השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, והתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.

בספר "המתריע" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.

צה"ל נגרר לאסון

בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.

לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה בברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).

גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת, שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.

עמוס גלעד מספר בספר שהזהיר את אורי שגיא, כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת, שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו

מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".

דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח.

האיש שמנע מלחמה

בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.

אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט פרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.

לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים, במהלכו החמיץ אגף המודיעין את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט פרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע

באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.

חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.

גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנע את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.

ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון.

גדול הכישלונות הפך להצלחה מפוארת

פרק מרתק בספר מוקדש למבצע "מחוץ לקופסה", המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שגלעד היה חבר בצוות המצומצם שהכין אותו מן הפן המודיעיני.

בספר, חוזר שיפר על הפרסומים לפיהם, כך מתברר, אמ"ן היה "עיוור" לאפשרות שסוריה השיקה פרויקט התעצמות בנשק גרעיני. למרבה המזל, ציין גלעד, "מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. אני נותן את האשראי בעיקר לראש המוסד מאיר דגן, שהיה נחוש בעניין וגם הבין את המשמעות העמוקה של המשמעות המלאה של יכולת גרעינית בידי הסורים" (עמוד 162).

למרות שמערכת הביטחון כמעט פספסה את פרויקט הגרעין הסורי, הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר"

למרות שמערכת הביטחון כמעט פספסה את פרויקט הגרעין הסורי, הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר" (עמוד 164). עוד משבח גלעד את מדיניות העמימות שבה נקטה ישראל לאחר המבצע (הוא מאמין שזכות הציבור שלא לדעת), שאפשרה לסורים להכיל את האירוע.

על תפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט באירוע יש לו רק מילים חמות: "לדעתי, הוא הפגין כאן מנהיגות יוצאת דופן, הבנה עמוקה של חומרת האיום מבחינת ישראל – נחישות. צריך להבחין בין הבנה מודיעינית, שזה כמו דיאגנוזה של רופא, לבין הנחישות למצוא תרופה לאיום. ברור שזאת החלטה קשה ביותר, אבל אולמרט הבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיו של אדם כמו אסד" (עמוד 172).

מנגד, הוא מזניח חלק מן הקברניטים והמפקדים המעורבים. כך למשל, גלעד אינו מזכיר את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על המבצע, ונדרש לא רק להשמיד את הכור אלא גם להכין את הצבא למערכה אפשרית כנגד סוריה, רק שנה לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.

חובת הדרג המדיני לגופים המקצועיים

השיחות עם גלעד מרתקות, וניכר כי שותפו של שיפר לשיח הוא אדם בעל ראייה מקיפה וניסיון רב הן בעולם המודיעין, והן בניהול ערוצי משא ומתן חשאי, ובעיצוב אסטרטגית העל של ישראל.

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת".

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת"

לתפישת גלעד "זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים – אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ – ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו" (עמוד 11).

ההערה הזו מהדהדת נוכח החשיפה של עמוס הראל ב"הארץ" כי לפני כשבועיים (שבוע לפני הבחירות), התכוון ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה, שעלול היה להסלים לכדי מערכה רחבה.

לאחר ירי רקטות לאשדוד ואשקלון קיים רה"מ התייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולפי הפרסומים בתקשורת חלק ממשתתפי הפגישה הסתייגו מתקיפה רחבה שכזו. ולבסוף הוחלט על תקיפה מדודה של עמדות חמאס, שבה לא היו לארגון נפגעים.

החלק מטריד באמת, כפי שפרסם בן כספית ב"מעריב", הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, מבלי שעמדת הרמטכ"ל כוכבי תוצג לשרים. רק התעקשות היועץ המשפטי לממשלה, אלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט, שהעמיד את נתניהו בפני העובדה שהחלטה שכזו, מבלי לקיים ישיבת קבינט מסודרת שכוללת סקירות של מערכת הביטחון, אינה חוקית, עצרה את המהלך.

