בכל הופעה של סוויד מגיע הרגע הזה, שבו ברט אנדרסון נעמד בטווסיות במרכז הבמה ומתחיל לסובב מעל ראשו את הכבל של המיקרופון. בהתחלה לאט לאט ואז במהירות הולכת וגוברת.

מסובב ומסובב, כאילו הכבל הוא פלצור בעזרתו אנדרסון מקווה ללכוד את הזמן החולף. רק שבקצה הכבל המסתחרר מחובר המיקרופון של אנדרסון, שטס עכשיו במהירות מפחידה סנטימטרים מעל ראשיהם של ריצ'ארד אוקס, מט אוסמן, ניל קודלינג וסיימון גילברט, שקוברים את הפנים בכלי הנגינה שלהם וממשיכים לנגן, כשהם מצליחים איכשהו להתעלם מהחפץ המתכתי שטס ליד ראשיהם. אם חלילה יפגע בהם – ההופעה תיגמר באשפוז.

מסובב ומסובב, כאילו הכבל הוא פלצור בעזרתו אנדרסון מקווה ללכוד את הזמן החולף. רק שבקצה הכבל המסתחרר מחובר המיקרופון של אנדרסון, שטס עכשיו במהירות מפחידה סנטימטרים מעל ראשיהם

ואז אנדרסון נרגע ומאט בהדרגה את סיבובי הכבל, מניח לו להיכרך סביב גופו כמו נחש, או אולי כמו קשירה בסצינת בדס"מ. כי גם אירוטיקה תמיד נוכחת בהופעות של סוויד, כמו גם בשירים של הלהקה.

כל העסק עלול להיראות קצת ילדותי – מה לבריטי מטופח ולמשחק בלאסו? אבל נודף ממנו גם ריח של סכנה ורמז לסקס. והוא מתנהל ברצינות תהומית, כי ככה זה בהופעות של סוויד. לא רק שלא צוחקים, אף אחד על הבמה כמעט לא מחייך. לא כשהכבל מסתובב במהירות, לא כשהוא נכרך סביב גופו של ברט אנדרסון ולא בכלל.

וזה מה שעושה את סוויד לאחת הלהקות האלה שאו שאוהבים מאוד, או שלא סובלים: היא להקה חמורת סבר של אנשים עם חוש הומור מצוין, כולל אירוניה עצמית (כפי שאפשר היה להתרשם מ"סוויד: רוצים את הכל", הדוקו המוצלח של מייק כריסטי, שהוקרן השנה בדוקאביב).

להקה שבראשה סולן כריזמטי, עם נטיות טווסיות, שמותר לו להעמיד את שאר החברים בסכנה, אבל הם גם סומכים עליו שיישמר מלפגוע בהם. וזה תמיד גם קצת מסוכן, גם מאוד סקסי ולפעמים מעט ילדותי.

רוקנרול, נו.

להקה שבראשה סולן כריזמטי, עם נטיות טווסיות, שמותר לו להעמיד את החברים בסכנה, אבל הם סומכים עליו שיישמר מלפגוע בהם. וזה תמיד גם קצת מסוכן, גם מאוד סקסי ולפעמים מעט ילדותי

מאז הבחירות מסתובבות ברשתות החברתיות המון בדיחות על שובן של הניינטיז. קצת קשה להאמין, אבל בעוד כמה חודשים ניכנס לשנות העשרים של המאה, ונתחיל לעקוב אחרי שלל אירועי 30 שנה למוזיקה של העשור המסעיר ההוא מהמאה הקודמת. העשור האחרון לפני שהעולם התחבר לאינטרנט ועבר לעידן חדש. עשור שמי ששרד אותו בחיים, בדרך כלל גם התבגר יפה.

רדיוהד עדיין כאן, עם מעמד משל עצמם בסטטוספרה הגבוהה של הרוק. גם ליאם ונואל גלאגר עדיין איתנו, וברור ש"אואזיס" תחזור מתישהו. לליאם אפילו יצא השבוע אלבום סוחף ומלא המנונים. אם אתם מתגעגעים לאואזיס, תנו לו לפנק אתכם.

גם דיימון אלברן, שזכה בליבה של ג'סטין פרישמן מ"אלסטיקה" אחרי שנפרדה מאנדרסון, עוד לא אמר את המילה האחרונה. אפילו אם-טי-וי עוד פה, איכשהו. הם אפילו החזירו לאחרונה את מותג הניינטיז האהוב "אנפלאגד" (עם אנפלגד של ליאם גלאגר).

