למרות שיש מי שחושב שנשכחה, מלחמת יום הכיפורים עודנה נוכחת בשיח ובזיכרון הציבורי. נוכחות שבאה לידי ביטוי הן בספרים והמחקרים אודותיה, שכמה מהם מתפרסמים כל שנה, והן בוויכוח החשוב באמת, על מוכנות צה"ל למלחמה הבאה, וכיצד תראה.

בראיון שהתפרסם בסוף השבוע האחרון ב"ישראל היום" סיפר רמי סווט, קצין שריון שלחם במלחמת יום הכיפורים ושכל את אחיו, כי הוא עמל עם חבריו לנשק להקים את "המרכז למלחמת יום הכיפורים", עמותה להנצחת וחקר המלחמה ולהנחלת מורשתה. כשנשאל בידי המראיין, יואב לימור, מדוע נדרש מרכז שכזה ומדוע כעת, השיב שהמלחמה היתה "האירוע המכונן ביותר בתולדות המדינה מאז עצמאותה", והנה היא עברה ונשכחה כאילו היתה "אפיזודה זניחה בתולדות מדינת ישראל".

המרכז הוא יוזמה מבורכת, אבל הקביעה שהמלחמה נשכחה מן הלב תלושה מן המציאות. למרות שהזיכרון הישראלי קצר, מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית.

הסיבה לכך ברורה – היתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו ללחום בה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה.

למרות הזיכרון הישראלי הקצר, מלחמת יום הכיפורים חריגה בתודעה הציבורית. מערכה צבאית שהשפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו ללחום בה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל המדינה

כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

זה סיפור טוב, אבל זו לא היסטוריה

דוגמה לספר מהסוג השני, שיצא לאור החודש, הוא "תחנות שקמה, מי נשאר? עבור" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2019). הספר מתאר את נתיב הקרבות של גדס"ר 87, גדוד הסיור המשוריין של אוגדה 143, שעליה פיקד האלוף אריק שרון.

הדמות המרכזית בספר היא זו של רס"ן יואב ברום, "קצין בסיירת גולני שעשה הסבה לשריון" (עמוד 44), שמונה לפקד על הגדוד לאחר שמפקדו נהרג בראשית המלחמה. סיור שערך הגדוד בפיקודו איתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, מעין מסדרון לתעלה שלא היה בשליטת אף כוח מצרי, שדרכו יוכל צה"ל להעביר כוחות ולצלוח את התעלה.

לפני היציאה למבצע "אבירי לב", קרב ההבקעה והצליחה בליל 16 באוקטובר, אמר ברום לאנשיו משפט אחד: "תילחמו באומץ, בנחישות. אל תוותרו. כל הזמן קדימה" (עמוד 80). מבצע צליחת התעלה עליו פיקד שרון, היה אולי המהלך הדרמטי ביותר במלחמה. במבצע סבוך שעליו שלט שרון ביצעו שלוש חטיבות השריון של האוגדה מספר מהלכי הטעיה והבקעה במקביל, בכדי לאפשר את הגעתם של הצנחנים לגדת תעלת סואץ, דרך אותו "תפר" שאיתרו ברום ואנשיו. הגדוד שימש כמשמר הקדמי של חטיבת השריון 14 בקרב הצליחה, והטנקים שלו אבטחו את תנועת חטיבת הצנחנים מילואים בפיקוד דני מט, שנועדה לצלוח ראשונה את התעלה ולהקים את ראש הגשר.

"בשעה 01:22, כמעט שלוש וחצי שעות לאחר שעת ה'שין', הגיעו הצנחנים של דני מט לשפת התעלה, ושש סירות גומי ראשונות ועליהן לוחמי פלוגת החה"ן, יורדים לתעלה. תשע דקות לאחר מכן נשמעה ברשת הקשר מילת הקוד "אקאפולקו": אנחנו בגדה המערבית. היהודים הראשונים בצדה המערבי של תעלת סואץ". "למשמע מילת הקוד הרגשתי צמרמורת. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי", סיפר לימים מפקד חטיבה 14, אמנון רשף" (עמוד 100). התיאור הזה מרגש גם 46 שנים אחרי, ומקבל משנה תוקף עובדתי שכן כצנחן במילואים היה אחד ממחברי הספר, כפיר, בכוח שצלח ראשון את התעלה.

"…תשע דקות לאחר מכן נשמעה ברשת הקשר מילת הקוד 'אקאפולקו': אנחנו בגדה המערבית. היהודים הראשונים בצדה המערבי של תעלת סואץ". "למשמע מילת הקוד הרגשתי צמרמורת. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי", סיפר לימים מפקד חטיבה 14

בבוקר כבר צלחו הטנקים ומשם קצרה הדרך, שכללה קרבות קשים למהלכי הסיום המכריעים בחזית הדרום ובהם כיתור הארמייה המצרית השלישית.

ברום נהרג בקרב. 45 מלוחמי הגדוד נפלו במלחמה והגדוד פסק מלתפקד כיחידה לוחמת לאחר אותו לילה, אבל בלחימתם אפשרו אנשיו את צליחת התעלה, שהביאה להכרעת המלחמה בחזית הדרום. לאחר מותו הועלה ברום לדרגת סא"ל והוענק לו עיטור העוז, שנוסף על צל"ש המח"ט שקיבל על לחימתו כקצין צעיר בפשיטה של גולני על המוצבים הסוריים בנוקייב.

