כספר בו ניאו מחביא רכיב מחשב כלשהו אותו הוא מוכר ללקוחותיו).

בודריאר, כך מסופר, פשוט אמר שכותבי הסרט בכלל לא הבינו את דבריו, אם הם חושבים שהסרט מדבר על נושא הקרוב בדרך כלשהי לספריו. אני בטוח שאם היה חי היום, לעומת זאת, בוודאי היה מצביע על מקרה זה של מציאות מדומה הנכפית על הפרה כאל רגע בו המונח "יחס הומני" כלפי בעל החיים מתנתק לחלוטין ממשמעותו המקורית והופך להיות לדבר אחר המגדיר את ההומני היום.

אם בודריאר היה חי היום, בוודאי היה מצביע על מקרה זה של מציאות מדומה הנכפית על הפרה כאל רגע בו המונח "יחס הומני" כלפי בעל החיים מתנתק לחלוטין ממשמעותו המקורית והופך לדבר אחר המגדיר את ההומני היום

"תראו", אולי היה אומר, "לא רק אנחנו נטשנו את המציאות אל תוך ההדמיה, גם העבדים שלנו שם עכשיו. זו המשמעות של להיות הומני כלפי אחרים".

בנוסף אולי היה מזכיר ספר אחר שלו, Utopia Deferred, בו כתב במפורש שיחס הומני ותנאי רווחה לבעלי חיים נועדו להגברת תפוקה בלבד (ואני מוסיף בספרי "חיה ללא תכלית" שתנאי רווחה לבעלי חיים נועדו על מנת להקל לא על החיה אלא על הלקוח המודאג לשלומה).

האקט הסימבולי השני הוא בהצפה של המפלצתיות האנושית כלפי בעלי החיים, שלא הולכת ומצטמצמת ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, הנה אנחנו לומדים, אלא דווקא מתעצמת.

הפרה הזו כבר אינה פרה ברגע שהמציאות סביבה נלקחת ממנה. היא אינה פרה יותר בגלל שהקונטקסט שלה נמחק, ומחיקה זו היא האקט האכזרי ביותר שלנו בעיקר בגלל האקט הסימבולי הבא, הפשוט והאפקטיבי: הפרה, עיניה מכוסות עכשיו, חדלה להיות יצור חי. איננו יכולים להסתכל בעיניה ולראות אותה באמת. משעבדיה כיסו את עיניה, אבל בכך גם כיסו את עינינו. משעבדיה כלאו אותה במציאות מדומה, אבל גם אותנו הם כלאו במציאות מדומה אחרת, בה פרה זו הפכה להיות בלתי נראית. עיניה הגדולות כבר אינן קיימות, מבטה חסום ואיתו הקשר הבלתי אמצעי איתנו.

הפרה, עיניה מכוסות עכשיו, חדלה להיות יצור חי. איננו יכולים להסתכל בעיניה ולראות אותה באמת. משעבדיה כיסו את עיניה, ובכך גם את עינינו. משעבדיה כלאו אותה במציאות מדומה, אבל גם אותנו כלאו במציאות מדומה אחרת

בשני הסיפורים העצובים האלו אנחנו מביטים בחיה שנעלמת משדה הראיה שלנו, בין אם ניסינו לתפוס אותה ולכפות עליה את השעבוד, ובין אם מחקנו את קיומה מהמציאות שלנו דווקא דרך מעשה השעבוד.

תומכי הפגיעה בבעלי חיים ממשיכים לפנות אל הטבע המדומיין, זה ממנו הגחנו פעם וזה שאותו אנו הורסים היום, כתירוץ למעשים האלימים נגד בעלי החיים, אך ככל שחולפות השנים נגלית לנו אמת אחרת לגמרי, מרה יותר ומפלצתית: ככל שאנחנו מנסים להסתיר את האכזריות האיומה הזו שלנו מאחורי מסיכות של יחס מכבד, תנאי רווחה והומניות, כך נגלית האימה במלוא הדרה וכך האכזריות הופכת ליותר ויותר בלתי נסבלת ובלתי ניתנת להכלה.

אולי משמעותם של רגעי האימה השונים בקולנוע הם הצפתו של הפחד שלנו ממעשינו שלנו. אולי יום אחד יגיע מישהו וירשה לעצמו לעולל לנו מה שאנחנו מרשים לעצמנו לעולל לבעלי החיים

אי אפשר שלא לחשוב על סלבוי ז'יז'ק כשאמר שזה לא שהמסכה עוזרת לנו להיות מישהו אחר, אלא שדווקא מאחורי המסכה אנחנו מרשים לעצמנו להיות עצמנו ללא כל הגבלה. אולי משמעותם של רגעי האימה השונים בקולנוע הם הצפתו של הפחד שלנו ממעשינו שלנו. אולי יום אחד יגיע מישהו וירשה לעצמו לעולל לנו מה שאנחנו מרשים לעצמנו לעולל לבעלי החיים.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי