בן גוריון, ציוני מעשי עם פרספקטיבה הסטורית, טבע כידוע את המשפט "ההיסטוריה אינה נעשית על-ידי דיבורים – אלא על-ידי מעשים". היה זה בנאומו למול מצעד צה"ל באיצטדיון רמת גן, ביום העצמאות ה-7 למדינת ישראל:

"…ולא נתרברב בנצחונות ובכיבושים […] וגם נתרחק מכל שמץ של יהירות ושחצנות, שכוחה אינה אלא בהבל-פיה…"

"…ולא מתוך כותרות צעקניות וקיקיוניות של עתונים יומיים – אלא מתוך אספקלריה היסטורית מרחיקה ראות – נסתכל לדברים הנעשים סביבנו. מתוך נסיון רב-דורות זה נדע ונכיר מקומנו הצנוע במערכת הכוחות בעולם, ולא נתרברב בנצחונות ובכיבושים […] וגם נתרחק מכל שמץ של יהירות ושחצנות, שכוחה אינה אלא בהבל-פיה; אבל נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו […] כי דורות חלוצים עמלו על תקופת מולדתנו העתיקה וטובי בנינו ובנותינו חרפו נפשם למות על עצמאותה – לא על מנת שתהיה מדינת-חסות.

בתחומינו הולכים ומתמידים מעשי-רצח וחבלה, שוד והסגת-גבול על ידי שכנינו, ועלינו להפסיק אותם – גם אם אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת.

לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד.  […] הקטנת הזיקה שלנו לכוחות חוץ עד המינימום, ועל הכל – שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו ובטחוננו וקיום בטחוננו בכוחותינו-אנו. אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו יותר מכל גורם חיצוני בעולם. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!

*  *  *

לפי פרסומים לא-זרים, ביצעה ישראל למעלה מ-200 תקיפות בשטח סוריה בשנים האחרונות. הדוקטרינה שעוצבה באג"ת (אגף התכנון של צה"ל) תחת ראשי התיבות מב"מ (המערכה שבין המלחמות) היתה נגזרת של שתי הצלחות אסטרטגיות גדולות, האחת חד-פעמית, והשנייה מתמשכת. הפצצתו ההסטורית של הכור הסורי בדיר-א-זור, שבוצעה באורח מופתי מבחינה מודיעינית ומבצעית, תוכננה במסגרת "מרחב הכחשה". הרעיון היה ליצור לאויב אפשרות להימנע מתגובה צבאית, ע"י שמירה קפדנית על שתיקה, והימנעות מלקיחת אחריות.

לפי פרסומים לא-זרים, ביצעה ישראל למעלה מ-200 תקיפות בשטח סוריה בשנים האחרונות. הרעיון היה ליצור לאויב אפשרות להימנע מתגובה צבאית, ע"י שמירה קפדנית על שתיקה, והימנעות מלקיחת אחריות

כזכור, היה זה דווקא ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, ששבר את אסטרטגיית השתיקה הישראלית בראיון טלוויזיוני בלתי מתואם. למרות זאת, בזכות השתיקה המוחלטת של כל שאר הפוליטיקאים ואנשי המערכת הישראלים – שנאכפה ביד ברזל גם ע"י הצנזורה –  יכול היה בשאר אסאד להתמיד במדיניות הכלה ואי-תגובה.

במקביל, ניהלה ישראל במשך שנים רבות מערכה חשאית למול פרוייקט הגרעין האיראני, תחת רעיון אסטרטגי דומה של "מרחב הכחשה". זכורים אירועים רבים על אדמת איראן ובמקומות שונים בעולם שבהם מצאו את מותם מדעני גרעין איראנים, או שובשה פעילות מתקני גרעין איראניים בדרכים מגוונות, ללא לקיחת אחריות ע"י ישראל.

בלט במיוחד מבצע הסייבר הישראלי-אמריקני שבמסגרתו הוחדר וירוס ה'סטקסנט' ללב-ליבו של מתקן הצינטרפוגות התת-קרקעי בפורדו, שפגע באורח קשה בפעילותו לאורך זמן.

רשות הדיבור ניתנה למטוסי וטילי חיל האוויר, בעוד קברניטי המדינה, צה"ל ומערכת הבטחון שומרים על שתיקה כמעט מוחלטת

על בסיס הצלחות אלה, נוהלה גם המב"מ מול הכוחות האיראניים והפרו-איראניים בסוריה באופן דומה. רשות הדיבור ניתנה למטוסי וטילי חיל האוויר, בעוד קברניטי המדינה, צה"ל ומערכת הבטחון שומרים על שתיקה כמעט מוחלטת.

