סביב שולחן החג, לצד הברכות, השירים והמאכלים, התפתחה שיחה רגועה ומכבדת ביני לבין גיסי על המצב הפוליטי הסבוך בו נתונה המערכת הפוליטית בישראל. הרבה לא למדנו משיחה זו. אנו מכירים זה את עמדות רעהו, אך תגובותיהם של האחיינים הצעירים (כמעט בעלי זכות בחירה) הדהימה את כולנו.

נראה היה כאילו הם "אלרגיים" למשמע מבוגרים העוסקים בשיח פוליטי. ההתרחשות הלחיצה אותם, הם היו דרוכים, כאילו הרגישו שבכל רגע השיחה תגלוש לפסים קולנים ואלימים. הם לא לקחו חלק בשיחה, לא אמרו דבר, למרות שמדובר בצעירים רהוטים ודעתנים בעלי עמדות ערכיות/פוליטיות ברורות ומגובשות.

הם רק ביקשו שנפסיק לריב!

הסיטואציה בה מבוגרים מדברים פוליטיקה, הפעילה אצלם כמעין תגובה פבלובית של סלידה, הימנעות והתגוננות.

חשבתי לעצמי, כל זאת למה?

"הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו…." (ירמיהו פרק יג' פסוק כג')

עם היוודע תוצאות סבב הבחירות האחרון, כאילו הכל התהפך.

לפתע, בניגוד מוחלט למציאות שחווינו במשך חודשים ארוכים, החלה לחלחל מחשבה כי אין מנוס ובנסיבות שנוצרו "חייבים אחדות".

נשיא המדינה, התקשורת, ופוליטיקאים רבים מעברים מסרים ברורים וחדים בדבר הצורך להניח מאחור את המחלוקות ולמצוא נתיב שיוביל לאיחוי הקרעים ולהקמתה של ממשלת אחדות – ממשלה שתצליח למשול, לשרת ולממש את רצון הבוחר.

איור: בן מישקיט, סטודיו אנקורי

קולות אלו באים בניגוד מוחלט לקולות הבוטים והעכורים שנשמעו לאורך תקופה ארוכה וסוערת של שתי מערכות בחירות ברצף (ומי בכלל מבין מדוע נדרשנו למערכת בחירות נוספת?).

הפלגנות, ההפחדה ומשחקי השנאה תפסו מקום מרכזי בשיח הציבורי לאורך חודשים ארוכים . כמונו, גם התלמידים והתלמידות שלנו חוו לאורך זמן שיח ציבורי עכור, עמוס בשנאה, שיסוי ושקר.

פתאום הכל התהפך – כולם מדברים אחדות!

ומה מבינים מתבגרים ממציאות מתעתעת שכזו?

האווירה הציבורית שאנחנו המבוגרים חווים ומרגישים הילדים שלנו בבית – הם.ן תלמידי.ות מערכת החינוך, שומעים, חווים ומרגישים. כולנו עסוקים בכל כך הרבה דברים. המציאות בה אנו חיים יוצרת עומס גדול, ונראה כי לא נותר לנו זמן לעצור לרגע ולהסביר לילדים שלנו מה באמת קרה כאן בחודשים האחרונים.

לאמיתו של דבר, אולי גם אנחנו לא באמת מבינים את המציאות שחווינו.

בפער הזה, שבין ה"הלכה למעשה" – תפקידה של מערכת החינוך להיכנס ולמלא את החלל.

חינוך במהותו מתרחש במרחב של הדגמה!

למרבה הצער, המבוגרים הרואים עצמם ראויים להנהגת המדינה, הדגימו בהתנהגותם, לאורך חודשים ארוכים, התנהגות כוחנית המתאפיינת בהשמצות הדדיות, ירידה לרמות הנמוכות ביותר של זוהמה שקרית, הפחדה ופלגנות. כל זאת, תוך ניסיון לעטות מעטה של הנהגה והובלה אידאולוגית, שקולה ואחראית.

לדעתי, אף אחד (כמעט) לא באמת קונה את זה.

מתבגרים, מרגישים בדיוק את מה שאנו המבוגרים מרגישים. חינוך במהותו הוא פעולה פוליטית, כל חינוך הוא פוליטי, וככזה הוא יכול להיות כוח משמר או כוח הפועל לשינוי. חינוך פוליטי/אזרחי הכרחי להמשך קיומה של חברה דמוקרטית. אנחנו, ומערכת החינוך שלנו, לא עושים מספיק!