הספר קריא מאוד. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק, יודעים לספר סיפור. אבל הספר מלא באי-דיוקים ובחזרתיות על טקסטים. עודד מגידו כתב על ספר אחר שכתבו השניים במאמר ביקורת ב"הארץ", שהוא "הוא ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה". הדברים תקפים גם כאן (כך למשל, שמואל ארד לא היה במלחמה סמג"ד גדוד הצנחנים 202, כי אם מפקד כוח צנחנים עצמאי בן שתי פלוגות סדירות).

מנגד, בציבור הישראלי, ובפרט בקרב מי שטרם חצה את גיל הארבעים, נתפשת המלחמה כבור שחור שמסתכם ב"הופתענו בגלל המודיעין שלא ידע, התאוששנו, וניצחנו במחיר כבד"

מנגד, בציבור הישראלי, ובפרט בקרב מי שטרם חצה את גיל הארבעים, נתפשת המלחמה כבור שחור שמסתכם ב"הופתענו בגלל המודיעין שלא ידע, התאוששנו, וניצחנו במחיר כבד". בהתחשב בכך, טוב שגם ספרים שכאלה, מלאי הירואיקה ונעדרי ביקורת (בספר הנ"ל, אין אפילו מילת ביקורת על המבנה העקום של הגדוד, שהסמג"ד לא מוגדר בו כממלא מקום מג"ד כי הוא מהסיור ולא מהשריון), יוצאים לרוב, ובלבד שיקראו אותם.

ספר שהיה רעידת אדמה של ממש

ולמרות שלא הכל נחשף, ולא הכל נחקר עד תום נותר ספר אחד אודות המלחמה מעל כולם – "רעידת אדמה באוקטובר" (הוצאת זמורה-ביתן, מודן, 1974), שכתב הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף. הספר יצא לאור שנה לאחר המלחמה, לפני 45 שנים ונותר יוצא דופן בעומקו, בניתוחיו ובאופן הצגת הסיפור השלם של המלחמה. רק הביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב אודות דדו, הרמטכ"ל דוד אלעזר שפיקד על צה"ל במהלכה, וספרו של ד"ר עמירם אזוב אודות קרב הצליחה משתווים אליו באיכותם.

ולמרות שלא הכל נחשף או נחקר עד תום נותר ספר אחד אודות המלחמה מעל כולם – "רעידת אדמה באוקטובר" של זאב שיף, שיצא לאור שנה לאחר המלחמה, ונותר יוצא דופן בעומקו, בניתוחיו ובאופן הצגת הסיפור השלם של המלחמה

מאז פורסמו מסקנות ועדת אגרנט, נחשפו עדויות רבות, הצנזורה הסירה את הלוט והסיווג מעל מסמכים רבים, והתמונה אודות המלחמה התבהרה מאוד. ועדיין, מסקנותיו של שיף, שכתובות באופן החד והנוקב שייחד אותו, עמדו במבחן הזמן.

המחבר, זאב שיף, היה אחד הפרשנים הצבאיים המוכשרים והחשובים בתולדות המדינה. הוא שירת כקצין ביחידה לתפקידים מיוחדים (הפעלת סוכנים) של חיל מודיעין בשנות ה-50 המוקדמות, ולאחר מכן הפך לכתב ולפרשן הצבאי של "הארץ". בקשריו ויכולת הניתוח שלו, כמו גם היכרותו עם הקצונה הבכירה ויחידות הצבא, לא היו לו מתחרים מימי בן גוריון ודיין ועד לימי ברק, מופז ואשכנזי.

בהקדמה לספר כתב שיף כי אינו סבור ש"עתונאים זכאים להיות שופטים לאלה שמונו לפקד על מערכות ישראל. גם העתונות בישראל, להוציא קולות בודדים, דיברה בלשון דומה לזו שנשמעה בצה"ל ובמשרד הביטחון" (עמוד 9). בשל כך, ציין, נמנע בספר ככל האפשר מלהיות שופט ולחלק ציונים. את זה הוא משאיר להיסטוריונים.

הוא עצמו, אגב, נמנה לדבריו החל מיוני 1973 על אותו מיעוט, שהעז לחלוק על אשליית "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". עתונאי אחר, ששיף אינו מזכיר, הוא הפרשן הצבאי של "מעריב", יעקב ארז, שהרקע שלו כמ"פ בגולני וקשריו הענפים בכל דרגי הצבא, מהשדה ועד למטה, סייעו גם לו לראות את הדברים נכוחה.

שיף עצמו, אגב, נמנה לדבריו החל מיוני 1973 על אותו מיעוט, שהעז לחלוק על אשליית "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר"

ארז ניסה להביא את הדברים לכדי פרסום אולם הצנזורה פסלה את רוב רובה של הידיעה שהביא, בדבר פריסה מדאיגה של הצבא המצרי בסדרי כוחות גדולים בתעלת סואץ.