*  *  *

כבר לפני כשנתיים החל הסכר להיפרץ, בראיונות של בכירי צה"ל ובהתבטאויות של הדרג הפוליטי. חשיפתו הפומבית של המבצע המזהיר של המוסד להבאת ארכיון הגרעין האיראני היתה אבן דרך משמעותית נוספת, אבל בחודשים ובשבועות האחרונים נראה כי הדוקטרינה כולה מחשבת לקרוס.

גלי התקיפות האחרונים של ישראל כנגד מטרות איראניות ואחרות בסוריה, בעירק (לפי מקורות אמריקניים ורמיזות ישראליות), ובלבנון, לוו בפרופיל תקשורתי והצהרתי שונה. מדוע מוחלפת הנוסחה המנצחת-לכאורה של מרחב הכחשה? מדוע דווקא עכשיו? במה בדיוק היא מוחלפת, ואילו מטרות משרתת האסטרטגיה החלופית? על כך לא נמסר לציבור שום מידע מוסמך.

*  *  *

נראה כי שינוי אסטרטגיה שהביאה הישגים כה רבים נובע ממספר סיבות.

מדוע מוחלפת הנוסחה המנצחת-לכאורה של מרחב הכחשה? מדוע דווקא עכשיו? במה בדיוק היא מוחלפת, ואילו מטרות משרתת האסטרטגיה החלופית?

הראשונה – "הפצצות נופלות והשיירה עוברת" –  למרות המאמץ העצום שמשקיעה ישראל, האתרים הרבים שהופצצו במדויק, ואפילו חללים ופצועים בקרב האיראנים, הסורים, אנשי חיזבאללה וסייעניהם, התבססותה הצבאית של איראן בסוריה והתעצמותו של חיזבאללה בלבנון ממשיכים כל העת.

אין ספק שללא מתקפות ישראל קצב ההתעצמות היה גדול יותר, אולם השורה התחתונה מבחינתה של ישראל לא יכולה להיחשב כהצלחה.

השנייה – מגבלות הטראמפיזם נחשפות – מאז עלייתו של טראמפ לשלטון והפרת הסכם הגרעין ע"י ארה"ב, קיבלה ישראל "כרטיס לבן" ('קארט בלאנש') מן הממשל האמריקני לפעולות נגד איראן. במסגרת מדיניות "הלחץ המקסימלי" שעליה הכריז מזכיר המדינה פומפאו, שימשה ישראל כזרועה הארוכה של ארה"ב למול איראן. כדברי השר צחי הנגבי – "אנו היחידים שהורגים איראנים כבר שנתיים".

אולם הכרטיס הלבן הופך באחרונה בהדרגה לכרטיס צהוב. מורת רוחה הרשמית של ארה"ב באשר להפצצות המיוחסות לישראל בעירק היא איתות מרסן ברור.

לאחר שטיפח בשיטתיות את מיתוס "מר ביטחון", בעיקר מול האיום האיראני, ולאור לו"ז הבחירות וסוגיות ההעמדה לדין והחסינות, נתניהו מעוניין בהעצמה מהירה של העימות הישראלי-איראני, מעשית ורטורית

חשוב מכל, גוברים הסימנים לתפנית במדיניות ארה"ב לכיוון של משא ומתן עם איראן, ללא תיאום עם ישראל. הכרטיס הצהוב עלול להפוך בעתיד הנראה לעין לכרטיס כתום ואולי אף אדום. נראה כי הפרופיל הפומבי המתעצם של מתקפות ישראל נועד להקשות ואף להכשיל התקרבות אמריקנית-איראנית.

השלישית – מצבו הפוליטי-משפטי של נתניהו. 23 שנים מאז נבחר לראשונה לראשות הממשלה, תוך שהוא מנופף כבר אז בקלף האיראני, מנהל נתניהו קרב-הישרדות פוליטי אישי חסר מעצורים. לאחר שטיפח בשיטתיות ובהצלחה את מיתוס "מר ביטחון", בעיקר מול האיום האיראני, ולאור לוחות הזמנים של הבחירות, השימוע וההחלטות באשר להעמדתו לדין או השגת חסינות בדרכים עקלקלות ואנטי-דמוקרטיות, נתניהו מעוניין בהעצמה מהירה של העימות הישראלי-איראני, הן מעשית והן רטורית.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

השקפת העולם של המקרא שמה את הדגש על החברה. מבחינת המקרא, איכות החברה היא שקובעת את אופי המדינה, ולא הארגון הפוליטי שלה או אפילו הארץ הפיזית.

