כשאחי נולד שמחתי מאוד
וחשבתי: סוף סוף יהיה לי עם מי לשחק בבית!
הייתי בסוף כיתה א', כמעט בן שבע.

ביום שההורים הביאו אותו הביתה מבית החולים, אחותי הגדולה ואני לא הלכנו לבית הספר.
גם בגלל זה שמחתי!

הסתכלתי עליו כל היום. רוב הזמן הוא ישן, אחרי הרבה זמן התעורר, בכה, שתה חלב וחזר לישון.

אז חשבתי שכנראה יקח הרבה זמן עד שיוכל לשחק איתי.
שאלתי את אימא שלי אם זה נכון שיקח הרבה זמן
והיא אמרה שכן.
טוב, לפחות הוא כבר נולד, חשבתי.

אז חשבתי שכנראה יקח הרבה זמן עד שיוכל לשחק איתי. שאלתי את אימא שלי אם זה נכון שיקח הרבה זמן והיא אמרה שכן. טוב, לפחות הוא כבר נולד, חשבתי

כשהיה בן שלוש החלטתי ללמד אותו שחמט כדי שיוכל לשחק איתי.
שחמט היה המשחק שהכי אהבתי חוץ מכדורגל, אבל לא היה לי עם מי לשחק בבית, רק עם חלק מהחברים.
ולא כל יום יכולים לבוא אליי חברים או אני אליהם.

הסברתי לו כל יום על כלי אחד, כדי שלא יתבלבל.
קודם על המלך, למחרת על המלכה, אחר כך הצריח, הרץ והחיילים,
קודם איך החיילים מתקדמים, וביום אחר איך הם אוכלים.
ושיחקנו בכל יום עם הכלים שהיו ידועים עד אותו יום.
השארתי את הפרש לסוף כי הוא הכי קשה.

כשהסברתי לו מה עושה הפרש הוא לא הבין.
לא ידעתי אם להסביר לו הרבה פעמים עד שיבין או לחכות שיגדל עוד קצת.
בסוף החלטתי לחכות עוד קצת כי רציתי שיהיה לו כיף לשחק ולא יצטרך להתאמץ יותר מדי.
אז שיחקנו בלי פרשים
כמעט בכל יום.

בכל פעם ששיחקנו שאל אותי "מתי תלמד אותי את הפרש? אולי עכשיו כבר אבין?"
ולפעמים אמר "אני בטוח שאבין עכשיו!"

אחרי כמה חודשים, כשהיה כמעט בן ארבע, היתה לי תחושה שעבר מספיק זמן והוא התרגל כבר לכל שאר הכלים. אז יום אחד שאלתי אותו אם הוא רוצה ללמוד איך זז הפרש.
הוא אמר "כן, בטח!" אז הסברתי לו.

הוא הבין מיד איך מזיזים פרש כי כבר היה כמעט בן ארבע, והיה מאוד שמח.
גם אני שמחתי מאוד. סוף סוף שחמט אמיתי!

עכשיו אנחנו משחקים הרבה שחמט, ועם פרשים
כמעט בכל יום.

מתוך 'ילד עם ותק' (ספר עם סיפורי ילדים שטרם ראה אור)

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים

בתחילת ינואר 2023, בנאום של שר המשפטים יריב לוין, התחילה מלחמת הקואליציה בראשות בנימין נתניהו נגד הדמוקרטיה הישראלית. הרעיונות המשיחיים של מפלגות הקואליציה הוציאו מאות-אלפים להפגנות מחאה מדי שבוע.

נתניהו לקח לצדו את הגורמים הקיצוניים ביותר מבין המתנחלים הקיצוניים ביותר, ואיתם הוא מוביל מזה שנה ועשרה חודשים ממשלת-הרס באמצעות 64 אצבעות בכנסת.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.

המחנה הליברלי, בניגוד ליריביו, יתום מהנהגה ומאליטות מובילות. האליטות הליברליות פונות לציבור במאמרים (אהוד א'), מעניקות לו ייעוץ אסטרטגי (אהוד ב') ומזייפות ממלכתיות (בני ג').

האליטות שלנו צועדות בראש ומכריזות: "אחרי!", כלומר, אַחֲרֵי ארנון בר-דוד ואַחֲרֵי שההסתדרות תשבית את המשק. על סף מלחמת אזרחים וקריסת המערכות, ניתן היה לצפות מאליטה לא-מפקירה ליזום חמישה מעגלים בכיכר העיר:

ד"ר אמיר יובל הוא מרצה לשעבר בחוג למדע-המדינה באוניברסיטת חיפה וב"מכללת כנרת". מאמרי דעה שלו התפרסמו באתר "עבודה שחורה" ובעיתון הארץ. מנתח את הפוליטיקה באמצעות המושג: "גלוקליזציה", המתייחס לשינויים בתפקידי מוסדות המדינה והמוסדות המוניציפאליים בעידן הגלובלי (בשלב ה"פופוליזם"). הניתוח הוביל אותו למסקנה ש"פוליטיזציה" של המוסדות הציבוריים אינה הבעיה אלא חלק מהפתרון ולכן הוא תומך במודל האירופי של שירותים ציבוריים וסוציאל-דמוקרטיה.

חכינו בקוצר רוח לספין החדש של בנימין נתניהו – והנה לפני ימים ספורים זה בא:

"חילוקי דעות בין ראש הממשלה נתניהו לשר הביטחון גלנט על המלחמה בלבנון מקרבים את היום שבו ראש הממשלה יפטר את שר הביטחון".

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.