הטעות היסודית

אחת העדויות שמופיעות בראשית הספר, שגורמי ההערכה במודיעין הישראלי לא השכילו להבין את משמעותה, נוגעת לדברים שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, אמר בראיון שהעניק במארס 1973 לשבועון ניוזוויק.

סאדאת אמר אז "כי המהלכים האחרונים במלחמת וייטנאם הם דוגמא לו. שם איבד וייטקונג במתקפת הטאט הגדולה כ-45 אלף איש. מתקפה זו היתה כישלון צבאי אולם גם נקודת תפנית פוליטית לטובת וייטקונג. משחזר הסכסוך לקיפאון, פתח צבא צפון-וייטנאם במתקפה כוללת. במתקפה זו – הסביר סאדאת לעיתונאי – איבדו הצפוניים למעלה מ-70 אלף איש ולא זכו בפיסת קרקע. בכל זאת נצחו. האמריקאים החליטו לחדול מהמלחמה. והנה עתה הם בתהליך הנסיגה. מהלך זה קוסם לנשיא מצרים וברי שגם הוא חותר להשגת מטרות פוליטיות ולערעור המצב בשביל לגרום לנסיגת ישראל" (עמוד 24).

"טעות המודיעין בין ראש השנה ליום כיפור אינה אלא תאונה, ותהיה חמורה ככל שתהיה. היתה טעות יסודית, קשה יותר מאשר התאונה הזאת. הטעות בהערכת יחסי הכוחות"

הדברים נחתו בישראל על אוזניים ערלות, ואילו סאדאת מימש תכנית זו אחת לאחת. ניכר כי "המודיעין ראה את האילנות אך לא את היער" (עמוד 61). אך למרות החמצה זו, הבהיר שיף, המודיעין עשוי לטעות ואין זו הטעות החמורה מכל. "טעות המודיעין בין ראש השנה ליום כיפור אינה אלא תאונה, ותהיה חמורה ככל שתהיה. היתה טעות יסודית, קשה יותר מאשר התאונה הזאת. הטעות בהערכת יחסי הכוחות" (עמוד 243).

ישראל הותקפה בו זמנית מצפון ומדרום, כך שנדרשה לפצל את משאביה, הן באוויר, תחום שהיווה עבורה מכפיל כוח של ממש, והן ביבשה.

צפה את האיום על העורף

אבל לא תיאור הקרבות, המאלף, הופך את ספרו של שיף לחשוב, אלא העובדה שעמד על חולשות צה"ל וזיהה אל נכון את האתגרים בעימותי העתיד.

שיף צפה כי במלחמה הבאה יגדל האיום על העורף, שלאחר מלחמת העצמאות ועד 1973 היה מוגן ומבודד באופן יחסי. על ישראל, כתב, "להתכונן למלחמה מסוג אחר. בניגוד לעבר אין היא יכולה למצוא את המענה לאיום הערבי בחיזוק האלמנטים ההתקפיים של צה"ל ולא די גם בחיזוק כוחות הנ"מ שלה. עליה לחזק את ההגנה הפאסיבית הרבה יותר משעשתה בעבר. לתת כיסוי מלא וטוב יותר לאוכלוסיה. אחרת תהיה ישראל חשופה לאיומים וסחיטות, מנהיגותה תתקשה לקבל החלטות וגם מוראל הגייסות ייפגע" (עמוד 251). מאז, האיום על העורף רק גדל.

בנוסף מתח שיף ביקורת על הפעלת הכוחות המיוחדים במלחמה וקבע כי "הצנחנים והסיירות לחמו, באומץ רב, אך בדרך כלל ליד השריון וכסיוע לשריון. הם הופעלו כחיל רגלים מעולה, אך לא כיחידות קומאנדו ופשיטה. מבחינה זו איכזב צה"ל" (עמוד 142). כשבוחנים את המבצעים המיוחדים שביצע צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", קשה להעריך שצה"ל הפנים מאז את הלקח.

שיף מתח ביקורת על הכוחות המיוחדים במלחמה וקבע כי צה"ל איכזב. כשבוחנים את המבצעים המיוחדים שביצע צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", קשה להעריך שצה"ל הפנים מאז את הלקח

דוגמה לפוטנציאל שהיה טמון בפשיטות מסוג זה היא "מבצע כותונת" כנגד חיל המשלוח העיראקי כמאה קילומטר מצפון-מזרח לדמשק, עליו פיקד שאול מופז.

הפשיטה הוטלה על "אנשי סיירת של חטיבת הצנחנים הסדירה. מעמידים לרשותם הליקופטר אחד, ועם חשיכה הוא חודר בטיסה נמוכה לשטח הסורי. הבעיה היא ניווט מדויק, בחשיכה המוחלטת עד למטרה. תחילה מפוצצים את הגשר הגדול, שאיש אינו שומר עליו. כנראה, אין הסורים דרוכים לפשיטות בעומק שטחם. ליבם נתון יותר לחוף – שם ריתקו שתי חטיבות צבא. לאחר הפיצוץ מתרכזים אנשי הסיירת במארב ליד הריסות הגשר. תוך שעה קלה מתחילות להתרכז בקרבת הגשר מכוניות צבאיות. זוהי שיירה של הצבא העיראקי, המכילה בעיקר מובילי טנקים. עכשיו מגיע תורה של השיירה. אש עזה נפתחת לעברה, ורבים מכלי הרכב נפגעים" (עמוד 151). הפגיעה בגשר עיכבה את הגעת חיל המשלוח העיראקי, שכלל 16,000 חיילים ו-250 טנקים, לרמת הגולן.