הישיבה של העם בהארץ אמנם מובטחת, אבל היא מתקיימת בתנאי שתתקיים בה חברה מסוימת. חברה שנוהגת לטפח ולקדם מוסריות, יחס שוויוני בפני החוק לכל התושבים, ושאיפה להגדיל כבוד לה' ולתורה בין כל התושבים.

מטאפורת המדינה כספינה במסורת היהודית

קיימת בתרבות המערבית מטאפורה רווחת על המדינה כספינה. מקור המטאפורה ב"רפובליקה" של אפלטון. הוא מתאר את המדינה כספינה, שיש אנשים המפעילים אותה:

יש בעלים המעוניינים ברווח שהספינה יכולה להביא להם, אבל לא יודעים הרבה על תפעול או ניהול של ספינה.

יש אנשי צוות שיודעים לתפעל ולתחזק ספינה, ובהם גם מפקד ספינה שמבין בהפעלת הספינה, אבל בעיקר מנהל את הצוות.

ויש את הנווט, שהוא היחיד שיודע ומבין – לא רק את הספינה, אלא גם את הים, והוא אחראי להביא את הספינה בשלום ממקום אחד לשני.

מטאפורת הספינה מופיעה גם במקורות ישראל, אבל הגישה מבוססת המקרא שמה את הדגש להצלחת המדינה לאו דווקא על המלך, אלא על האזרח. כל יחיד ויחידה אחראים לדאוג שהחברה מתנהלת במשפט וצדקה

מטאפורה זאת מופיעה גם במקורות ישראל. אבל כפי שציינתי בהתחלה, הגישה היהודית מבוססת על המקרא, והיא שמה את הדגש להצלחת המדינה לאו דווקא על המלך, אלא על כל אזרח יחיד. כל יחיד ויחידה אחראים לדאוג שהחברה מתנהלת במשפט וצדקה. ולכן המשל מופיע במדרש בצורה הזאת:

תני חזקיה "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל " (ירמיה נ, יז). נמשלו ישראל בשה, מה שה אחד מאיבריה לוקה כל איבריה מרגישין, אף ישראל כך, "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כב). תני ר' שמעון בן יוחי משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו למה אתה עושה כן, אמ' להן מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה. … [ויקרא רבה (מרגליות) פרשת ויקרא פרשה ד; ועוד מקומות]

הרהורים על מצב הפוליטי של מדינת ישראל

הבעיה העיקרית בקיום המדינה שלנו היום היא, שכל אחד קודח בספינה. דהיינו עושה מעשים שנראים לו כהישג גדול עבורו, בלי לחשוב אפילו לרגע על ההשלכות של מעשיו על כל החברה מסביב. כל האמור במקרא על משפט וצדקה לא נשמע, לא נלמד ולא מיושם בחברה, שסובלת מקידוח בספינת המדינה שלה על ידי כל עדה בפני עצמה.

הבעיה העיקרית בקיום המדינה שלנו היום היא, שכל אחד קודח בספינה. דהיינו, עושה מעשים שנראים לו כהישג גדול עבורו, בלי לחשוב אפילו לרגע על ההשלכות של מעשיו על כל החברה מסביב

חייבים להתעורר להילחם על המצב הפוליטי של מדינת ישראל. דהיינו המצב הפוליטי הפנימי בין העדות השונות של עם ישראל, ובין האזרחים היהודים והלא יהודים.

מצב החברה בישראל הוא עניין חשוב, ולא רק ליהודים בישראל, אלא לכל היהודים בעולם כמעט. ולא רק ליהודים, אלא גם לכל האזרחים שאינם יהודים. ולכן, חייבים לשים דגש, ולהקדיש מחשבה, מרץ, ושיח צבורי נרחב על מצב הדת והמדינה. זה הנושא שמביא לקידוחים הרבים ביותר בספינה מכל נושא אחר!

אם יש אפשרות למשהו שדומה לאחווה בין יהודים, נצטרך ללמוד מחדש את ההיסטוריה, אבל יותר חשוב – נצטרך להתחייב לנהוג לפי הכלל: אין עוד "מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח" בשיח היהודי במדינת ישראל!