סוויד אמנם לא קשרו את גורלם בישראל בנישואים – כמו ג'וני גרינווד מרדיוהד וטרנטינו מהקולנוע – אבל הצליחו, כמעט מההתחלה, לבנות לעצמם קהל ישראלי נאמן, שמן הסתם ינהר מחר בערב (רביעי) לאמפיפארק ראשון, להופעה המי יודע כמה של סוויד בישראל.

חוץ ממשבר בתחילת שנות האלפיים, כשאנדרסון בחן ברצינות את האפשרות למות ממנת יתר, משבר שהוביל לפירוק ב-2003, סוויד היא לא להקה שמאכזבת את מעריציה

מי שמגיע להופעה יודע בדיוק מה הוא עומד לקבל. חוץ ממשבר בתחילת שנות האלפיים, כשאנדרסון בחן ברצינות את האפשרות למות ממנת יתר, משבר שהוביל לפירוק ב-2003, סוויד היא לא להקה שמאכזבת את המעריצים שלה.

ומאז שחזרה לפעילות מלאה ב-2010, כולל כתיבה, הקלטות וסיבובים עולמיים, היא גם לא מפסיקה להפתיע. נדיר שסיבוב מאוחר כזה, אחרי שנים של ניתוק כמעט מוחלט, יוביל ליצירה ששומרת על הרמה משנות הלהט הראשונות. אבל שלושת האלבומים שסוויד הוציאה בעשור הנוכחי – "בלאדספורטס" ב-2013, ובמיוחד "מחשבות ליליות" מ-2016 ו"השעה הכחולה" מהשנה שעברה – הם פשוט אלבומים מעולים.

suede, royal albert hall 2010

הם אולי לא מגיעים לפסגות של שני אלבומי הבכורה הראשונים של הלהקה, בהרכב המקורי עם ברנארד באטלר, אבל גם לא עומדים בפינה מבוישים. ובינינו – כמה להקות בכלל הוציאו אלבומים שיכולים להתחרות בשני אלבומי הבכורה של סוויד?

זה נכון גם על הבמה. סוויד 2019 לא מחווירה ליד סוויד הרעבה של תחילת הדרך. ואנדרסון, שתמיד היה פרפורמר מחונן, מהליגה הגבוהה ביותר, שיכלל עם השנים את השליטה שלו בכל אמצעי ההבעה של הופעת רוק, כולל סיבובי הלאסו מעל הראש.

ראיתי אותם בפעם הראשונה באוהל המשני בפסטיבל רדינג 1992, אליו הגיעו עוד לפני אלבום הבכורה, דואים על ההבטחה המפורסמת "סוויד: הלהקה החדשה הכי טובה בבריטניה" מהשער של "המלודי מייקר", ששינתה הכל מבחינתם.

הם היו אז בעין הסערה של הייפ, שקשה להסביר היום. המריאו מאנונימיות כמעט מוחלטת אל מעמד מי שאמורים להושיע את הרוק הבריטי מהפלישה האמריקאית (הבמה המרכזית של רדינג באותה שנה נשלטה כמעט לחלוטין על ידי להקות אמריקאיות, בראשן נירוונה ופאבליק אנמי).

קצת אחר כך הם נמשחו על ידי מגזיני המוזיקה הבריטיים להיות הפנים של הבריטפופ (מונח שהם כמובן מתעבים ומתנערים ממנו). אחר כך הם נדחקו הצידה כשתשומת הלב עברה לקרב הענקיות אואזיס-בלר.

ואז גם איבדו את ברנארד באטלר – שהגיטרה שלו עיצבה את הסאונד של סוויד לא פחות מהקול של אנדרסון – אבל הצליחו להיחלץ גם מהסחרור הזה, ומצאו מחליף מוצלח בתלמיד התיכון המחונן ריצ'ארד אוקס, שלא רק שיחזר את הסאונד המיוחד של באטלר, אלא אפילו נראה כמעט כמוהו. ושתי דקות אחרי בחינות הבגרות מצא עצמו בסיבוב הופעות של להקה עם אפיל בינלאומי, כולל סצינות הערצה ביפן שהזכירו את ימי הביטלמניה.

אנדרסון אולי לא מגיע תמיד לטונים הגבוהים, והוא שר גבוה הממזר, אבל הקול שלו הוא עדיין אחד הדרמטיים, התיאטרליים והיפים בסביבה. הפלצור עדיין מסתובב מעל הראש – מקווה לתפוס את רוח הזמן

מי האמין שכל זה יחזיק מעמד כל כך הרבה שנים ואפילו ישתבח במידה מסוימת?