החלק המטריד באמת הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, ללא הצגת עמדת הרמטכ"ל לשרים. רק התעקשות היועמ"ש כי החלטה שכזו, ללא ישיבת קבינט מסודרת וסקירת גורמי הביטחון אינה חוקית, עצרה את המהלך

נכון, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני, אבל כמאמר גלעד, חובת האחרון לשמוע את כל המידע וההמלצות, גם אם יחליט בניגוד להן. החלטות ממשלה רעות נולדות כשהדרג המדיני לא מבין (במכוון או שלא במכוון) את המשמעויות המלאות של ההחלטות שלו. כשמדובר במלחמה, אין להם את הפריבילגיה הזו.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

האיש אדום-העור שעמד על בימת העצרת הכללית של האו"ם אתמול נראה ככפיל של נשיא המעצמה החזקה בעולם. רעמת השיער הצהובה, קווי המתאר הגסים של הגוף, חורי העיניים המכווצות והפה הקמוץ, כולם היו כשל טראמפ.

אבל שפת הגוף המכווצת, הבעת הפנים המתוחה, ויותר מכל הטונאליות הכבושה, המונוטונית, לפרקים כמעט עצלה, לפרקים מאיצה כאילו כדי להיפטר במהירות מעולה של פסקה מעיקה, לא דמו כלל לאיש-העצרות מלהיב-ההמונים.

גופו היה בניו יורק, אך ראשו בוושינגטון. טראמפ שידר לחץ, מוטרדות קשה ללא כל קשר לטקסט, ככל הנראה על רקע התנעת תהליך ה-Impeachment שהתחוללה כמעט בו-זמנית על גבעת הקפיטול.

זו היתה הופעה שבתקשורת האמריקנית זכתה לכינוי "ביזארית", ולתהיות בנוסח "האם יתכן שנותנים לו כדורים מסוימים כדי לקרוא טקסטים ארוכים"?

הוא הפגין חוסר עניין מוחלט במעמד, בקהל ובתכני נאומו, והקהל מצידו הגיב בהתאם. הנאום לא הופרע ולו פעם אחת במחיאות כפיים או קריאות ביניים מסוג כלשהוא.

זו היתה הופעה שבתקשורת האמריקנית זכתה לכינוי "ביזארית", ולתהיות בנוסח "האם יתכן שנותנים לו כדורים מסוימים כדי לקרוא טקסטים ארוכים"?

ידוע שטראמפ לא קורא יותר מחצי עמוד, ואת התדרוכים המודיעיניים היומיים – טקס מיתולוגי שהוא מסממני העוצמה הבולטים של החדר הסגלגל – הוא מקבל רק בעל פה, בניגוד לכל קודמיו שהתעמקו כמובן בחומרים הכתובים, גולמיים או מעובדים.

אבל, למרות כל זאת, המעמד מחייב. הטקסט הוקרא, שודר בלייב והופץ כמקובל. הוא הכיל את הקלישאות הרגילות על הרמוניה, שלום ושגשוג, אך רובו היה אפל, כמעט מורבידי, והציג חזון קודר של היחסים הבינלאומיים, הסדר הבינלאומי הרצוי, וגירסה טראמפית של ה-"American values", שהמרחק בינה לבין המקור דומה לזה שבין פסל החירות לבין הקרמלין.

רוב הטקסט של טראמפ היה אפל, כמעט מורבידי, והציג חזון קודר של הסדר הבינלאומי הרצוי, וגירסה טראמפית של ה-"American values", שהמרחק בינה לבין המקור דומה לזה שבין פסל החירות לבין הקרמלין

טראמפ תקף את ה"גלובליסטים", וספציפית את לוחמי זכויות האדם לסוגיהם – ארגונים לא ממשלתיים המסייעים לפליטים, או לביצוע הפלות.

