לפי דו״ח הגזענות של מכון ברל כצנלסון לשנת 2017, נכתבו באותה שנה קרוב לחמישה מיליון ביטויי גזענות, קללות וקריאות לאלימות ברשת. מתוך כך, 100,000 תגובות ופוסטים הנושאים תכנים אלימים נכתבו כנגד מערכת בתי המשפט ושופטי העליון באופן אישי. כמו כן, 42,000 תגובות ופוסטים הנושאים תכנים אלימים וקריאה לאלימות נכתבו כנגד התקשורת הישראלית, כאשר 61% מתוכם נכתבו על ידי אנשים המזוהים עם הימין.[1]

סגנונו של בנימין נתניהו, אגב, הפך מודל לחיקוי לפוליטיקאים רבים אשר מנסים לבלוט בקיצוניותם אל מול נתניהו: השר אביגדור ליברמן קרא לחרם על ערביי ישראל,[2] ואילו השרה איילת שקד קראה להפגזתם של חפים מפשע בעזה,[3] והרשימה נמשכת ונמשכת.

מי ימין נאמן ומי שמאל פחדן?

השיח הציבורי במדינת ישראל, רווי בשנים האחרונות בדיבורים על נאמנות. ריבוי העיסוק בנושא הנאמנות הגיע לשיאו בתקופת הכהונה של הכנסת ה-20, והדוגמאות רבות מכדי למנות את כולן. בלטה במיוחד בהקשר הזה המתקפה של פוליטיקאים על כלי התקשורת כפי שצוין לעיל, אשר נועדה להטמיע בציבור מסר לפיו ״התקשורת״ (בה״א הידיעה, כאילו שמדובר בגוף אחד עם זרועות רבות) אינה נאמנה למדינה, ולכן עסוקה בהחלשת המדינה על ידי ביקורת כנגד אותם פוליטיקאים.

דוגמה נוספת היא הצעת החוק של חבר הכנסת יואב קיש, אשר קידם בכנסת ה-20 הצעת חוק אשר מטרתה סימון עמותות אזרחיות אשר מקבלות מימון ממדינה זרה.[4]

אותו יואב קיש קידם תיקון נוסף ״בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תשע"א-2011״ (אשר מכונה ״חוק החרם״), ואף הביא לאישורו בקריאה טרומית,[5] כך שניתן יהיה להטיל פיצויים של עד חצי מיליון שקלים ללא הוכחת נזק למי שקורא לחרם על ישראל או על ״אזור הנמצא בשליטתה״. כלומר, מי שמתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים על ידי מחאה, עשוי להסתכן בתשלום חצי מיליון שקלים לממשלת ישראל.

דוגמה נוספת היא התיקון לחוק האמנות והתרבות אשר קידמה שרת התרבות בממשלת ישראל ה-34, מירי רגב, אשר מכונה בפי רוב ״חוק הנאמנות בתרבות״. חוק זה נועד, לשיטתה של רגב, למנוע מימון של משרד התרבות תכנים אשר לשיטת השרה פוגע בין השאר בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה, או חותר תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הפרשנות תהא כאמור מונחת לפרשנות משרד התרבות, ותהא תלויה בהשקפתו הפוליטית של שר התרבות בנוגע להגדרתם של המושגים של ״פגיעה״ או ״חתירה״.

ככל הנראה, הנושא הנפיץ ביותר בכנסת ה-20 בהקשר של נאמנות למדינה, היה הדיון סביב חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, אשר מכונה בקצרה ״חוק הלאום״. חוק הלאום הוא חוק היסוד היחיד שחוקק בכנסת ה-20 (מלבד חוק יסוד תקציב המדינה לשנת 2017-2018), ועניינו מתן זכויות לאום שונות לעם היהודי בארץ ישראל.