למחרת חזרו מופז ואנשיו על הביצוע, בגבול סוריה-עיראק, וכמעט ונלכדו. הם נחלצו בזכות קור הרוח שהפגינו הלוחמים ומפקדם וכן ובזכות האומץ של טייס המסוק, יובל אפרת, שהסתכן וחילץ אותם.

למרות המחדלים והטעויות, שיף התעקש, בצדק, להזכיר לקורא ש"אותו הפיקוד שנכשל בהכנת הצבא ובתפיסה האסטרטגית, גילה כשרון צבאי לאחר שלב הבלימה במלחמה. כושר ההתאוששות של צה"ל מעיד על רמתו המבצעית הגבוהה של צבא זה ועל יכולתו של הפיקוד, וביחוד על הפיקוד הזוטר, להסתגל למצבים חדשים. לחימת החיילים היתה נועזת ואמיצה. צה"ל הצליח לשבור, בשלב שני, מלחמת-בזק של צבאות ערב. אחרי כן פיתח את מיתקפותיו בשתי החזיתות והגיע להשגים מרשימים בשדה הקרב אף שתקף, כמו תמיד, בכוחות קטנים ביחס" (עמודים 245-244).

כיצד תראה המלחמה הבאה?

אבל אחרי כל השבחים ששיף וכפיר ודור קושרים לצה"ל וליכולתו להתאושש ולנצח, נשאלת השאלה האם צה"ל של היום טוב כמו הצבא ההוא שניצח בשדות הקרב של 1973 כנגד כל הסיכויים?

בשבוע שעבר סייר הרמטכ"ל אביב כוכבי בגבול רצועת עזה וביקר בגדוד 51, עליו מפקד סא"ל אפרים תהילה. ב-1973 לחם הגדוד בשני הקרבות הקשים לכיבוש החרמון, זה שנכשל וזה שבו כבשה גולני את החרמון, במחיר כבד. ב"חומת מגן" לחם הגדוד בג'נין ובשכם, ובמלחמת לבנון השנייה בקרב המפורסם בעיירה בינת' ג'בייל. אין הרבה יחידות עם מורשת קרב מפוארת כמו הגדוד הזה. לתהילה עצמו, יוצא יחידת אגוז, הוענק פעמיים צל"ש על אומץ הלב שהפגין בלחימה ברצועת עזה.

אבל אחרי כל השבחים ששיף וכפיר ודור קושרים לצה"ל וליכולתו להתאושש ולנצח, נשאלת השאלה האם צה"ל של היום טוב כמו הצבא ההוא שניצח בשדות הקרב של 1973 כנגד כל הסיכויים?

בביקור בחן הרמטכ"ל את מוכנות הגדוד להתמודדות עם חדירות המחבלים וההפגנות הסמוכות לגדר. צה"ל מתמודד עם אלו, בסך הכל, בהצלחה כבר זמן מה, אולם בכל האמור בזרוע היבשה שלו, והגדוד אינו יוצא מן הכלל, התגלו פערים לא מבוטלים במוכנות ובכשירות. חולשה נוספת נוגעת לפיקוד הזוטר שבשל אילוצי הבט"ש מגדל מפקדים עם "ראש קטן", שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך.

ספר נוסף שיצא לאחרונה אודות המלחמה, "חמוטל ומכשיר לא בידינו" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) שכתב עודד מגידו, עוסק בשאלה זו במרומז. הספר הוא מחקר מקיף ויסודי שערך מגידו, שלחם במלחמה בחזית הדרום כמ"פ שריון ובהמשך שימש כמג"ד, אודות ניסיונות צה"ל (תשעה במספר) לכבוש מתחם מצרי, שכונה במפת הקוד כ"חמוטל-מכשיר".

כל הניסיונות נכשלו, 61 חיילי צה"ל נהרגו במהלך הקרבות על המתחם, כמאה נפצעו ושישה נפלו בשבי. "עלינו על "חמוטל" ששים אלי קרב, גיבורי "חשופים בצריח", עם כל עודף הביטחון העצמי של השריון הישראלי, מבלי שהיה לנו שמץ של מושג שה"משחק" הפעם הוא משחק חדש, אחר לגמרי" (עמודים 125-124), כתב מגידו ותפס במשפט אחד את סיפורה של המלחמה כולה.

כל הניסיונות נכשלו, 61 חיילי צה"ל נהרגו במהלך הקרבות על המתחם, כמאה נפצעו ושישה נפלו בשבי. "עלינו על "חמוטל" ששים אלי קרב, גיבורי "חשופים בצריח", עם כל עודף הביטחון העצמי של השריון הישראלי,

אבל למרות המחקר החשוב, שווה להתעכב בעיקר על פסקת הסיום שכתב פרופסור יואב גלבר בהקדמה לספר. בהקדמה ציין כי ספרו של מגידו מתפרסם בתקופה שבה מתנהל שיח ציבורי ער על מוכנותו של צה"ל למלחמה.