הוא העלה על נס את הלאומיות, תוך שהוא מטשטש את הגבולות בין זהות לאומית ופטריוטיות נורמטיבית, לבין לאומנות המגדירה את עצמה על דרך שלילת האחר.

הוא האריך בתיאור הכשלים האיומים לשיטתו של הסדר העולמי הישן, שאותו עיצבו כמובן קודמיו בתפקיד על פני כמעט 80 שנה, בדגש על משטר הסחר הגלובלי וארגון הסחר העולמי (WTO).

הוא תקף בברוטליות את סין, והאשים אותה לא רק בפרטיקות סחר פסולות ובמניפולציות מטבע, אלא בגניבת קניין רוחני וסודות מסחריים בהיקפים של מליארדים.

הוא פסל את הסכמי הסחר הקיימים של ארצו, וקבע כי הוא ישיג הסכמים חדשים ו"פנטסטיים", כפי שלטענתו כבר עשה עם נפט"א.

האיזכור היחידי של אירופה בנאום היה כשהזמין את בוריס ג'ונסון לכרות הסכם סחר "ייחודי" עם ארה"ב, מיד לכשיסיים את הברקזיט וההתנתקות מן האיחוד האירופי.

בעוד שסין קיבלה את מקום הכבוד בראשית הנאום, ובאריכות, רוסיה של פוטין נעדרה ממנו כליל. תאוריות הקונספירציה הרווחות על החומר המפליל, שמחזיק כביכול הקרמלין על טראמפ, יכולות איפוא לקבל חיזוק נוסף

בעוד שסין קיבלה את מקום הכבוד בראשית הנאום, ובאריכות, רוסיה של פוטין נעדרה ממנו כליל. תאוריות הקונספירציה הרווחות על ה"קומפרומאט" (חומר מפליל), שמחזיק כביכול הקרמלין על טראמפ יכולות איפוא לקבל חיזוק נוסף.

איראן הוזכרה מיד אחרי סין, כ"איום מרכזי" על שלום העולם ובטחונו. הפראזות השגורות על תמיכתה של איראן בטרור, וההתחייבות לא להניח לה להצטייד בנשק גרעיני לא חרגו מהצפוי.

רבים בישראל ומחוצה לה ציפו לתפנית משמעותית במדיניות מול איראן, לאור האשמתה ע"י ארה"ב – ואתמול גם ע"י צרפת, גרמניה, ובריטניה – בתקיפה חסרת התקדים של מתקני הנפט הסעודים, ששיתקה מחצית מתפוקת הנפט של המדינה. אבל טראמפ הסתפק במשפט קצר של ייחוס התקיפה לאיראן, ללא הצגת הוכחות (יתכן שתפקיד זה שמור לשר החוץ הסעודי), וללא הצגת מדיניות חדשה או איום ספציפי בתקיפה צבאית. "הסנקציות לא יוסרו ואף יהודקו, אלא אם איראן תשנה את מדיניותה".

היעדרות מוחלטת נרשמה גם בסעיף הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם יש לטראמפ כוונה להציג בקרוב את "תוכנית המאה" או לקדם תהליך מדיני כלשהו, הרי שהוא בחר להשמיט זאת כליל מנאומו. איזכור השאיפה לנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב היה אגבי.

היעדרות מוחלטת נרשמה גם בסעיף הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם יש לטראמפ כוונה להציג בקרוב את "תוכנית המאה" או לקדם תהליך מדיני כלשהו, הרי שהוא בחר להשמיט זאת כליל מנאומו

בחלקו האחרון של הנאום חיבר טראמפ בין מדיניות החוץ למדיניות הפנים, בצורה בלתי שגרתית. הוא הזהיר את אומות העולם והמוסדות הבינלאומיים מפני התערבות בענייניה הפנימיים של ארצות הברית, תוך שהוא מאזכר שלוש סוגיות העומדות בלב האג'נדה הפוליטית של הבייס השמרני והשדולות רבות-העוצמה המתלדקות אותו – המאבק בפליטים וה"הגירה בלתי-נשלטת", המאבק בהפלות ו"זכות ההגנה העצמית של עוברים", ותקנות נשיאת ומכירת נשק.