לכאורה, החוק מצהיר על המצב הקיים, קרי זכותו של הלאום היהודי להגדרה עצמית בישראל, המנון המדינה, דגל המדינה, סמל וכדומה. עם זאת, הוא אינו מאזכר, שלא לומר משמיט את ערך השוויון כערך יסודי במדינת ישראל. קיבוע זכויות הלאום של העם היהודי, תוך השמטה מכוונת של התייחסות לערך השוויון במדינה, למעשה מאותת למיעוטים החיים במדינת ישראל שהם אינם שווי זכויות בתוכה: ישראל היא מן המדינות הדמוקרטיות היחידות בעולם שאין להן חוקה פורמאלית, והמדינה היחידה שאין בה כל עיגון חוקי להגנה על זכויות מיעוט.[6]

מעבר לכך, חוק הלאום הוריד את מעמדה של השפה הערבית בישראל משפה רשמית (כפי שהייתה מתקופת המנדט הבריטי) לשפה ״בעלת מעמד מיוחד״. בעצם, חוק הלאום מקבע את זכותם של היהודים להגדרה עצמית בארץ ישראל, אולם משלא התייחס למיעוטים החיים בארץ ישראל או לערך השוויון, אפשר להבין כי רק ליהודים תהא זכות להגדרה עצמית בארץ ישראל.

משמעות מעשית?

סעיף 7 לחוק הלאום, מצהיר כי ״המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לקדם ולעודד הקמה וביסוס שלה״, כלומר, קידום התיישבות יהודית בלבד, לא ערבית. סעיף זה יכול לשמש כטיעון נגד בבית המשפט העליון אל מול מי שיעתור לפסילת מדיניות גזענית בחלוקת קרקעות.

מסעיף זה משתמעת בפירוש עדיפות ליהודים על פני ערבים, בחוק יסוד שהוא כאמור בפרק על בתי המשפט המקבילה הישראלית לחוקה. מעבר לכך, חוק הלאום יכול לשמש לפסילת חוקים אשר אינם עולים בקנה אחד עם חוק הלאום, ולכך עלולות להיות משמעויות נרחבות.

חקיקתו של חוק הלאום עוררה ביקורת רבה ועוררה שיח ציבורי נרחב בין תומכים למתנגדים. עם זאת, בנימין נתניהו ביטל את הביקורת בהקשר הזה באומרו: ״ההתקפות שהגיעו (על חוק הלאום ע.כ) מחוגי השמאל שמגדיר את עצמו ציוני חושפות את השפל אליו הידרדר השמאל… השמאל הישראלי צריך לעשות חשבון נפש, הוא צריך לשאול את עצמו מדוע מושג יסוד של הציונות, מדינת לאום יהודית של עם ישראל בארצו, הפך אצלו למושג גס, למילה גסה, לעיקרון שיש להתבייש בו״.[7]

לשיטת נתניהו כאמור, כל ביקורת היא פוליטית, ולכן אין לה כל משמעות כלשהי מלבד היותה כזאת. עם זאת, בהקשר הזה של חוק הלאום, מעניינים דווקא דבריו של לא פחות מאשר זאב ז'בוטינסקי, כפי שנשא אותם בפני ועדת פיל בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1937:

״בדברי על מדינה עברית, ברצוני להוסיף למעמד של מדינה הוראת-לואי "לאומית". פירושו של דבר הוא זה: אינני סבור כי רצוי שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים במפורש את אפיה "הלאומי". סבורני, כי סימן טוב הוא לחוקה, אם נמעט למצוא בה סעיפים כאלה. הדרך הטבעית והטובה ביותר היא שאפיה "הלאומי" של מדינה יהא מובטח על ידי עצם העובדה שיש בה רוב מסוים… בהביעי את המילים "מדינה עברית", כוונתי לקהליה או לכברת-ארץ, הנהנית ממידה מספקת של עצמי בענייניו הפנימיים והחיצוניים, וישנו בה רוב יהודי״.[8]

כלומר, גם זאב ז'בוטינסקי בכבודו ובעצמו, אבי תנועת הליכוד, היה מוותר על חוק שכזה, בוודאי כאשר אין חוקה למדינת ישראל, ויתכן כי אף היה מבקש מדינה מן הדגם המכונה בפי רוב ״מדינת כלל אזרחיה״. חקיקתו של חוק הלאום בנסיבות אלו, נועדה לאותת לציבור הערבי את מקומם במדרג החברתי ואת חשיבותם הפוחתת בחברה הישראלית ובשיח הציבורי.