חייבים לספר לתלמידים שלנו את האמת.

חייבים לקחת אותם ברצינות.

חייבים להסביר להם מה קורה כאן במציאות הפוליטית הסבוכה.

אנחנו מחנכים אותם למעורבות אזרחית, תרומה לקהילה חינוך לסולידריות ועוד, אבל אנחנו מפחדים לדבר על פוליטיקה בתוך בתי הספר. בכך אנו מצמצמים את התהליך החינוכי-ערכי לו זוכים תלמידינו.

חוקר החינוך החשוב, צבי לם ז"ל, הגדיר היטב במאמרו "חינוך פוליטי וחינוך אידאולוגי – הבחנות" את ההבחנות בין חינוך אידאולוגי לחינוך פוליטי.

עיקרו של החינוך האידאולוגי, על-פי לם, מתממש כאשר בוחר המחנך לעשות שימוש בתוכני החיים הפוליטיים/אקטואליים ובתכנים של תכניות הלימודים לצורך גיוס תמיכתו של התלמיד בעמדה פוליטית מסוימת, אשר נתפסת בעיני המחנך כעדיפה. מטבע הדברים, פעולה מסוג זה נאסרה ויש להימנע ממנה.

אולם, לצד החינוך האידאולוגי, חשוב שנמצא את התנאים לעיסוק מעמיק דווקא בחינוך הפוליטי.

החינוך הפוליטי, כפי שהגדיר לם, הוא הפעילות המתבצעת בבית הספר שמטרתה פיתוח כישוריו האינטלקטואליים ורגישותו המוסרית של התלמיד לצורך הפעלתם במצבים המזמינים נקיטת עמדות בעניינים פוליטיים.

סלידה, הימנעות והתגוננות מצידם של מתבגרים/צעירים כתגובה (כמעט פבלובית) לשיח פוליטי – ממחישה חסר של ממש בחינוך הפוליטי לו הם.ן זוכים.

השינוי שאני מאחל למערכת החינוך שלנו בשנת הלימודים תש"פ – שתבוא עלינו לטובה, שנזכה שלא לפחד לעסוק בסבוך, ובמורכב ולחנך חינוך פוליטי ערכי שיכין את תלמידינו להיות א.נשים טובים יותר.

א.נשים שימשיכו לפתח את החברה והקהילה בה אנו והם חיים וייצליחו ליצור מציאות חיים טובה יותר, כזאת בה נשמח כולנו להזדקן.

רק שינוי עמוק בתרבות ובחינוך הפוליטי בישראל יאפשרו את צמיחתו.ה של גרטה טונברג הישראלי.ת.

שנה טובה – שנה של שינוי וצמיחה! 🙂

רצח ראש הממשלה יצחק רבין הי"ד הכניס מדינה שלמה לטראומה שנמשכת כבר 24 שנה. הזמן לא הקהה את הכאב ולא לימד שום לקח. הזמן רק העצים את הטראומה והעמיק את הקרע בעם עד כדי מלחמת אחים בפתח. המסיתים הראשיים שהובילו בדיעבד לרצח נמצאים כיום בשלטון והפכו את האומה הישראלית לשברירית, פגיעה, חלשה ואבודה.

אומה שלא השתחררה מטרגדיה נוראה כזאת לא יכולה להשתקם ולא לחזור לעצמה. אומה שעדיין טובעת בים הסתות, שנאה ותוהו לא יכולה לקום כאילו כלום לא קורה וכלום לא קרה ולחזור לשגרה ולחיים הרגילים.

מבחינה זו הסרט "ימים נוראים", כמה שהוא עשוי טוב ומשובח ואף זכה לייצג את ישראל בפרס האוסקר, הצגתו בזמנים אלו מוקדמת מדי. העם עדיין בטראומה, החברה עדיין לא הצליחה להתמודד עם הטרגדיה והלקח לא נלמד. עדיין מוקדם מדי להפיק ולהפיץ סרטים עלילתיים בנושא כה כאוב זה.

משל למה הדבר דומה? לאישה שנאנסה בילדותה והאונֵס ממשיך לאנוס אותה בבגרותה – האם היא תוכל להתמודד עם מעשי האונס? האם היא תוכל להשתחרר מכל הרגשות שמלווים נאנסת? ברור שלא. כדי להשתחרר ולהשתקם חייב להתקיים תנאי בסיסי והוא שמעשי האונס ייפסקו. רק אז תוכל להתחיל בשיקום נפשי ארוך.