גלבר, קצין צנחנים שלחם במלחמה כמ"פ בגדוד 890 לאחר קרבות החווה הסינית, כיוון בכך לוויכוח הפומבי שניהלו נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק (שלחם ב-1973 כמ"פ שריון וזכה בעיטור העוז), והרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט על מצב הכשירות של צה"ל.

למעשה, כתב גלבר, "הדיון הוא על דמותה של המלחמה העתידית. צה"ל מוכן היטב למלחמה חדשנית, המבוססת על עוצמה טכנולוגית, אווירית וימית ועל כוחות מיוחדים, ואינה נזקקת למסות של כוחות יבשתיים רגילים. מבקריו של הצבא טוענים שהוא אינו מוכן למלחמה קונוונציונלית מן הסוג הישן, והשאלה שלאיש אין תשובה מבוססת עליה היא אם תם זמנן של מלחמות מן הסוג הזה" (עמוד 10).

יתכן, אם כן, שלא תהיה עוד מלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, שבה צבאות סדירים מתנגשים זה בזה הרחק ממרכזי האוכלוסיה. אולם האפשרות למלחמה ביותר מחזית אחת עודנה סבירה, ובמערכה כזו יזדקק צה"ל למסה גדולה של כוחות מתמרנים. השאלה האם הצבא ערוך לכך מוטלת לפתחם של הרמטכ"ל כוכבי ואלופיו. יש לקוות שכן.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

באחרונה פורסמה כוונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לצרף את סעודיה להסכמי אברהם, וכמו כל כוונותיו והחלטותיו של נתניהו – גם את צירוף סעודיה להסכמי אברהם יש לבחון על פי אמת מידה זאת: איך זה משרת את ענייניו המשפטיים.

באחרונה פורסמה כוונת נתניהו לצרף את סעודיה להסכמי אברהם. כמו כל כוונותיו והחלטותיו של נתניהו – גם את צירוף סעודיה להסכמים יש לבחון על פי אמת מידה זאת: איך זה משרת את ענייניו המשפטיים

מה הקשר בין יוזמה מדינית מול סעודיה למשפטי נתניהו? נקודת המוצא צריכה להיות שבסופו של יום נתניהו חותר להסדר טיעון בלי קלון. לצורך זה הוא חייב להופיע כמנהיג חיובי המקדם את ישראל לעתיד טוב יותר, ותדמית זאת ספגה מהלומה עם ההסכמים הקואליציוניים שבהם הופיע נתניהו כסכנה לישראל וכמנהיג שלילי.

היום ב"מוסף לשבת":
הרשימות השחורות של מפלגת נעם: מ"פמיניסטיות רדיקליות" שהשתלטו על הצבא, דרך סימון להט"בים ועד קביעה לשליטת ארגונים ליברליים במערכת החינוך | @Nadav_Eyal חושף את המסמכים

וגם – נתניהו פועל להשגת הסכם היסטורי עם סעודיה, אבל הדרך לשם רצופת מכשולים | נחום ברנע pic.twitter.com/6MuKjZpfYL

— ידיעות אחרונות (@YediotAhronot) December 23, 2022

אם זה השיקול, הרי כבר לא חשוב אם יש או אין תהליך אמיתי עם סעודיה. מספיק שמדברים על זה כדי להחזיר לנתניהו את תדמית המנהיג הגדול שאין בלתו, שרק הוא יכול לקדם את ישראל – ועל השופטים לשקלל זאת בבוא היום.

לעצם הדיבורים על כך שיש תהליך, בלי צורך בתהליך אמיתי – זה לבדו יכול לרסן את איתמר בן גביר על הר הבית ואת בצלאל סמוטריץ' בהתנחלויות. ואכן, יש לשים לב שחג החנוכה היה הראשון מזה חגים רבים שעבר בשלום על הר הבית. הממשלה החדשה עדיין לא הושבעה אז, אבל איתמר בן גביר איים לעלות להר הבית אך לא עלה בסוף. אני מייחס זאת לנתניהו שהרגיע אותו, ביחוד אחרי שערוריית אורית סטרוק והאמירה על כך ש"לא ניתן לכפות על רופא לטפל בניגוד לאמונתו".  גם הנשיא בוז'י הרצוג הזמין את בן גביר להרגעה, בלי ספק לבקשת נתניהו.

https://t.co/GBJoMivNYW

— Dana Weiss (@danawt) December 24, 2022

מן הסתם נתניהו יאמר לשני שותפיו הבכירים שהם חייבים להתחשב "ביוזמה מול סעודיה" ולשמור על שקט תעשייתי. זה גם יעזור לנתניהו להוכיח לעולם שהוא מצליח לשלוט בממשלה ושהוא בעל הבית האמיתי.

כשזה השיקול, כבר לא חשוב אם יש או אין תהליך אמיתי עם סעודיה. מספיק שמדברים על זה כדי להחזיר לנתניהו את תדמית המנהיג הגדול שאין בלתו, שרק הוא יכול לקדם את ישראל – ועל השופטים יהיה לשקלל זאת

הבעיה היא שהשניים לא ממש סופרים את סעודיה. אחרי שהביאו לארץ בתושייה רבה והשקעה גדולה את הפרות האדומות שאמורות לטהר באפרן את הר הבית ולאפשר את הפריצה למסגד אל-אקצא עצמו, לא מו"מ עם סעודיה כזה או אחר ישכנע אותם לזנוח את "הערכים".