מכל מקום, התמונה הכללית המשתקפת מחקיקת חוק הלאום, הוקעת ארגוני חברה אזרחית המתנגדים לכיבוש ושיח סביב נאמנות, מתארת דה-לגיטימציה של הציבור הערבי בישראל, וכן דה לגיטימציה של עמדות המתנגדות לכיבוש בשטחים. באווירה ציבורית שכזאת, מי שמעז לערער על כך, מוקע כחיצוני לחברה, חסר נאמנות, בוגד.

ניתן לזהות תהליכים המזכירים את אירופה של פעם

באווירה ציבורית שכזאת, השמאל הפך להיות מטרה נוחה. יצירת הזיקה תודעתית בין השמאל לתקשורת, דומה לאנטישמיות הישנה באירופה, אז האשימו את היהודים בשליטה בתקשורת ובהחדרת אנשי שלומם לעמדות מפתח. כל איש ציבור, אמן או איש רוח אשר מתבטא כנגד הדה-לגיטימציה כנגד הערבים או הפלסטינים, או שמתבטא ביחס למחירים אשר החברה הישראלית משלמת עקב הישיבה בשטחים, מוקע כשמאל, בוגד, אויב.

האווירה מזכירה את המתואר בבדיחה ישנה: מספרים כי כאשר הגיעה העלייה הרוסית לישראל בתחילת שנות ה-90, תושבי הארץ התעניינו מאד בחיים שהיו מעבר למסך הברזל. כאשר ירדו העולים הראשונים מן המטוס, פנו קבוצת ישראלים סקרנים אל אחד מן הנוסעים שירד מן המטוס ושאלו אותו, איך היו החיים ברוסיה? העולה החדש השיב: ״נו, אתם יודעים, אי אפשר להתלונן״.

מופתעים למשמע תשובתו, ניסו להמשיך ולדלות מידע: מה זאת אומרת? איך הכבישים? המכוניות? התשתיות? העולה החדש משך בכתפיו ושוב הפטיר: ״נו, אתם יודעים, אי אפשר להתלונן״. קבוצת הישראלים הייתה מופתעת, אך המשיכה להקשות על העולה החדש: ומה עם אוכל? היה לכם אוכל בבית? יכולתם לקנות אוכל במכולת? העולה החדש הביט בהם בחביבות והשיב: ״״נו, אתם יודעים, אי אפשר להתלונן״.

אם כך, מדוע עלית לישראל? שאלו. העולה החדש השיב עם חיוך: ״אתם יודעים, כאן אפשר סוף סוף להתלונן״.

הכנסת ה-20 הוחלפה בכנסת ה-21, שלא הספיקה לתפקד עד להחלפתה בכנסת ה-22 שאמורה לקום בקרוב, עד שאולי גם היא תתחלף בסבב בחירות נוסף. העתיד של ישראל לוט בערפל, ואף אחד לא יודע לאן זה הולך. רק תדעו, שהנזק של נתניהו אינו רק בשחיתות שהפכה נורמטיבית או בדריסת שומרי הסף. מורשת נתניהו האמיתית, השוני הגדול שהביא איתו כמנהיג, הוא ההסתה נגד השמאל.

* * *

[1] דו״ח שיח שנאה נגד מוסדות השלטון והדמוקרטיה קרן ברל כצנלסון (נובמבר 2017). לקריאה לחצו כאן.

[2] ג׳קי חורי ״ליברמן על העימותים בוודאי ערה: צריך להחרים את תושבי האיזור, שירגישו שהם לא רצויים כאן״ הארץ (10.12.2017). לקריאה לחצו כאן.

[3] ב-1.7.2014 ציטטה איילת שקד בדף הפייסבוק האישי שלה מאמר ובו נכתב: ״השבוע יש חגיגות אבל וכבוד בשני בתים של שני רוצחים נתעבים. אני מניח שפתחו שם סוכות אבלים, וכל נכבדי העיר באים לתת כבוד לאימא ולאבא שגידלו את השטן. את שני הבתים האלה צריך להפציץ מן האוויר, על מנת להרוס ועל מנת להרוג. וצריך להודיע שכך נעשה מכאן ואילך לכל בית של כל שאהיד. אין דבר צודק מזה, וכנראה שאין גם דבר יעיל מזה. כל מתאבד צריך לדעת שהוא לוקח איתו גם את ההורים שלו ואת הבית שלו וחלק מהשכנים. כל אום-ג'יהאד גיבורה ששולחת את הבן שלה לגיהינום צריכה לדעת שהיא הולכת איתו. יחד עם הבית וכל אשר בו״. איילת שקד מאז מחקה את הפרסום.