בדרך הם חזרו שוב ושוב לישראל. סינרמה 1995. גני התערוכה 1997. סינרמה 2000. גני התערוכה 2011. יד אליהו 2015. הייתי בכל ההופעות האלה וראיתי את סוויד גם בסיבוב הנוכחי, לפני ארבע חודשים בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. אתם יכולים לסמוך על עדותי – הם לא רק אחת מלהקות ההופעות הכי טובות בסביבה, הם גם טובים יותר היום משהיו בניינטיז.

אנדרסון אולי לא מגיע תמיד לטונים הגבוהים, והוא שר גבוה הממזר, אבל הקול שלו הוא עדיין אחד הדרמטיים, התיאטרליים והיפים בסביבה. הפלצור עדיין מסתובב מעל הראש – מקווה לתפוס את רוח הזמן. והשירים הם מהיפים שנכתבו. מה עוד אפשר לבקש מהופעה?

אמיר בן-דוד אוהב מוזיקה מאז סוף שנות השישים. כותב, מלחין, מנגן ושר ב״אבטיפוס״ מאז שנות השמונים. כותב בכיר וחבר מערכת בזמן ישראל

רצח ראש הממשלה יצחק רבין הי"ד הכניס מדינה שלמה לטראומה שנמשכת כבר 24 שנה. הזמן לא הקהה את הכאב ולא לימד שום לקח. הזמן רק העצים את הטראומה והעמיק את הקרע בעם עד כדי מלחמת אחים בפתח. המסיתים הראשיים שהובילו בדיעבד לרצח נמצאים כיום בשלטון והפכו את האומה הישראלית לשברירית, פגיעה, חלשה ואבודה.

אומה שלא השתחררה מטרגדיה נוראה כזאת לא יכולה להשתקם ולא לחזור לעצמה. אומה שעדיין טובעת בים הסתות, שנאה ותוהו לא יכולה לקום כאילו כלום לא קורה ולא קרה ולחזור לשגרה ולחיים הרגילים.

מבחינה זו הסרט "ימים נוראים", כמה שהוא עשוי טוב ומשובח ואף זכה לייצג את ישראל בפרס האוסקר, הצגתו בזמנים אלו מוקדמת מדי. העם עדיין בטראומה, החברה עדיין לא הצליחה להתמודד עם הטרגדיה והלקח לא נלמד. עדיין מוקדם מדי להפיק ולהפיץ סרטים עלילתיים בנושא כה כאוב זה.

משל למה הדבר דומה? לאישה שנאנסה בילדותה והאונֵס ממשיך לאנוס אותה בבגרותה – האם היא תוכל להתמודד עם מעשי האונס? האם היא תוכל להשתחרר מכל הרגשות שמלווים נאנסת? ברור שלא. כדי להשתחרר ולהשתקם חייב להתקיים תנאי בסיסי והוא שמעשי האונס ייפסקו. רק אז תוכל להתחיל בשיקום נפשי ארוך.

ועתה לנמשל, ישראל לא תוכל להשתקם ולחזור לחיים רגילים כל עוד מעשי האונס נמשכים וכל עוד ההסתות והשנאה גוברות ונמשכות. שום סרט מעולה ככל שיהיה לא יתרום לשיקום.

אז מה צריך לקרות ומה צריך לעשות כדי להתחיל במלאכת השיקום החברתי של העם? שני דברים עיקריים:

ראשית, על כולנו – ימין, שמאל, חילונים, דתיים – להבין שרצח רבין זעזע את הדמוקרטיה הישראלית ופגע בה פגיעה אנושה כמעט.

שנית, את רבין הי"ד אי אפשר להחזיר, אי אפשר לשנות את העבר. רק את ההווה ואת העתיד נוכל לשנות. ואיך נשנה לטובה? רק ביום שהימין יתבגר ויכיר באחריותו לרצח רבין, יבין באמת את עומק השבר שהוא גרם וחולל למדינה, יכה על חטא, יצטער מעומק ליבו ונפשו על ההסתה הפרועה שהובילה לרצח ועל הרצח עצמו, וישנה את דרכיו לעתיד – רק אז נוכל לחיות כאן כולנו בשלום במדינה אחת ששמה ישראל.

אבל כל עוד הימין ממשיך להתכחש, להתקרבן, להאשים, להמציא היסטוריה שלא הייתה, לברוא מציאות חדשה שתהיה נוחה לו להתמודדות ולברוח מהמציאות שהוא גרם לה – כל עוד כל אלה ימשיכו להתקיים, לא נוכל לחיות כאן יחד כעם אחד מאוחד.