מבחינת סמוטריץ "ההתיישבות הצעירה" של נוער הגבעות היא תכלית כל הדברים, ונתניהו עוד עלול לגלות, אם לא גילה עדיין, שהשניים לא עשויים מאותו חומר של כנועי הליכוד.

אבל בואו נצא מתוך הנחה שיש דברים בגו. על מה עשויים להישען סיכויי הצלחת המגעים? נתניהו אמר כי צירופה של סעודיה יסייע לפתרון הבעיה הפלסטינית. בבסיסה זאת הנחה נכונה. הדרך לפתרון הבעיה הפלסטינית עוברת דרך הסכמה ישראלית-כלל ערבית, מכיוון שהפלסטינים לבדם לא מסוגלים לקבל החלטה.

זאת הייתה ההנחה שהנחתה את יוזמת טראמפ, אבל היא לא הצליחה לעבור, כי המפה ששרטט דונלד טראמפ למדינה הפלסטינית נדחתה בידי המתנחלים, ומכיוון שנתניהו היה זקוק להם במערכות הבחירות הבלתי נגמרות, הוא דחה את יוזמת טראמפ. סעודיה, שגילתה עניין ביוזמה, איבדה עניין וקשה לדעת אם תסכים כעת, כאשר סמוטריץ' הוא מלך יהודה ושומרון.

רק שהשניים לא סופרים את סעודיה. אחרי שהביאו לארץ בהשקעה גדולה פרות אדומות שיטהרו באפרן את הר הבית ויאפשרו פריצה למסגד אל-אקצא, לא מו"מ עם סעודיה ישכנעם לזנוח את "הערכים"

בלי שמדינה פלסטינית תוזכר בנוסח זה או אחר, אין שום סיכוי לצירופה של סעודיה להסכמי אברהם. זה היה ברור לנתניהו בימי טרמאפ, אבל הוא סיפר לשותפיו בהתנחלויות שיוזמת טראמפ הייתה סיפוח. מה מרה הייתה אכזבתם כאשר גילו שנתניהו הסתיר מהם את האמת, שיוזמת טראמפ הייתה מדינה פלסטינית בגבולות הנוחים ביותר שעלו על השולחן מעולם מבחינת הפלסטינים.

מה שקסם לסעודיה ביוזמת טראמפ היה הרעיון של החלפת האפוטרופסות הירדנית הבלעדית ברחבת אל-אקצא ב"וויסאיה" – אפוטרופסות חדשה שירדן היא רק חברה בו, אבל סעודיה היא השותפה הבכירה בו. ובנוסף לכך – את הבירה הפלסטינית היו אמורים לקבוע בכפר אבו דיס ולא בעיר העתיקה עצמה.

אבל לא רק שסעודיה איבדה עניין בהסכמי אברהם, היא גם החליפה את בעלי הברית האסטרטגיים שלה מארצות הברית של ג'ו ביידן, לרוסיה של פוטין ולסין, ומכאן גם לאיראן.

האם נתניהו שוחח עם ולדימיר פוטין כדי שיסייע לו בקידום המהלך לנוכח יחסיו המשופרים עם ריאד? ומה נתניהו מוכן לשלם על כך? בהקרבת אוקראינה?

מה שנתניהו צריך לתת לסעודיה – ברור. בראש ובראשונה בהר הבית, שיקום הסטטוס קוו עם האיסלאם באופן שלא יציג את סעודיה כמי שמכרה את אל-אקצא לפרות האדומות של שוחרי המקדש. אבל גם מפת המדינה הפלסטינית של טראמפ צריכה לחזור לשולחן. האם סמוטריץ יסכים? האם את סעודיה זה בכלל מעניין כאשר טראמפ איננו?

בלי שמדינה פלסטינית תוזכר בנוסח זה או אחר, אין שום סיכוי לצירוף סעודיה להסכמי אברהם. זה היה ברור לנתניהו בימי טרמאפ, אבל הוא סיפר לשותפיו בהתנחלויות שיוזמת טראמפ הייתה סיפוח

יש לקוות שנתניהו יצליח במהלכיו, ובאמת יביא לידי פריצת דרך רשמית עם סעודיה. אבל כל עוד הפרות האדומות רועות באחו – כנראה בגולן – אין סיכוי למהלך כזה להתגשם.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

בעשרים בנובמבר, ממש בתחילת משחקי גביע העולם בכדורגל, כשבארגנטינה לא דיברו, חשבו, כתבו או קראו על שום דבר שלא היה קשור לליונל מסי ולביצועים שלו ושל חבריו על כר הדשא, הלכה לעולמה אישה שהייתה סמל ארגנטינאי, בקנה מידה קטן רק במעט מסמלים כמו אווה פרון, דייגו מראדונה וצ׳ה גווארה.