[4] מורן אזולאי ״בחוק השתולים פגמים חוקתיים חמורים״ Ynet (9.2.2016). לקריאה לחצו כאן.

[5] הודעות הכנסת ״אושר בטרומית: פיצויים ללא הוכחת נזק לקורא לחרם על ישראל״ אתר הכנסת (22.11.2017). לקריאה לחצו כאן.

[6] ״כל מה שרציתם לדעת על חוק הלאום״  המכון הישראלי לדמוקרטיה (16.07.2018). לקריאה לחצו כאן.

[7] ״נתניהו: ההתקפה על חוק הלאום חושפת את השפל אליו הידרדר השמאל״ הארץ (4.12.2018). לקריאה לחצו כאן.

[8] ז'בוטינסקי זאב, עדותו לפני הוועדה המלכותית בלונדון (ועדת פיל) – חוברות, קטעי עתונים. מכון ז'בוטינסקי בישראל. לקריאה לחצו כאן.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.

האופוזיציה מסמיקה. חבר הכנסת איימן עודה מסמן היום יום חג לכל אנדרדוג במזרח התיכון ובכלל, ומדגים היטב איך אם וכאשר ניתן לך הכוח, בחוכמה תעשה אם דווקא לא תשתמש בו:

היום נערכה ישיבתה הראשונה של הכנסת ה-22. על השטיח האדום שבכנסת צעדו חברי המשכן החדשים, כשברקע מתקתק שעון העצר הסופר את זמנם לאחור. איזו בושה. לספר שהיית חבר כנסת מעבר, כחלק ממריחת השחיתות הגדולה ביותר שאי פעם היתה פה.

בטקס המהודר לא צעדו חברי הרשימה המשותפת, שנעדרו מהאירוע במחאה על גלי הפשיעה המהדהדים בציבור הערבי ובמסגרת השביתה הכללית שתחול היום במגזר

הביביזם הוא הרבה דברים, ביניהם גם היכולת לתחמן את כל מי שנמצא מסביב באופן שמייאש להתמודד מולו. בכל מקרה, בטקס המהודר לא צעדו חברי הרשימה המשותפת, שנעדרו מהאירוע במחאה על גלי הפשיעה המהדהדים בציבור הערבי ובמסגרת השביתה הכללית שתחול היום במגזר.

*  *  *

הנתונים קשים. הרצח האחרון במג'ד אל כרום הביא את מספר קורבנות האלימות לכ-73 מתחילת השנה. למעלה מ-1200 איש נעצרו רק במחוז הצפון מתחילת השנה בגין אחזקת נשק בלתי חוקית וסחר באמל"ח.

עוד נתפסו במחוז הצפוני מתחילת השנה 149 רובים, 351 אקדחים, 125 רימונים, 85 מטעני חבלה, 920 בקבוקי תבערה ו-6 פצצות RPG (הנתונים התפרסמו אמש בחדשות "כאן").

הנתונים קשים. הרצח האחרון במג'ד אל כרום הביא את מספר קורבנות האלימות לכ-73 מתחילת השנה. למעלה מ-1200 איש נעצרו רק במחוז הצפון מתחילת השנה בגין אחזקת נשק בלתי חוקית וסחר באמל"ח

הנשק הזה, לפי מקורות ברשימה המשותפת, מגיע בעיקר מצה"ל ומהמשטרה, דרך עסקאות בין ארגוני פשיעה, ומשם זולג לרחוב. התפישה היא שפעילות עבריינית אינה מבחינה בין לאומים, אבל בהחלט מצאה כר פורה להתפתחות במגזר הערבי המוזנח והעני. 