יותר מדי שנות ביבי בשלטון הסבו נזקים עצומים, חלק מהם בלתי הפיכים, למדינה ולחברה הישראלית. הפכנו לעם חלש וחסר ביטחון בעצמו, שאפילו לצחוק לא מסוגל, בוודאי לא לצחוק על עצמו. כל פסיכולוג מתחיל יאמר לכם שהומור בכלל והומור עצמי בפרט מעידים על חוזק נפשי, ביטחון עצמי, דימוי עצמי גבוה. עם שלא מסוגל לצחוק הוא עם חלש, מפורק ומפורר.

נזק נוסף שיותר מדי שנות ביבי בשלטון גרמו הוא הצגת השמאל וכל מי ש"מעז" להתנגד לביבי כאויב, בוגד ועוכר ישראל. כאילו השמאל ומתנגדי נתניהו אינם לגיטימיים.

אז בואו נשיב דברים לדיוקם:

בדמוקרטיה יש מקום לכולם. לכולם. יש מקום לימין, לשמאל ויש מקום לביקורת. רק לשני דברים אין מקום בדמוקרטיה: להסתה ולאלימות. גבול חופש הביטוי הוא הסתה ואלימות. ברגע שדעות אחרות נפסלות ועוברות מסע דה־לגיטימציה שיטתי ושקרי הדמוקרטיה בסכנה. במילים אחרות זה נקרא דמוניזציה. אם רק דעה אחת מקובלת ורק איתה יש להזדהות – אין דמוקרטיה.

השמאל ככלל אינו אויב ואינו מבקש להזיק לישראל. מתנגדי נתניהו אינם עוכרי ישראל או בוגדים. כולנו כאן נמצאים באותה סירה, כולנו אוהבי המדינה ורוצים אך ורק בטובתה, כל אחד בהתאם להשקפת עולמו. הימין לא צודק יותר מהשמאל ולהפך. יש לכבד כל דעה באשר היא, ללא אלימות וללא הסתה.

אין כל פסול בשמאל ובמי שמתנגד לשלטון בכלל ולנתניהו בפרט, להפך – זה דבר מבורך, זה מעיד על דמוקרטיה בריאה, חזקה ובטוחה בעצמה. מי שמתעקש לעשות דה־לגיטימציה ודמוניזציה לכל מתנגדי השלטון באשר הם מתנגד למעשה לדמוקרטיה ופועל לחיסולה.

ימנים המבקשים להגן על הדמוקרטיה צריכים להגן על מתנגדי נתניהו באשר הם (שמאל או ימין), כי בלי דעות מגוונות וביקורת לא תתקיים דמוקרטיה.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

יסלחו לי אביחי מנדלבליט ובנימין נתניהו, אבל הפעם האצבע מופנית אל הנשיא. לא אשמה, אבל תמיהה, דרישה, ותחושת החמצה חמוצה.

כבוד הנשיא מיהר בשבוע החולף להטיל את הרכבת ממשלה חדשה שוב על נתניהו. "ראש הממשלה היוצא", בשפתו של ראובן ריבלין. ובכן, היוצא כבר נכנס מחדש.

ומדוע מיהר? הרי היה יכול להמתין עד יום רביעי שלאחר ראש השנה. עד חצות של אותו יום.

ובינתיים היו לו עוד מספר ימים לנסות לחלץ את ישראל מהקשר הבלתי אפשרי למצבו המשפטי של החשוד בשוחד המכהן גם כראש ממשלה.

מה היה הנשיא יכול לעשות? ובכן, אין ודאות בשום הצעה, אבל עיתים יש מסר במעשה לא רק בתוצאה.

ריבלין שמע את ההמלצות של כל המפלגות בשידור חי. אבל בימים הנוספים היה יכול לזמן את חברי הכנסת כולם, מכל המפלגות, למרתון שמטרתו אחת: להבהיר איתם את האינטרסים המשותפים לכולם למען מדינת ישראל. את הבסיס לחיינו המשותפים ואת הבסיס לקיום מדינה "דמוקרטית ויהודית, יהודית ודמוקרטית" – ביטוי שריבלין עצמו טבע, בבחינת – דמוקרטית חשובה כמו יהודית ולהיפך. אם אין מדינה דמוקרטית – אין יהודית, ולמעשה אין מדינה.

הנשיא, שהוא בעל מעמד קונסנזואלי ממלכתי ומייצג את הציבור, היה יכול לזמן את כל חברי הכנסת למרתון, בו היו צריכים להסביר לנשיא מהו האינטרס שלהם המונע הקמת ממשלה. היה עליהם לקחת אחריות מול הציבור

חברי הכנסת היו צריכים להסביר לנשיא מהו האינטרס שלהם המונע הקמת ממשלה. היה עליהם לקחת אחריות מול הציבור. הנשיא בעל מעמד קונסנזואלי ממלכתי ומייצג את הציבור.

