נאזים חליל עבד בתור גנן בהר אדר במשך שנים. מדי יום היה עושה את הדרך מבית פוריק להר אדר. עד לבוקר יום שלישי ה-08.11.2008. באותו יום בבית משפחת גולדברג שהו בני משפחת גולדברג: אלה גולדברג והילדים יותם בן ה-8 ומיכל בת ה-6.

נער ליד הבית הבחין במאבק בין נאזים לאלה, נאזים עזב את הזירה מכוסה בדם, בבית מצאו את גופותיהם השחוטות של אלה, יותם ומיכל. נאזים ברח לירדן ומשם טס לאוסטרליה, כשהוא מנצל אזרחות אוסטרלית שהייתה לו. לאחר שאותר בבית מסתור של משפחתו המורחבת והוגשה בקשת הסגרה נגדו, טען לאי שפיות.

באוסטרליה שלטה אז ממשלת הלייבור, שנעזרה בתמיכת ארגונים מוסלמים דתיים, ולתפקיד שר הבריאות מונה רופא מוסלמי אדוק. במהלך בחינת בית המשפט את בקשת ההסגרה, התברר כי השר דיבר באופן אישי עם הפסיכיאטרים שבדקו את נאזים וחלק מהם שינו את המלצתם. נגד חלקם הוגשה תלונה למשטרה.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, שהיה חבר ב'אחים המוסלמים', החליט לא להדיח את שר הבריאות ההוא, אלא לאסור עליו מגע ישיר עם הפסיכיאטרים שדיבר איתם.

השופטת, מוסלמית אדוקה בעצמה, שלמדה בבית ספר מוסלמי יוקרתי לבנות (וקיבלה קידום חריג בזכות ועדה שרוב אנשיה חשודים בשחיתות), ניהלה מעל ל-50 דיונים בנושא והתקשתה להגיע להחלטה, במיוחד לאחר שמצאה פגמים טכנים בהחלטות שמצאו את נאזים כשיר לעמוד לדין. נאזים עדיין חופשי באוסטרליה, מעל עשר שנים לאחר המעשה.

הסיפור למעלה לא קרה וכולו פרי דמיוני. האם הייתם יכולים לקבל סיפור כזה במציאות? (למתקשים: מדובר בשאלה רטורית).

אני רוצה להבהיר: אם אדם או מישהו מטעמו טוען לאי שפיות, ואין לאותו אדם התנגדות לכך, צריך לבדוק את הטענה ברצינות. כבר היה מקרה בארץ שאדם אנס ורצח ילדה ושוחרר על רקע של אי שפיות (אושפז למשך שנים במוסד פסיכיאטרי) וזו הייתה החלטה מוצדקת ואמיצה של התובעת בתיק הזה מרים בן-פורת.

כמו במעשיה ההודית על העיוורים שממששים פיל, אחד ממשש את הזנב, שני את החדק, שלישי את הרגל, ולכל אחד מהם בנפרד אין מושג שהם ממששים פיל – כך גם אני בהקשר של מסקנה בקשר להליך שאיני מכיר לעומק את הראיות בו.

אך עם כל ההסתייגויות, סיפור דומה לסיפור האוסטרלי שהוצג לעיל התרחש בארצנו. רק שבמקום חשד ברצח מדובר על חשד באונס סדרתי, במקום נאזים מדובר על מלכה לייפר.

סגן שר הבריאות הוא יעקב ליצמן, שעל אף העדויות של פסיכיאטרים בכירים ניהל ״שיחות אישיות״ עם רמזים ברורים בקשר לתיק. קיים סיכוי שלפחות אחד מהם שינה את חוות דעתו אחרי שיחה כזו (עם ליצמן או נציגיו) לגבי הכשירות הנפשית של מלכה לייפר, ולמרות המלצות המשטרה להגיש כתב אישום נגדו (שההתקבלו כעת על ידי הפרקליטות) – המשיך לכהן כסגן שר הבריאות, ובפועל כשר הבריאות.

וכן מנדלבליט הוא היועץ המשפטי לממשלה. אני בספק אם אצלו רצח יוציא מישהו מהכסא. ככל הנראה גם רצח יוביל לכתב חשדות בכפוף לשימוע, והשימוע – נו אנחנו מכירים את מנדלבליט. אם תיק המעונות לקח כחצי שנה – רצח זה יותר מורכב.