נותר רק לדמיין מה היה כותב ג'ורג' אורוול אילו נכח באולם בעת הקראת הטקסט הזה, מפי "מנהיג העולם החופשי", ונשיא הדמוקרטיה הליברלית הגדולה והחשובה בעולם.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

נתניהו יצר באמצעות תומכיו קונסטרוציה מעניינת, המשמשת אותם במאבק החסינות אותו הוא מנהל מאז התפוצצו בתקשורת תיקיו השונים. הם מצביעים על סתירה ביחס למצב המשפטי של נתניהו: אם אנחנו מאמינים לכתב החשדות שלו, משמע מערכת החוק עושה עבודתה היטב. מצד שני, אם מערכת החוק עושה את עבודתה היטב, למה אין אמון ביועץ המשפטי לממשלה?

נתניהו לא מעוניין באמת לנהל את התיק שלו בבית משפט ולהוכיח את חפותו. אחרת לא היה גורר את הנושא כל כך הרבה שנים. מה שנתניהו מעוניין בו באמת – זה להטיל דופי במערכת

נתניהו לא מעוניין באמת לנהל את התיק שלו בבית משפט ולהוכיח את חפותו. אחרת לא היה גורר את הנושא כל כך הרבה שנים. נתניהו זה בן אדם שאם הוא רוצה משהו, כמו להילחם על חפותו, הוא משיג אותו. מה שהוא מעוניין באמת זה להטיל דופי במערכת, כדי לקבל את אמון הציבור שלו, מה שיעזור לו מאוחר יותר ללחוץ על המערכת על פי גחמותיו.

ראש הממשלה נגד הממשלה

מלבד ההתקפות של נתניהו על השמאל ועל התקשורת, שהם אנשים פרטיים, נתניהו מאמץ תיאוריית ה-Deep state של טראמפ כדבעי, אף שהוא עושה זאת באופן מרומז יותר. ראשית, נתניהו, בעזרת חסידיו, הלכו חזק על קעקוע האמינות של בית המשפט העליון. אולם נתניהו עצמו מטפל בשאר הענפים של רשויות אכיפת החוק: נתניהו מאשים כי פרקליט המדינה שי ניצן, וכן בכירים נוספים בפרקליטות, דחפו להגשת כתבי אישום נגדו ממניעים פסולים.[1]

לשיטת נתניהו, הדרג הפקידותי בפרקליטות הממונה על שלטון החוק (ממונה, קרי לא נבחר דמוקרטית), מועל בתפקיד עליו הוא אמון ומערב אינטרסים או מניעים אידיאולוגיים אישיים כאשר הוא מבקש להעמיד את נתניהו לדין בפרשותיו.

לשיטתו, הדרג הפקידותי בפרקליטות מועל בתפקידו ומערב בשיקוליו מניעים פסולים. על המלצות המשטרה להעמידו לדין, לגלג נתניהו באומרו ״שממילא רוב המלצות המשטרה מושלכות לפח״ וכי מדובר ב"משחק מכור״

על המלצות המשטרה להעמידו לדין, לגלג נתניהו באומרו ״שממילא רוב המלצות המשטרה מושלכות לפח״,[2] וכמובן שטוען כי מדובר ב״משחק מכור״ ומוטה משיקולים זרים.[3]

תומכיו גם ידעו לגייס את  תנ"צ גיא ניר בפני ועדת הכנסת, כי פרשת גל הירש היא סיכול ממוקד (טוב, אמרו שהמשטרה מושחתת, היא ודאי מושחתת והיא בטוח רוצה את הראש של נתניהו, כי המשטרה היא שמאל והשמאל רוצה שלמדינה יהיה רע).