הוא יכול היה לבדוק עם חברי הכנסת החרדים מדוע ימנעו ממשלה עם כחולבן? אילו ערכים מביא נתניהו שקרובים לעולמם ההלכתי? לא תגנוב? לא תענה רעך עד שקר? מה? היה יכול להזמין אליו את מועצת גדולי התורה עד שייצא מהם עשן לבן.

הוא היה יכול לבדוק עם מפלגות הקצה את עמדותיהן ביחס למצב הדמוקרטיה. איילת ובנט – אתם באמת רוצים לספח 2 מיליון פלשתינים עם נתניהו? ומה לגבי "הדמוקרטית"? האם למען אחדות אתם מוכנים לוותר על החלום הזה ולהסביר את זה לציבור שלכם? מר ליברמן, מה פירוש ישיבתך על הגדר בלי המלצה על איש?

וחברי הכנסת הערבים שהיו באים אליו, כמי שתמיד מכבד אותם ואת ערך השוויון, ומסבירים לנשיא מה עומד בינם לבין תמיכה פוליטית בממשלה אחרת, בלי ויתור על דרישות לאומיות סקטוריאליות חברתיות אזרחיות מקדימות?

בסופם של יומיים קשים היה הנשיא צריך לכנס את שתי המפלגות הגדולות לדיון דומה ולצאת ממנו אל הציבור עם אבחנה נשיאותית. אמירה מנהיגותית. בלי חשש ובאומץ לב היה עליו להצביע על הגורמים ועל הגורם לאי הקמת ממשלה. לשם כך מקבל הנשיא כבוד מכל האזרחים. יומיום. כדי להשתמש בו ברגע מכונן בחיי אומה. אחרת הנשיאות היא רק טקסים וממחטות אף.

הנשיא היה צריך לצאת אל הציבור עם אמירה מנהיגותית, ולהצביע על הגורמים לאי הקמת ממשלה. לשם כך הוא מקבל כבוד מכל האזרחים, כדי להשתמש בו ברגע מכונן בחיי אומה. אחרת הנשיאות היא רק טקסים וממחטות אף

הנשיא קציר צרב בתודעה את "כולנו אשמים" אחרי מלחמת יום הכיפורים. אפשר להתנגד אפשר לקבל.

הנשיא נבון דרש ועדת חקירה ממלכתית אחרי הטבח בסברא ושתילא וקודם לכן נסע לנאום בערבית בפרלמנט המצרי כדי לבסס את השלום הטרי ואת האמון בחברה ובתרבות המצרית.

היו גם נשיאים שהסתגרו שם בבית היפה בירושלים. פרס היה פעיל מאוד אבל לא נאלץ לעמוד מול משבר לאומי.

ריבלין פספס השבוע את שעתו להתייצב עם האמת מול האומה ולומר בקולו למצביעי נתניהו ולמצביעי מפלגות אחרות התומכים בנתניהו כי האיש החשוד בשוחד מרמה והפרת אמונים לא יכול להיות מרכיב ממשלה בישראל הדמוקרטית והיהודית. זה לא תואם את ערכי העם הזה.

נכון שמליון ויותר מצביעים הצביעו למפלגתו של נתניהו למרות כתב החשדות, אבל תפקידו של מנהיג להתייצב מול הציבור ולהעמידו על טעותו.  זה לא רק עניין משפטי.

הנשיא היה צריך להיות פעיל הרבה יותר במעט הימים בין קבלת תוצאות הבחירות לבין מסירת המנדט לאחד המועמדים. שלומה ויציבותה של החברה הישראלית היה בידיו וברגע הזה גם יציבות המערכת הפוליטית.

נכון שמליון ויותר מצביעים הצביעו למפלגתו של נתניהו למרות כתב החשדות, אבל תפקידו של מנהיג להתייצב מול הציבור ולהעמידו על טעותו.  זה לא רק עניין משפטי

אבל הדברים המתבקשים האמיצים המכוננים לא נאמרו. ודקה אחרי שמסר את המנדט לנתניהו חזר זה לסורו ושוב איים במלחמה עם איראן וקרא ל"פיוס לאומי" תחת כנפיו שלו, של המסית הלאומי שכל מהותו סכסוך בין חלקי החברה ושמירת תודעה של איום מתמיד בהשמדה כדי לבסס את שלטונו לנצח.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.