זה לא אומר שיסכימו על כל דבר, וזה לא אומר שלא נתווכח על מדיניות או כל דבר אחר קשור לרווחת המדינה, אבל זה כן אומר שאף קבוצה או חוג או עדה תדרוש מהמדינה דברים שפוגעים באנשים רבים אחרים. שכל אחד ירגיש את האחריות לשמור ואף לגאול אזרח אחר בצרה.

אם יש אפשרות למשהו שדומה לאחווה בין יהודים, נצטרך להתחייב לנהוג לפי הכלל: אין עוד "מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח" בשיח היהודי במדינת ישראל

לגבי ה"אופי היהודי" של החברה הישראלית, חייבים להבין את העובדה שה"אופי היהודי" תמיד היה קשת של דעות, מנהגים ואמונות. שכולם הסכימו לשבת באותו שולחן ולא נדרשו לוותר על המנהגים שלהם, אלא במקרים שהיו פוגעים באחוות החברה. הדוגמה הבולטת היא שבית הלל ובית שמאי לא נמנעו מלשאת נשים זה מזה, אפילו כשנחלקו על קיום הנישואין לפי ההלכה, שהם פסקו לפי הבנתם.

הנביא ירמיהו תאר את המצב שאליו חייבים לשאוף:

כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם: [ירמיהו ז:ה-ז]

עלינו לפעול לקדם שיח ציבורי רחב במאמץ להגיע לתודעה ציבורית למטרות שאליהן חייבים לשאוף.

הרב מיכאל גרץ שמש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים על מחשבת ישראל בעת המודרני לאנציקלופדיה. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושמש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושמש כמרצה שם בתחילתה. הוא גם היה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע כ-20 שנה, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדש לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל

להלן סיכום שיחה עם י., צעיר, בן לאב-מנהיג נערץ ואם בשם שרה

פגשתי בחור צעיר ורווק בשם י. המספר כי עבר קריסה רגשית. לדבריו, נותר בודד, חסר מטרה ומבוהל. ללא רשת חברתית ומשפחתית. נראה כאדם שאינו מחובר לעצמו, פאסיב-אגרסיב, נטול כישורי חיים ומגלה יחס תועלתני לסביבתו האנושית.

י. גדל בצל אב עוצמתי ואם דומיננטית, המוקדשת כל כולה להעצמת דמותו של אביו שנתפש כמנהיג הגדול ביותר של העם היהודי.

פגשתי בחור צעיר ורווק בשם י. המספר כי עבר קריסה רגשית. לדבריו, נותר בודד, חסר מטרה ומבוהל. ללא רשת חברתית ומשפחתית. נראה כאדם שאינו מחובר לעצמו, פאסיב-אגרסיב, נטול כישורי חיים, ומגלה יחס תועלתני לסביבתו האנושית

י. מדווח על זכרונות ילדות מאז נולד כבן בכור לאימו שרה (לאביו ילד נוסף מאשה שחייתה עימו בעבר והם אינם בקשר). בית הוריו היה ידוע כמקום לאירוח של אורחים מזדמנים, ונציגים מטעם פטרון כל יכול, שרוחו שרתה על החיים בבית. י. הוצג בפני האורחים כגאוות הוריו וכדור ההמשך המנהיגותי.

כאמור, י. רווק ואינו עובד למחייתו. הוא העדיף לא לעזוב את בית הוריו ולהיות יד ימינו של אביו בתפקידו הציבורי והמורכב.

עוד זיכרון עליו מדווח י. הוא יחסו המתעלם של אביו לצאצאו הנוסף, אותו הרחיק מהמשפחה במצוות שרה-אימו. הצאצא נולד לאשה אחרת, שחיתה עם אביו בעבר. אותה אשה גורשה יחד עם ילדה מקירבת האב. היחס עליו מדבר י. הוא התעלמות מקיומם. הוא עצמו נולד בשלב מאוחר יותר כאשר הוריו היו מעבר לגיל המקובל ללידת ילד ראשון.

כאמור, י. רווק ואינו עובד למחייתו. הוא העדיף לא לעזוב את בית הוריו ולהיות יד ימינו של אביו בתפקידו הציבורי והמורכב

תומכי האב אמרו תמיד ל-י. כי הוא נכנס לנעליים גדולות במיוחד. אביו האמין כי נכון להשליכו אל תוך המים הקרים, ואף עודדו לחבור למקורביו, אשר היו דמויות משפיעות, כדי ש-י. יתרגל מגיל צעיר להתנהל בחלונות הגבוהים.