על החלטת היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתבי אישום בכפוף לשימוע, אמר נתניהו כי היועץ המשפטי לממשלה נכנע ללחצים מצד השמאל בהחלטתו זו.[4] כלומר שוב לא מדובר בהחלטה עניינית מצד היועץ, ההחלטה לעולם אינה עניינית לפי נתניהו, אלא מדובר בהחלטה הנובעת מלחצים חיצוניים.

הסופר הצרפתי שארל פגי אמר כי ״ניצחונה של הדמגוגיה הוא ארעי, אך ההרס שהיא משאירה אחריה הוא נצחי״. מה יישאר כאן אחרי שנתניהו יילך?  מבחינת הנתניהוז׳, המדינה יכולה ללכת קיבינימאט

הסופר הצרפתי שארל פגי אמר כי ״ניצחונה של הדמגוגיה הוא ארעי, אך ההרס שהיא משאירה אחריה הוא נצחי״. מה יישאר כאן אחרי שנתניהו יילך?  מבחינת הנתניהוז׳, המדינה יכולה ללכת קיבינימאט.

נתניהו בנה הכל לקראת להכרעת מנדלבליט בענייניו

המשחק שנתניהו משחק, הוא להציג עצמו כמגן על בטחון ישראל, על ידי חזרה על אמרות בנוסח זה או דומה השכם והערב. מי שהמסר של נתניהו נקלט באוזניו, עשוי להבין, כי מי שמבקש לכאורה לפגוע בשלטונו של מגן ישראל, בעצם מבקש לפגוע בביטחון ישראל.

המשחק שנתניהו משחק, הוא להציג עצמו כמגן על בטחון ישראל. מי שהפנים את המסר עשוי להבין, כי מי שמבקש לכאורה לפגוע בשלטונו של מגן ישראל, בעצם מבקש לפגוע בביטחון ישראל

אבל השאלה שצריכה להטריד את כולם, מקטן ועד גדול, היא אם ממשלת ישראל אינה נותנת אמון במשטרה, בבתי המשפט, ביועץ המשפטי לממשלה ובפרקליטות, מדוע שאנחנו נתן בהם אמון?

מדינת ישראל נתונה כעת במשבר החוקתי החמור בתולדותיה, כאשר בחירות דמוקרטיות לא מצליחות להביא לכינון ממשלה. המפתחות נמצאים אצל אביחי מנדלבליט: אם יכריע בהקדם כי יש להגיש כתב אישום נגד נתניהו,  יזוז רוה״מ מן הבמה הציבורית. אם יכריע במהרה בחפותו, יכונן נתניהו ממשלת אחדות עם גנץ.  אם יתמהמה בהחלטתו, נלך כנראה לבחירות שלישיות.

עכשיו הלחץ על מנדלבליט אדיר: חצי מן העם, תומכי נתניהו, דורשים ממנו לזכות את נתניהו ולתת לו להמשיך לכהן. ״כולה מה עשה, קצת חמגשיות״. זו תמיד המנטרה, תוצר לוואי של ספין של נתניהו ביחס לתשורה בשווי מאות אלפי שקלים בתיק 1000. על תיק 2000 אומרים שגם יאיר לפיד נפגש עם מוזס. על תיק 4000 אומרים שעדי המדינה משקרים.