מאידך, מדיניות המשטרה היא להימנע ממגע עם ערביי ישראל על מנת לשמר את המצב הקיים ולמנוע חיכוך. "להכיל". במג'ד אל כרום אמנם נפתחה תחנת משטרה, אך לא די בכך. נדרש חריש עמוק במדיניות הארגון כלפי המגזר.

עסקאות סמים ונשק הן דבר נפוץ בישראל למרבה הצער. עלעול מהיר בתיקים שנסגרו בעסקאות טיעון יראו שפושעים רבים (גם עברייני קנאביס) רכשו נשק על מנת להינצל מאימת הכלא, ותוך כך הסגירו סוחרים בנשק.

מצד שני, למרות הגזענות ויצירת הפערים המכוונת כלפי המגזר הערבי, בפועל אחוז ניכר אוחז במשרות רופאים ומאייש צוותים רפואיים בכל בתי החולים בארץ. יש מגזר עסקי ערבי ישראלי פעיל גם בשוק הנדל"ן ובקרב המהנדסים, ולמרות שאלו מוזנחים עד מאד, גם הם חלק מהותי מהחברה הישראלית.

אם פנינו אכן לבחירות שלישיות, אני מהמרת שהרשימה המשותפת תגדל. וגם אם לא, עודה עשה בחודש לאופוזיציה מה שעשרים שנות מאפר וספר צמוד לא עשו לשרה, יאיר וביבי נתניהו

להתעלם מהם לא יעבוד, וגם לחלק להם נשק לא. אם פנינו אכן לבחירות שלישיות, אני מהמרת שהרשימה המשותפת תגדל. וגם אם לא, עודה עשה בחודש לאופוזיציה מה שעשרים שנות מאפר וספר צמוד לא עשו לשרה, יאיר וביבי נתניהו.

*  *  *

עמדת הרשימה המשותפת בנוגע ללגליזציה טרם התגבשה סופית, אך מפלגת חד"ש הודיעה בעבר כי היא מתנגדת למדיניות שהופכת אנשים בוגרים ונורמטיביים לעבריינים בעיני החוק ותומכת בהקלות, לרבות אי הפללה.

במפלגה הביעו תמיכה בהקלת המדיניות לגבי קנאביס רפואי. שמישהו יאמר להם שבכדי למגר את השוק השחור יש להכריז על לגליזציה מלאה. וגם, שהמגזר הבדואי המוביל בגידול קנאביס לא חוקי בנגב, הוא גם זה שהכי סובל מאחזקת נשק לא חוקית. מקריות? אולי. ואולי לא.

*  *  *

לפני החג שוב דן בית המשפט ב"רפורמת הקנאביס הרפואי", בדיון שייצר תקרית מוזרה. כפי שתועד בווינט, מנכ"ל משרד הבריאות צעק במסדרונות ביהמ"ש על הורי ילדים מטופלים "אתם לא מבינים כלום!". היתכן שאבדן העשתונות בבלפור זולג גם למשרד הבריאות?

לפי תיאורית ההשלכה (כשאדם מאשים אחר בהתנהגותו שלו) מנכ"ל משרד הבריאות הדגים באמירה זו את האמת הפשוטה: דווקא משרד הבריאות הוא זה שלא מבין כלום וגם לא רוצה להבין, שכן אם היה רוצה, ציבור צרכני הקנאביס לא היו עומד בפני שוקת שבורה כפי שהם עומדים כבר במשך עשור שלם של הבטחות ללא כיסוי.

במהלך הדיון שאל השופט מלצר "למה לא להכניס את הקנאביס הרפואי לסל התרופות?". עו"ד רן רוזנברג, בא כוח המדינה השיב: "בשנה שעברה הוגשה בנושא הכנסת הקנאביס לסל והיא נמחקה על ידי בית המשפט משום שיש פרוצדורה האם מדובר בתכשיר או בטכנולוגיה. לקראת הסל הקרוב הוגשה עתירה נוספת לבג"ץ בנושא".

הבהרה: קנאביס הוא צמח. אפשר להפוך אותו לתכשיר ואפשר לייצר ממנו טכנולוגיות, וזה כבר קורה במדינות מתקדמות בעולם. "הפרוצדורה" נועדה אך ורק לעכב תהליכים. בנוסף, בבג"ץ עומדות כרגע לפחות שלוש עתירות בתחום הקנאביס. האם לא נכון להתייחס אליהן כמקשה אחת ולפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות?