בתחילת המונדיאל, כשבארגנטינה לא דיברו או חשבו על שום דבר מלבד למסי וביצועי קבוצתו, הלכה לעולמה אישה שהייתה סמל ארגנטינאי, בקנה מידה קטן רק במעט מסמלים כמו אווה פרון, מראדונה וצ׳ה גווארה

כמו שלוש הדוגמאות שהבאתי, גם הגברת הֶבֶּה דֶה-בּוֹנַאפִינִי, הייתה סמל שנוי במחלוקת פוליטית עזה בארגנטינה. טוב, אולי מראדונה שנוי במחלוקת קצת פחות.

רבים בעולם, גם אלה שלא מכירים את שמה של הגברת, מכירים את הארגון שעמדה בראשו. ״האמהות של כיכר מאיו״, היו במשך שנים סמל לגבורה נשית – אמהית, שהתפרסם בעולם כולו.

עם מותה של בּוֹנַאפִינִי, נשיא ארגנטינה הכריז על שלושה ימי אבל, שהתקבלו באדישות כללית בצבור המרותק למכשירי הטלוויזיה, ובמקביל יצאה ידיעה (שהוכחשה על ידי השלטון) על בקשה שהועברה להתאחדות הכדורגל ולנבחרת, לעלות לשחק עם סרט שחור לאות אבל. הבקשה שהוכחשה לא נענתה, מה שהיווה את יריית הפתיחה בסכסוך המתוקשר בין נבחרת הכדורגל לשלטון.

בכל יום חמישי התאספו האמהות בכיכר שממול לבית הממשל, מטפחות לבנות לראשן, וצעדו במעגל בדרישה מהחונטה הצבאית הרצחנית ששלטה בארגנטינה בין השנים 1976-1983 למסור אינפורמציה על גורל ילדיהם שנחטפו, וככל הנראה עונו ונרצחו על ידי שלטון הגנרלים.

משהו באומץ של הנשים האלה, או אולי בהד התקשורתי שהשיגו, מנע מהגנרלים לפגוע בהן, ואולי זה פשוט שעשע את הסדיסטים ההם, לראות את הסבל שלהן, מבלי שהייתה להם שום כוונה למסור אינפורמציה – גורל החטופים איננו ידוע עד היום.

בכל יום חמישי התאספו האמהות בכיכר בית הממשל, מטפחות לבנות לראשן, וצעדו במעגל בדרישה מהחונטה הצבאית הרצחנית ששלטה בארגנטינה בין 1976-1983 למסור אינפורמציה על גורל ילדיהם שנחטפו וכנראה עונו ונרצחו

כדי להבין איך זה שדמות גדולה מהחיים כמו נשיאת אמהות כיכר מאיו הפכה לדמות כל כך שנויה במחלוקת, צריך לצלול קצת לעומק הפוליטיקה הארגנטינאית.

הנרטיב הרשמי לגבי ״המלחמה המלוכלכת״, כפי שמכונה התוכנית הסיסטמית של שלטון הגנרלים לדיכוי ואלימינציה של ״ארגוני הטרור״ בשנות השבעים, אינו זוכה לקונצנזוס מלא.

בעוד שרוב רובו של הציבור הארגנטינאי מסתייג ומגנה את מעשי הדיקטטורה, את החטיפות, העינויים והרציחות – הדעות לגבי הקורבנות שנויות במחלוקת גדולה.

הנרטיב הרשמי, שהתחזק וקיבל מעמד של נרטיב יחיד מאז שעלתה שושלת קירשנר לשלטון בשנת 2003, גורס שהקורבנות היו בחלקם אזרחים חפים מפשע שלא היה להם דבר וחצי דבר עם הסכסוך הפוליטי במדינה, וחלקם היו נערים אידיאליסטים שנלחמו בדיקטטורה, לוחמי חופש שהקריבו את חייהם.

האמת ההיסטורית שונה במקצת.

עוד לפני ההפיכה הצבאית, בזמן השלטון הדמוקרטי של איזבל פרון, ארגוני טרור שמאלנים-מרקסיסטים ביצעו פיגועים, חטיפות ומעשי רצח, בתמיכה של ממשלת קובה, וככל הנראה גם של בריה״מ.

בעוד שרוב רובו של הציבור הארגנטינאי מסתייג ומגנה את מעשי הדיקטטורה, את החטיפות, העינויים והרציחות – הדעות לגבי הקורבנות שנויות במחלוקת גדולה

התוכנית הייתה להפוך את דרום אמריקה לקומוניסטית, וכל האמצעים היו כשרים. הארגונים היו אגב פלגים של המפלגה הפרוניסטית, מפלגה שתמיד הייתה סופרמרקט של דעות, שמאל ימין ומרכז שוהים בה בכפיפה אחת, והאידיאולוגיה היחידה שמאחדת אותם היא התאווה לכח ולשלטון.

החיים בארגנטינה היו בלתי נסבלים בתקופה של טרם ההפיכה, ואפשר לומר שהגנרלים התקבלו בשמחה כמעט על ידי כל הציבור, עניים, עשירים, אינטלקטואלים ופשוטי העם. הם עייפו מהטרור ומחוסר הביטחון האישי, ושיוועו להשבת הסדר שהבטיחו הגנרלים.

רוב רובם של הנעלמים, אם כן, היו לוחמי גרילה רדיקליים, וכך גם חלק לא קטן מהוריהם.

הגברת בונאפיני מעולם לא הסתירה את דעותיה הרדיקליות.

