שני שירים חוזרים אלי שוב ושוב כשאני מריחה את ריח אלול והסליחות שהוא מביא אתו. האחד של לאה גולדברג, 'סליחות' והשני של רחל, 'פגישה חצי פגישה'. שניהם מתארים מפגש מורכב עם אהוב ובשניהם מופיעה הכריעה בשורה האחרונה:

"לכרוע על חוף הסליחה" (גולדברג)
"ועל ברכי אכרע על שפת אגם סואן" (רחל)

הכריעה היא אחד מן הרגעים הייחודיים לתפילות הימים הנוראים.
"ואנחנו כורעים ומשתחווים": המילים המופיעות ב"עלינו לשבח", הופכות להיות כריעה של ממש בבית הכנסת בראש השנה, ובשחזור עבודת הכהן בבית המקדש במוסף של יום הכיפורים.

"והכהנים והעם היו העומדים בעזרה כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"

ברגעים אלו הקהל כולו כורע ומשתחווה ולוחשת כל אחת לעצמה וכל אחד לעצמו:

'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.

מדוע הכריעה היא אחד המאפיינים המרכזיים של הימים האלו, הימים הנוראים?
הכריעה היא מצב ייחודי שאינו חלק מן היומיום. אני עומדת, יושבת, הולכת ושוכבת, אבל אף פעם לא כורעת. הכריעה ייחודית לעמידה בפני מלכות, הגוף מקטין את עצמו וכאילו אומר אני קטן בפניך. אני מקטינה את עצמי בפני אלוהים. אתה הגדול ואני הקטנה.

הכריעה היא מצב ייחודי שאינו חלק מן היומיום. אני עומדת, יושבת, הולכת ושוכבת, אבל אף פעם לא כורעת. הכריעה ייחודית לעמידה בפני מלכות, הגוף מקטין את עצמו וכאילו אומר אני קטן בפניך, אלוהים

הכריעה בשני השירים היא כריעה בפני האהוב. בשיר של גולדברג יש בה בכריעה בקשת סליחה, ואילו בשיר של רחל זוהי כריעה של התמסרות ושתייה ממימיו של האגם הסואן – המייצג את האהבה.

ב'סליחות' של גולדברג הדוברת מתארת לאהובה את עוצמת המפגש, הפוקח את עיניה ומאפשר לה לראות "בחושך את כל הדברים" וללמוד "שם לכל ריס וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף".

המפגש מחזיר אליה "ריח ילדות, ריח דבק ואורן"  ובסופו היא כורעת על חוף הסליחה. היא לא מבארת ולא מסבירה מהו החטא שחטאה כלפיו.

גם המפגש המתואר בשיר של רחל, אותה "פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר, קטעי ניבים סתומים", הוא מפגש דרמטי בו הסכר שבנתה, העשוי משכחה, כדי  להגן על עצמה, נפרץ בעקבות המפגש.

"אף סכר שכחה בניתי לי מגן, הנה היה כלא היה"

ולאחר מכן היא כורעת על שפת האגם לשתות ממנו לרוויה. הכריעה בשירים על שפת האגם, ועל חוף הסליחה, ובתוך התפילה שלנו – היא כריעה בפני מי שפוקח את עינינו, מי שמלמד אותנו לתת שם, מי שאנחנו מתמסרים אליו כדי לחיות, לשתות ממימיו.

הכריעה בשירים על שפת האגם, ועל חוף הסליחה, ובתוך התפילה שלנו – היא כריעה בפני מי שפוקח את עינינו, מי שמלמד אותנו לתת שם, מי שאנחנו מתמסרים אליו כדי לחיות, לשתות ממימיו

בדיוק כמו הכהנים והעם, שהיו שומעים את השם הנכבד והנורא יוצא במפורש מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה והיו כורעים ומשתחווים, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שם, בתוך הכריעה, באותו רגע שיש בו ערבוב בין הציבורי 'והכהנים והעם', לבין האינטימי בו כל אחת מאיתנו אומרת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', כשראשה על האדמה והברכיים מקופלות והגו מקומר.

אתי הילסום, הכותבת יומן בשנות הכיבוש הנאצי בהולנד, מתארת את הכריעה ואת המפגש עם האל בספרה 'השמים שבתוכי':

"אני מקיפה עצמי בתפילה כמו בקיר מגן אפל… בעזרת כוח הריכוז אני בונה סביבי קירות גבוהים. ואני בהחלט יכולה לתאר לעצמי שיבואו ימים בהם אכרע על ברכיי ימים שלמים עד שאחוש סופסוף את הקירות מתרוממים סביבי ומגינים עליי שלא אתפרק ואלך לאיבוד וארד לטמיון".