השופט מלצר הדגים כיצד בנושאים שנתונים לידי הרשויות, זו אינה יודעת מה זו עושה, ונוצר ואקום שממנו מרויח תמיד השוק השחור, זה שממנו "זולג" נשק לרחוב

בהמשך הדיון הוסיף השופט מלצר כי: "הרפורמה בסך הכל היא חיובית אבל בתקופת המעבר היו המון שאלות שעליהן המדינה לא נתנה את הדעת. לא ידעתי שיש בג"ץ נוסף בנושא הכנסת הקנאביס הרפואי לסל, אבל זו שאלה שהיא רלוונטית. אי אפשר להגיד שאנחנו מתייחסים למשהו כמו תרופה אבל לעניין סל התרופות פתאום זו לא תרופה".

השופט מלצר הדגים בדיוק כיצד בנושאים שנתונים לידי הרשויות, זו אינה יודעת מה זו עושה ונוצר ואקום שממנו תמיד מי שמרויח הוא השוק השחור, זה שממנו "זולג" נשק לרחוב.

דפנה גלפז, אשת תכן, חוקרת תרבות ומנהלת קהילת צרכניות הקנאביס "נשים בירוק" 

מספרים על ברנארד שו שהוזמן לנשף בארמון באקינגהאם. הוא הגיע לנשף לבוש בעניבת פפיון וחליפה מהודרת, הסתובב בין האורחים ולפתע פגש יפהפיה. ניגש אליה, בירך אותה לשלום והתחיל בשיחת חולין. לפתע, באמצע השיחה, שאל אותה: אימרי לי, האם תמורת מיליון פאונד תהיה מוכנה לשכב איתי? חשבה זמן מה, ואז ענתה: תמורת מיליון פאונד, כן. בתגובה השיב לה שו: אז עכשיו אחרי שאנחנו יודעים מה את, בואי נדבר על המחיר.

לפני יומיים התפרסם בפוליטיקו על כך שהצדדים לצעדים הראשונים של המו"מ, איראן וארה"ב, הסכימו על תכנית 4 נקודות של מקרון – איראן תתחייב לא לפתח נשק גרעיני לעולם, תחזור להתחייבויות שלה בפרויקט הגרעין ותסכים למו"מ לטווח ארוך על פעילות הגרעין שלה. ארה"ב תסיר את כל הסנקציות שהטילה על איראן אחרי שעזבה את ההסכם, ותאפשר לטהרן מכירה חופשית של נפט.

זה אמור היה להיות הבסיס לפגישת טראמפ-רוחאני בשולי עצרת האו"ם. יש מספיק אינדיקציות שפגישה כזאת היתה על הפרק. טראמפ צייץ בטרם העצרת שהפגישה בהחלט אפשרית, וניסיון העבר מראה שהוא נוהג להכין כך אירועים כאלה (לדוגמא, פגישתו השלישית "על הדרך" עם קים ג'ונג און).

לעובדה ששני הצדדים הביעו נכונות להתקדם על בסיס המתווה הזה יש משמעויות שכדאי לקחת בחשבון.

איראן – איראן מעוניינת לחזור למסגרת ההסכם, שבעיניה הוא עדיף על פצצה. היא אפילו לא שללה נכונות לדון בטווח ארוך על יותר ממסגרת ההסכם, ולפי טענת הצרפתים אפילו על הטילים הבליסטיים.

איראן מעוניינת לחזור למסגרת ההסכם, שבעיניה הוא עדיף על פצצה. היא אפילו לא שללה נכונות לדון בטווח ארוך על יותר ממסגרת ההסכם, ולפי טענת הצרפתים אפילו על הטילים הבליסטיים

אמנם זה שהם הביעו נכונות לדבר על זה, לא אומר שאפשר היה להגיע איתם להסכם בנושא, אבל זה מעיד על כך שהלחץ של הסנקציות משפיע עליהם והם מוכנים להכניס לחדר סוגיות נוספות.