באצטלה של לוחמת למען זכויות אדם, היא תמכה בכל ארגון טרור בעולם. הסנדיניסטים בניקרגואה, ה-ETA בספרד, כל הארגונים הפלסטינים, וכמובן שהייתה ממעריציו של צ׳ה גווארה, פידל קסטרו והוגו צ׳אבז.

באצטלת לוחמת למען זכויות אדם, בונאפיני תמכה בכל ארגון טרור בעולם. הסנדיניסטים בניקרגואה, ה-ETA בספרד, הארגונים הפלסטינים, והייתה ממעריצי צ׳ה גווארה, קסטרו וצ׳אבז

ב-11 בספטמבר, עם נפילת מגדלי התאומים, היא הביעה שמחה גדולה במילים ״יופי שפעם אחת הם רואים מה זה לסבול״, והוסיפה שהיא לא חושבת שנהרגו שם עניים.

לא חסרו לה כמובן גם התבטאויות אנטישמיות, הידועה שבהם הייתה נגד עיתונאי שמאלני ארגנטינאי שהעז לבקר אותה על השמחה שלה על נפילת המגדלים. ״לא רק שהוא יהודי, הוא גם פרו אמריקאי״, היא התקיפה את מי שנחשב לגדולי התומכים באידיאולוגיה שהיא שייכת אליה. להגנתה היא טענה שהיא לא חושבת על היהודים שום דבר שונה ממה שלמדה מהכנסייה הקתולית.

כאשר נבחר נסטור קירשנר לנשיא בשנת 2003, הוא הגיע מפרובינציה רחוקה בדרום ארגנטינה. אף אחד לא הכיר אותו, ולא הייתה לו שום השפעה במוקדי הכח המסורתיים של המפלגה הפרוניסטית.

הוא ואשתו, שמעולם לא נחשדו בזיקה גדולה לענייני זכויות אדם, החליטו להניף את הדגל הזה, ולאמץ אותו כשלהם על מנת לסחוף אחריהם גדודי מצביעים מהשמאל הפרוגרסיבי. התוכנית עבדה להפליא.

בונאפיני הייתה מהאנשים הראשונים שנקראו ללשכתו של הנשיא קירשנר, והיא הפכה בת בית שם לאורך כל כהונתו וכהונתה של אשתו.

באמצעות התקציבים שנשפכו עליה ועל הארגונים שלה, היא הפכה לאימפריה כלכלית, עם עיתון, תחנת רדיו ואוניברסיטה משלה, אבל את התקציבים הגדולים ביותר היא קיבלה על מנת להקים פרויקט בניה ציבורית לעניים.

באמצעות התקציבים שנשפכו על בונאפיני וארגוניה, היא הפכה לאימפריה כלכלית, עם עיתון, תחנת רדיו ואוניברסיטה משלה. אבל את התקציבים הגדולים ביותר היא קיבלה על מנת להקים פרויקט בניה ציבורית לעניים

כמעט 300 מיליון דולר (שלמעלה ממחציתם נעלמו) הוקצו לעמותה בשם ״חלומות משותפים״ שהגברת בונאפיני מסרה את ניהולה לידי שני אחים שהכירה כאשר היו בכלא בעוון רציחתם של הוריהם.

כאשר בית המשפט זימן אותה לחקירה, היא סירבה כמובן להגיע, וגדודי מעריצים ואקטיביסטים של ״זכויות אדם״ הגנו עליה בגופם מפני הרדיפה של מערכת המשפט, שלטענתם רודפת אותה רדיפה פוליטית.

הבה דה בונאפיני (צילום: AP Photo/Gustavo Garello)

בשנים האחרונות היא הפכה לשופר פוליטי אדוק של סגנית הנשיאה (והנשיאה לשעבר) קריסטינה קירשנר, במה שנראה כמו אחוות מושחתות. הרבה פעמים נדמה שאת ההתבטאויות הכי אלימות ופרועות שקירשנר לא יכולה להרשות לעצמה היא משדרת דרך הגברת הזקנה שמותר לה הכל.

כך קורה שבונאפיני קוראת לצעוד על בית המשפט העליון ולהפילו (אותו בית משפט שאמור לדון בהרשעה של קריסטינה קירשנר בשחיתות וגניבה של מיליארד דולר).

כך גם היא קוראת להעמיד את הנשיא לשעבר מקרי מול כיתת יורים בכיכר מאיו (אותה הכיכר בה היא צעדה באומץ מול הגנרלים) ודורשת לבדוק את יעילותם של אקדחי טייזר על בתו בת השנתיים של אותו מאוריציו מקרי.

כאשר ביהמ"ש זימן אותה לחקירה, היא סירבה כמובן להגיע, וגדודי מעריצים ואקטיביסטים של ״זכויות אדם״ הגנו עליה בגופם ממערכת המשפט, שלטענתם רודפת אותה רדיפה פוליטית

החברה בארגנטינה שסועה ומפולגת, יותר אפילו מהחברה בישראל או בארה״ב, והשאלה אם הגברת הֶבֶּה דֶה-בּוֹנַאפִינִי היא מלאך או שטן, תלויה כנראה בהשתייכותך הפוליטית. זה לא נושא שמומלץ לדבר עליו ליד שולחן ארוחת חג המולד.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.