"אני מתארת לי שיש אנשים שמתפללים כשעיניהם נשואות לשמים. הם מחפשים את אלוהים מחוץ לעצמם. יש גם מי שמרכינים את ראשם ומסתירים אותו בידיהם. אני חושבת שהם מחפשים את אלוהים בתוך עצמם".

ואני מתפללת עם חברותי מול הכותל המערבי. לפעמים אנחנו מרכינות את ראשנו ומחפשות את אלוהים בתוכנו ולפעמים עינינו נשואות לשמיים, מקיפות את עצמנו בתפילות.

אביגיל אנטמן היא חברת הנהלת נשות הכותל. תושבת ירושלים, משוררת, מורה לספרות ומחנכת בתיכון המסורתי בירושלים. חברת ארגון 'קולך'- פורום נשים דתיות. בעלת טור קבוע על פרשת השבוע. חברת קהילת 'שירה חדשה' מאז היווסדה ב-2002. גדלה ברובע היהודי ונהגה להתפלל מידי שבת בכותל המערבי

אנחנו נתקלים בתורה פעמיים בתיאור ראש השנה כיום תרועה.

בספר ויקרא, פרק כג', מדובר על זיכרון תרועה:

כד דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ ׃

ובספר במדבר פרק כט', מדובר על יום תרועה

א וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם

בשני המקומות אין כלל אזכור או פירוש למה הכוונה בתרועה.

מקובלת במסורת שתקיעת השופר בראש השנה היא התרועה הבאה לעורר אותנו לתשובה, לחשבון נפש וכו'.

אבל כדאי לקרוא גם במספר במדבר, פרק י', שם יש פירוט של משמעות התקיעה בחצוצרות:

אלוהים מצווה על משה להכין 2 חצוצרות מכסף:

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר ׃ ב עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת ׃

בפסוק הזה כתוב שהחצוצרות ישמשו כדי לקרוא לעדה (לקרוא לבוא להתייעצות) ולהעברת מסרים בין המחנות השונים בעם (בכל זאת מדובר על 2 מיליון איש לערך שצריכים לתקשר ביניהם).
נשמע מאוד הגיוני.
אבל בהמשך יש הסבר מפורט על שלל תפקידי החצוצרות:

1. קריאה לכל בני ישראל לבוא לאוהל מועד.
2. אם התקיעה היא רק בחצוצרה אחת אז יבואו רק נשיאי השבטים.
3. אם משמיעים תרועה זה סימן לכל המחנות לזוז ("נוע נוע")
4. יש תקיעה מיוחדת המסמנת רק לצד אחד של בני ישראל (הצד המזרחי) לנוע.
5. התוקעים בחצוצרות – הם בני אהרון. יש כאן סממן שלטוני דתי. חיבור ראשון בין דת (כוהנים) לבין מדינה (תקשורת בין המחנות בזמן תנועה).
6. בזמן מלחמה יש לתקוע בחצוצרות כדי להיזכר באלוהים ואז ינצחו בקרב (חיבור שני בין אמונה לעניינים של מדינה).
7. ולבסוף, בזמן חגים, כאשר מעלים קורבנות, יש לתקוע בחצוצרות כדי להיזכר ביהוה שכה מיטיב עם העם:

י וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם ׃

קראתי את כל זה והאסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש היא הצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

בימים האלה, חלק מהציבור החרדי אינו עומד בצפירה. האם ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בחצוצרות של משה ובני אהרון? החצוצרות ששימשו בזמן מלחמה ובזמן חג כזיכרון ליהוה? האם הצפירה, שנועדה לעצור הכול כדי להיזכר ולתת כבוד למתים, לא מתקבלת ע"י החרדים הללו כי עמוק עמוק בחינוך שלהם, צפירה נועדה למשהו אחר, נועדה להיזכר ולקבל כוחות או להגיד תודה ליהוה?

אני קורא להשתמש בצפירות הללו, של ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, כצפירות ההתעוררות לחשבון הנפש של העם היהודי ושל מדינת ישראל.

ואת תרועת ראש השנה אפשר להשאיר במקומה, כתרועת זיכרון והודיה ליהוה עם הפיוט הנפלא בביצוע של ברברה סטרייסנד:

עופר בורין הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. אל״מ (מיל) בחיל האוויר. בן 58, נשוי ואב לשלושה. כותב פרשנות אישית לתנ״ך.