האיראנים למדו את הלקח של צפון קוריאה. יש מגבלה לכמה רחוק הם יכולים ללכת, בלי לקבל תמורה כלשהי מטראמפ. הם לא ייפגשו לפני שיקבלו משהו על החשבון, וגם אצלם יש משחקי בית וחוץ. רוחאני משמש עבור חמינאי כפיירוול. חמינאי נשאר הנוקשה וחסר הפשרות, ורוחאני הפרגמטי והמתחנף למערב.

ארה"ב – טראמפ רוצה מו"מ עם איראן, והוא צריך אותו בהקדם. הפיטורים של בולטון היו אינדיקציה לכך שהוא חותר לכיוון הזה. מכאן, שגם אחרי בחירות 2020 יהיה ממשל בוושינגטון שחותר להסכם עם איראן (טראמפ או מועמד דמוקרטי).

אני מעריך שטראמפ לא הסיר סנקציות לקראת הפגישה – כי אחרי המתקפה בסעודיה הוא היה סופג ביקורת קשה בבית. ויכול להיות שגם לא התכוון לעשות זאת, בדיוק כפי שלא הסיר סנקציות על צפון קוריאה – אבל אחרי שנחשפו דברים (ולא במקרה מקרון החליט לחשוף אותם) הכיוון ברור.

מקרון הצליח למצוא מתווה שמאפשר לשני הצדדים להציג הצלחה. טראמפ הביא את האיראנים לשולחן בתנאים חדשים, ועם נכונות לדון בדברים נוספים, והאיראנים חזרו למו"מ רק אחרי שלא נכנעו ללחץ האמריקאי

מקרון הצליח למצוא מתווה שמאפשר לשני הצדדים להציג הצלחה במדיניות שלהם. טראמפ הביא את האיראנים לשולחן בתנאים חדשים, ועם נכונות לדון בדברים נוספים, והאיראנים חזרו למו"מ רק אחרי שלא נכנעו ללחץ האמריקאי. זה למרות שהאיראנים "משתוללים" במפרץ ותקפו את הסעודים.

במשך כמעט עשור המדיניות של ישראל היא "לא להסכם עם איראן". נכון שאנחנו עוטפים את זה בהרבה הכחשה, אנחנו לא נגד הסכם, פשוט נגד ההסכם הזה וכו', אבל בפועל אנחנו אומרים רק מה לא.

בזירה הצפונית, אמרנו שאנחנו לא מוכנים לנוכחות איראנית, בתמורה קיבלנו הרבה נוכחות איראנית, כולל ברמת הגולן.

צריך להחליף את הגישה, ולהתחיל לדון במה חשוב שיהיה בהסכם עתידי ועל מה אנחנו מוכנים לוותר. למען הסר ספק, כל וויתור כזה יכאב. אין חלופה ללא מחיר כואב. אבל אם לא נעשה את זה נהיה מחוץ למעגל ההשפעה. לאור המציאות הפוליטית בארה"ב, זה אפילו לא יוכל להיות קלף השפעה של ישראל בארה"ב.

צריך להחליף את הגישה, ולהתחיל לדון במה חשוב שיהיה בהסכם עתידי ועל מה אנחנו מוכנים לוותר. למען הסר ספק, כל וויתור כזה יכאב. אין חלופה ללא מחיר כואב. אבל אם לא נעשה את זה נהיה מחוץ למעגל ההשפעה

לבסוף, כדאי לשנות את הגישה מול אירופה. מקרון הצליח למצוא נוסחה שמאפשרת לרדת מהעץ. אירופה היא מתווך משמעותי, שכדאי לישראל להיות פחות לעומתית כלפיה.

המציאות הפוליטית בישראל מאפשרת הזדמנות לשינוי כזה. אנחנו אחרי הבחירות והמערכת עייפה מהקמפיין, אז אולי אפשר לנסות לדון בזה באופן ענייני, בלי העיסוק האובססיבי בנתניהו.

עמר דנק הוא סא"ל במיל', שירת במחלקת תכנון המערכה חיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר עוסק בניתוח תהליכי קבלת החלטות בסוגיית בטחון מנקודת מבט אסטרטגית, והשפעות הפוליטיקה הפנימית על קבלתן, בתפיסת הבטחון של ישראל ובתהליכי קבלת החלטות בכלל.