ועתה לנמשל, ישראל לא תוכל להשתקם ולחזור לחיים רגילים כל עוד מעשי האונס נמשכים וכל עוד ההסתות והשנאה גוברות ונמשכות. שום סרט מעולה ככל שיהיה לא יתרום לשיקום.

אז מה צריך לקרות ומה צריך לעשות כדי להתחיל במלאכת השיקום החברתי של העם? שני דברים עיקריים:

ראשית, על כולנו – ימין, שמאל, חילונים, דתיים – להבין שרצח רבין זעזע את הדמוקרטיה הישראלית ופגע בה פגיעה אנושה כמעט.

שנית, את רבין הי"ד אי אפשר להחזיר, אי אפשר לשנות את העבר. רק את ההווה ואת העתיד נוכל לשנות. ואיך נשנה לטובה? רק ביום שהימין יתבגר ויכיר באחריותו לרצח רבין, יבין באמת את עומק השבר שהוא גרם וחולל למדינה, יכה על חטא, יצטער מעומק ליבו ונפשו על ההסתה הפרועה שהובילה לרצח ועל הרצח עצמו, וישנה את דרכיו לעתיד – רק אז נוכל לחיות כאן כולנו בשלום במדינה אחת ששמה ישראל.

אבל כל עוד הימין ממשיך להתכחש, להתקרבן, להאשים, להמציא היסטוריה שלא הייתה, לברוא מציאות חדשה שתהיה נוחה לו להתמודדות ולברוח מהמציאות שהוא גרם לה – כל עוד כל אלה ימשיכו להתקיים, לא נוכל לחיות כאן יחד כעם אחד מאוחד.

יותר מדי שנות ביבי בשלטון הסבו נזקים עצומים, חלק מהם בלתי הפיכים, למדינה ולחברה הישראלית. הפכנו לעם חלש וחסר ביטחון בעצמו, שאפילו לצחוק לא מסוגל, בוודאי לא לצחוק על עצמו. כל פסיכולוג מתחיל יאמר לכם שהומור בכלל והומור עצמי בפרט מעידים על חוזק נפשי, ביטחון עצמי, דימוי עצמי גבוה. עם שלא מסוגל לצחוק הוא עם חלש, מפורק ומפורר.

נזק נוסף שיותר מדי שנות ביבי בשלטון גרמו הוא הצגת השמאל וכל מי ש"מעז" להתנגד לביבי כאויב, בוגד ועוכר ישראל. כאילו השמאל ומתנגדי נתניהו אינם לגיטימיים.

אז בואו נשיב דברים לדיוקם:

בדמוקרטיה יש מקום לכולם. לכולם. יש מקום לימין, לשמאל ויש מקום לביקורת. רק לשני דברים אין מקום בדמוקרטיה: להסתה ולאלימות. גבול חופש הביטוי הוא הסתה ואלימות. ברגע שדעות אחרות נפסלות ועוברות מסע דה־לגיטימציה שיטתי ושקרי הדמוקרטיה בסכנה. במילים אחרות: דמוניזציה. אם רק דעה אחת מקובלת ורק איתה יש להזדהות – אין דמוקרטיה.

השמאל ככלל אינו אויב ואינו מבקש להזיק לישראל. מתנגדי נתניהו אינם עוכרי ישראל או בוגדים. כולנו כאן נמצאים באותה סירה, כולנו אוהבי המדינה ורוצים אך ורק בטובתה, כל אחד בהתאם להשקפת עולמו. הימין לא צודק יותר מהשמאל ולהפך. יש לכבד כל דעה באשר היא, ללא אלימות וללא הסתה.

אין כל פסול בשמאל ובמי שמתנגד לשלטון בכלל ולנתניהו בפרט, להפך – זה דבר מבורך המעיד על דמוקרטיה בריאה, חזקה ובטוחה בעצמה. מי שמתעקש לעשות דה־לגיטימציה ודמוניזציה לכל מתנגדי השלטון באשר הם מתנגד למעשה לדמוקרטיה ופועל לחיסולה.

ימנים המבקשים להגן על הדמוקרטיה צריכים להגן על מתנגדי נתניהו באשר הם (שמאל או ימין), כי בלי דעות מגוונות וביקורת לא תתקיים דמוקרטיה.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.