בינתיים צריך להחליט על הליך ההסגרה, ובתפקיד השופטת יש את חנה מרים לומפ שבאה מהאולפנה הנכונה, ובדומה לפיליפסון ואתי כרייף גם היא תובעת משטרתית ״מצטיינת״ בעברה.

והחלטה מבוששת לבוא. 57 דיונים וההחלטה היא לא להחליט, אלא למנות ועדה. ומי בראשה? קובי צ׳רנס, אותו אחד שיש חשד שבעקבות ״שיחה״ שינה את חוות דעתו.

1. חנה מרים לומפ לא צריכה להיות שופטת וזה לא קשור להחלטה שתקבל.  שופט צריך לקבל החלטה, ואם יש לו בעיה עם עד מומחה הוא צריך להזמין אותו לבית המשפט ולשאול אותו את השאלות שמציקות לו. משפט אדברסרי (לעומתי) הוא ברירת מחדל, אבל אפילו במולדת המשפט האדברסרי שופטים שואלים באופן ישיר. שופט שאין לו אומץ ואוטוריטה אסור שיהיה שופט. באמת חבל על הזמן והכסף, כי באופן שהיא התנהלה עד כה – גם בעוד מאה דיונים ככל הנראה השופטת לא תוכל להחליט

2. פרשת נווה-שקד יוצרת אווירה רעילה בבתי המשפט. התחושה הציבורית היא שקידום של שופט/ת תלוי בתן וקח מתחת לשולחן, כשה'תן' יכול להיות אתנן מיני או פסקי דין רצויים, וה'קח' הוא קידום. בהקשר הזה בולט חוסר היכולת להחליט בפרשה, שלמעשה דוחה את הקץ שמרחף מעל לליצמן. בין היתר בהקשר של החשד לגבי שינוי חוות הדעת של קובי צ׳רנס. מי יודע אולי זה מה שיוביל לקידום לעליון.

לפרשה הזו ולנוספות יש כוכבת מאחורי הקלעים וקוראים לה אסתר חיות. האווירה הרעילה נוצרה בתקופתה. מי שרוצה להיות נשיאת העליון צריכה להיות בעלת אוטוריטה שמסוגלת לקחת החלטות אמיצות ולא פופולריות.

אין מה לעשות – על מאבק באנשים כמו שקד, מנדלבליט, נתניהו ונווה משלמים מחירים. בזכות אנשים כמו מרים בן פורת המדינה הזו הגיעה לאן שהגיעה (וכן היא ככל הנראה לקחה גם החלטות שגויות שאנשים שילמו עליהן מחיר כבד, אבל היא לקחה החלטות ונלחמה על אמת ויושר).

בזכות אנשים כמו אסתר חיות המדינה הולכת לתהום. משפט, כל משפט, לא צריך להימשך יותר משנה, ובמקרים קיצוניים שבקיצוניים שנתיים. מערכת המשפט בתקופת חיות התחדדה בתור האמצעי בו בעלי הממון והקשרים מגדילים את תועלתם האישית על חשבון הציבור.

איתי בן דן הוא חוקר.

אני רחוק מלהיות אדם דתי, אבל אני מתפעל זה זמן רב מרשימת החטאים שיהודים מודים בהם בתפילות הוידוי ביום כיפור. מדהים לחשוב כי כולם ביצעו במהלך השנה רבים מהם, כנראה את רובם, ואולי אפילו את כולם.

בהחלט דיברנו דופי ולצנו. בפירוש רבות חמסנו. אולי לא גזלנו ופשענו, במיוחד אם איננו בממשלה, אבל לא בטוח; בהגדרות מסוימות אולי כן. בפירוש הקשינו עורף – זה כמעט מגדיר ממש את התקופה.

עם זאת, למרות שאינני חוקר יהדות ולא מתיימר בכלל להעמיק בנפתוליה, אני מבקש להוסיף אישית לרשימה הנדונה. אני מציין בזאת שגם חטאנו, והרבה, בחוסר התחשבות, חוסר מחשבה, ויוהרה.