האמת היא, שיש הררים של ראיות נגד נתניהו, בכל התיקים. קשה להוכיח זאת, אבל לרבים יש תחושה שמנדלבליט היה מעדיף שלא להגיש כתב אישום נגד נתניהו

האמת היא, שיש הררים של ראיות נגד נתניהו, בכל התיקים. קשה להוכיח זאת, אבל לרבים יש תחושה שמנדלבליט היה מעדיף שלא להגיש כתב אישום נגד נתניהו. הראיות רבות:

• קודם כל, מינוי ליועמ״ש הוא מינוי של נתניהו אחרי ששימש כמזכיר הממשלה שלו.
• התיקים של נתניהו התגלגלו לפתחו כבר ביוני 2016, אך עדיין אין הכרעה, וכזאת לא נראית באופק.
• מנדלבליט מיהר להכריז שנתניהו אינו חשוד בתיק הצוללות (ממתי מכריזים שמישהו לא חשוד?!) ובכלל לא היה פותח בחקירה אלמלא עתירה של התנועה לאיכות השלטון.
• הראיות לעניין נתן מיליקובסקי לא נבדקו, ומי יודע מה יהיה איתן.
• מנדלבליט מאפשר לנתניהו לעסוק בתיק התקשורת לכל אורך כהונתו באין מפריע, למרות שבג״ץ הורה לו לחדול מכך, ולמרות שהתקשורת היא נושא של שניים מתיקיו הפליליים.

אני לא נכנס ללב ולכליות של מנדלבליט, אבל היועץ המשפטי מצוי בעמדה בלתי אפשרית. עד שלא יפוצלו סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, אף יועץ לא יוכל ליהנות מאמון מלא של הציבור בהעמדה לדין של אנשי ציבור.

עתיד המדינה על כתפיו הצנומות של מנדלבליט

מערכת שלמה מגוייסת כדי לעזור לנתניהו לצלוח את המכשול של התיקים הפליליים, ולתת לו להמשיך לכהן עשרות שנים קדימה, ויותר חשוב מכך, לא לפגום במורשת שלו כמנהיג ללא רבב. עם זאת, חצי מן העם חושב אחרת, כפי שראינו בבחירות. חצי מן העם סבור שאין זה מקרי שכל התיקים הפליליים הללו התרגשו על נתניהו.

אם נחזור לסתירה בה פתחתי את דברי, זה לא שהמערכת מושחתת. זה לא שמנדלבליט ילך נגד מה שהראיות מחייבות אותו. לא כל יועץ, גם אם מונה בהחלטה תמוהה, יהיה מוכן לעקם את המשפט כמו יהודה ויינשטיין בתיק ליברמן.

אבל הלחצים להגשת כתבי האישום, הפרסומים בתקשורת, גם המחאות נגד מנדלבליט, כולם מוצדקים, בהטלת משקל נגד, כנגד המלחמה בשלטון החוק במדינת ישראל. תוצאות הבחירות לכנסת ה-22 הוכיחו שהעם מפוצל לחלוטין בשאלה של ״איך המדינה צריכה להיות״. אני אישית מאמין שהיא צריכה להיות דמוקרטית, כאשר השוויון בפני החוק הוא עקרון אמיתי ולא רק סיסמה.

תוצאות הבחירות לכנסת ה-22 הוכיחו שהעם מפוצל לחלוטין בשאלה של ״איך המדינה צריכה להיות״. אני אישית מאמין שהיא צריכה להיות דמוקרטית, כאשר השוויון בפני החוק הוא עקרון אמיתי ולא רק סיסמה

[1] יהודה שלזינגר ״נתניהו: "השמאל הבין שלא ינצח אותי בקלפי – ולכן פתח נגדי במסע ציד משפטי'״ ישראל היום (28.2.19). לקריאה לחצו כאן.

[2] Alex Wigglesworth “Trump urger ‘Deep state authorities” to investigate Hillary Clinton in tweets” Los Angeles Times (29.11.2017). לקריאה לחצו כאן

[3] מורן אזואלי ״נתניהו: המלצות המשטרה – משחק מכור מראש׳״ Ynet (2.12.2018). לקריאה לחצו כאן.

[4] אריאל כהנא, יאיר אלטמן, יורי ילון ״נתניהו שוב נגד מנדלבליט: ׳נכנע ללחץ השמאל והתקשורת ומקבל החלטה פזיזה׳״ ישראל היום (1.2.2019). לקריאה לחצו כאן.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.