י. מודה שנהנה מאוד מקרבת חבריו של אביו, אולם ניכר כי הפער הגילאי והמנטלי בלבלו אותו. קיים דיסוננס בין אישיותו ויכולותיו, לבין המשימות והחוגים החברתיים בהם פעל.

מצד אחד קראו לו "הילד" ו"הבן של", ומאידך הוא נדרש על ידי אביו להוות עבורו חזית לוחמת, להתרועע עם דמויות עוצמתיות ועם בניהם, לייצגו, להיות לו לפה ואף להגן עליו מפני אויביו. בסופו של יום, חש י. כי הוא אינו עומד בזכות עצמו אלא בזכות היותו הילד של הוריו.

נקודת המפנה והשבר אודותיו מדווח י., הוא הרגע בו קרא לו אביו לשיחה וביקש ממנו להתלוות אליו בדרכו למסע מפתיע ומסתורי ליעד לא ברור.

מצד אחד קראו לו "הילד" ו"הבן של", ומאידך הוא נדרש על ידי אביו להוות עבורו חזית לוחמת, להתרועע עם דמויות עוצמתיות ועם בניהם, לייצגו, להיות לו לפה ואף להגן עליו מפני אויביו

י. אשר בטח באביו, הסכים בשמחה ואף הבטיח לא לערב בנושא את אימו שרה, אשר כבר היתה באה בימים ונטתה לשקוע במצבים רגשיים קיצוניים.

במהלך המסע, התנהל האב באופן מסתורי ומוזר. ניכר היה כי הוא טרוד, רדוף ומסתיר עובדות מ-י. אשר ניסה לעודדו ולרצות אותו בכל דרך. האב הבטיח לו, כי אם יצלחו את כל התלאות שנקרו בדרכם, יגיעו ביחד לפסגה.

בנקודה מסויימת, הודיע לו האב, כי לנוכח המציאות בה הם שרויים ובעקבות הוראות מהפטרון הגדול, הוא מבקש מ-י. להקריב את עצמו ואת חייו לטובת שימור מנהיגותו של האב ויחסיו הטובים עם הפטרון.

כאשר י. ביקש לדעת במה מדובר, אמר האב: אני אקח ממך את עצמך, את אישיותך, את חייך וכל אשר אהבת. מבחינתי אינך קיים יותר כ-י. – בני, אלא כשמן לגלגלי הנצחת מנהיגותי ולחיזוק קשרי עם הכל יכול

כאשר י. ביקש לדעת במה מדובר, אמר האב: אני אקח ממך את עצמך, את אישיותך, את חייך וכל אשר אהבת. מבחינתי אינך קיים יותר כ-י. – בני, אלא כשמן לגלגלי הנצחת מנהיגותי ולחיזוק קשרי עם הכל יכול.

הבן י. אמר לאביו כי הוא רשאי לעשות בו כל מה שהוא חפץ. הוא ביקש כי האב יבשר בדיפלומטיות את הדברים לאימו שרה, ביודעו עד כמה נפשה רעועה. הוא אף ביקש מהאב כי יכבול את ידיו כדי לדכא כל התגוננות והתנגדות אינסטינקטיבית. האב עשה כבקשתו.

לסיכום, י. הגיע אלי בעקבות קריסה רגשית. המשבר הבהיר לו, כיצד בגילו הבוגר, לא השכיל מעולם לפתח אישיות עצמאית ונפרדת, חי בדמותו ובצילו של האב העוצמתי ובשאיפה אינסופית לרצות ולשמח את אימו. כל אלו הובילו אותו למחיקה עצמית טוטאלית שהותירה אותו תלוש ונטול ערך עצמי.

כל אלו הובילו אותו למחיקה עצמית טוטאלית שהותירה אותו תלוש ונטול ערך עצמי.  י. מגדיר זאת כ"עקידה". אני מעבירה את הנושא לטיפול סמכות פסיכיאטרית בכירה

י. מגדיר זאת כ"עקידה".

אני מעבירה את הנושא לטיפול סמכות פסיכיאטרית בכירה.

כל קשר בין דימיון ומציאות הוא על אחריות הקורא.ת בלבד.

גילה לבני זמיר, חיפאית, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, הבית ברחוב חיים, שינוי המציאות הפוליטית בחיפה ועוד. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה, BA בתקשורת, רוח וחברה. יו"ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.