כזה הוא האדם היושב במכוניתו, כשהמנוע רץ והאורות דלוקים, ומאותת באצבעו שהוא לא עומד לפנות את מקום החניה היקר מפז. בסירובו למהר אפילו קצת, בזמן ששורת המכוניות הממתינות מתארכת ברחוב הצר, היא מפגין חוסר התחשבות הראויה להכאה על חטא.

כאלה הם אלה שמשאירים פסולת בחוף הים, מערימים זבל בחצר או זורקים סיגריה על המדרכה. ספק אם הם חושבים שניתן להגן על זה איכשהו. פשוט לא אכפת להם, וכנראה שבכלל ספק אם הם חושבים.

כמובן שעצם העלאת האשמות תוכל להיחשב ליהירות. אני לא פוסל את זה. יהירות נמצאת בכל מקום, והיא מרתקת כיוון שהיא כל כך עצובה.

על מה יש לנו להיות יהירים? אנו מבינים מעט על הדברים החשובים – כמו מהות החיים. אנחנו יכולים להרוויח מיליארד ולההרג מיד לאחר מכן על ידי העץ הבא שנופל. אסטרואיד יכול להסיט את כדור הארץ ממסלולו ולהפוך את כולנו לגושי קרח שלא מסכימים מי העם הנבחר ואם לחזור לקו הירוק.

אני מנסה אם כן להיות מודע, ושמתי לב למשהו מוזר: כשאני חוטא ביהירות, כוח עליון בעל חוש הומור נבזי מראה לי מה זה במהרה.

כשקבוצתי בספורט מובילה אני אף פעם לא אביע בטחון בנצחון הקרב. למדתי שאם אתפתה לזחיחות אותו כוח העליון ידאג שנחטוף בדקה האחרונה.

לפני שנים הייתי בביסטרו בניו יורק והתפארתי בפני חבר על איזו הצלחה ממש גדולה. חברי התעניין ושמח בכנות בשמחתי העגומה. או אז החלתי להיחנק מחתיכת פלאפל גורמה שנתקעה לי בגרון תוך כדי שביעות רצון עצמית. חברי גדל הגוף זינק ממושבו והחל בניסיונות אלימים לחלץ את הפלאפל מתוכי, מול קהל ניו יורקי המום ומשועשע. זה נגמר בבית חולים ובהסברים מרופאים על איך האדם ממשיך לחוש עצם בגרון שמזמן כבר לא נמצא. זו תופעה ידועה.

היהירות היא תופעה כלל חברתית ופנים רבות לה. אנו מתנהגים כאילו מה שקורה עכשיו זה מה שנועד להיות וכאילו ניתן איכשהו לדעת מה צופן יום. אני חושב שזה קשור לפחד. אנו חוששים משינויים ומאי ודאות מכיוון שהשינוי החשוב הוא המוות ומהותו לא וודאית.

ביום כיפור זה אהרהר בפרדוקס של החיים. כל אדם הוא עולם ומלואו, ככל שיהיה חזיר. אבל אנחנו גם חלקיקים קטנטנים ביקום שיצא מכל שליטה.

עם מזל נחיה כ- 80 שנה. אין לנו מושג מה יהיה לאחר מכן ואנו מבינים רק חלק קטן ממה שקדם לכן. קצב השינויים הופך כל ביטחון בכל עניין לאבסורדי ממש.

לפני יחידה אחת של תוחלת חיים ממוצעת לא היו מחשבים, לא היה אינטרנט, לא היו טלפונים ניידים וגם טלוויזיה לא ממש (גם לא ישראל וגם לא שואה). לפני שתי תקופות חיים לא הייתה תעופה, מכוניות, רדיו או דמוקרטיה, משום שנשים לא הורשו להצביע בשום מקום. לא הרבה אחורה נמצא מגפות ועבדות ואינקוויזיציות. תכפילו ב-25 ואתם בתקופתו של ישו והאימפריה הרומית.

אם מאמינים לתנ"ך, נדרשות רק 72 תקופות חיים כדי לחזור לבריאה.  "והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על-פני תהום".  מדעית זה חשוד אך אין סמליות חזקה מזו. אולי בעצם הרבה לא השתנה. גמר חתימה ענווה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan