הדברים הללו חייבים להיכתב במהירות ובבהירות. כי בנפשנו היא:

יש לי ביקורת עצומה על פרקליטות המדינה לא אחת. על משטרת ישראל לא אחת. הן עלולות לעתים לפגוע בזכויות חשודים ונאשמים במקום לשמור עליהן. להוליד עיוותי דין במקום לחשוף את האמת. בדרך כלל הן פועלות כראוי. אך לא אחת הן מגלות שרירות לב, אטימות מקוממת וחוסר אנושיות. הן כלפי חשודים ונאשמים. הן כלפי נפגעי ונפגעות עבירה.

יש לי ביקורת קשה וחמורה על השידור המסחרי הירוד בכלל ולעתים על חברת החדשות של ערוץ 12 בפרט.

יש לי אפילו ביקורת אישית לעתים גם על העיתונאי המצוין גיא פלג (הוא מאאאד כועס עליי כשהוא מגלה שראיון או סיפור שהוא קיווה לפרסם, מוצאים את דרכם לערוץ אחר או לגורם אחר). במקביל, אני גם מחבב אותו ומעריך את מקצועיותו.

ואחזור על כך שוב ושוב: חזקת החפות חלה בעיניי על נתניהו באופן מוחלט. זכותו להליך הוגן היא זכות יסוד חוקתית.

יותר מזה: כשאני צופה בטלוויזיה בפרסומים חלקיים מתמלילי חקירות משטרה, אני חושד לא אחת באינטרסים שעומדים מאחורי הדלפות כאלה או אחרות

יותר מזה: כשאני צופה בטלוויזיה בפרסומים חלקיים מתמלילי חקירות משטרה, אני חושד לא אחת באינטרסים שעומדים מאחורי הדלפות כאלה או אחרות. אינטרס מטעם סנגורים (כמוני). אינטרס מטעם גורמים במשטרה (קל להחריב חיי חשוד). או אינטרס מטעם גורמים בפרקליטות.

המשטרה והפרקליטות, כך כתבתי ואמרתי בהזדמנויות רבות, אינן חסינות מביקורת. להפך. הכי להפך. אך מדובר בגופים כה חשובים שנתונים לעתים ממתקפות כה מתלהמות מצד פוליטיקאים עתירי כוח ומצד חשודי צמרת ונאשמי צמרת, עד שאין מנוס מלהזכיר את העובדה הפשוטה שבלא משטרה חוקרת ובלא פרקליטות חזקה, לא ייכון שלטון חוק.

אמשיך. חרף הפער האידיאולוגי בן 180 המעלות ביני לבין נתניהו ושותפיו האיומים ועל אף שאני סבור שנתניהו מוביל אותנו לחורבן דמוקרטי, אני מסרב להיכנע לשנאה מסנוורת. אני מסוגל לחשוב על מספר הישגים של ממשל נתניהו. בחיי.

*  *  *

אבל עכשיו אני מגיע לשורה האחרונה. השורה האחרונה בהולה ומפחידה. השורה האחרונה היא שנתניהו מתיר את הרסן. מלבה הסתה. מסית בעצמו. ואת זה חייבים לומר. נגד זה חייבים לעמוד בתוקף. בכל תוקף.

המאבטח שהוצמד לגיא פלג בעקבות איומים על חייו, רק מפני שביצע את מלאכתו ופרסם חלקים מתמלילים שמלמדים על האפשרות שנתניהו מעל בחובת הנאמנות שלו כלפי כולנו.

המאבטח שהוצמד לגיא פלג בעקבות איומים על חייו, רק מפני שביצע את מלאכתו ופרסם חלקים מתמלילים שמלמדים על האפשרות שנתניהו מעל בחובת הנאמנות שלו כלפי כולנו, הוא תוצר של התרת הרסן מבלפור

המאבטחים שהוצמדו בעבר לרביב דרוקר בעקבות איומים שספג, רק מפני שחשף פרשות שחיתות לכאורה שרה"מ מעורב בהן.

הירי מרובה אוויר שפצע שני משתתפים בכנס כחול-לבן ברחובות בשבוע שחלף.

איחולי האונס מתומכי ימין ברשת (זה תמיד אונס דמיוני וברוטלי מידי סודאנים או פלסטינים) שהפכו לשגרה מפלצתית.

כל אלו אינם רק תוצר של שיח ציבורי מתלהם בעידן הטכנולוגי. כל אלו אינם רק פועל יוצא של תרבות מילולית אלימה בעולם המערבי. כל אלו הם גם ובעיקר פועל יוצא של התרת הרסן מבלפור. של ההליכה על ראשו האישי של כתב ביקורתי. של ההסתה הארסית והבלתי פוסקת כלפי יריבים פוליטיים. של השיסוי נגד מי שחושב אחרת. של הפוליטיקה המכוונת של השנאה. של התוקפנות המילולית המדהימה שמלווה לעולם בהתקרבנות ובכזבים בוטים ומכוונים.

כן, כל אלה הם תוצר של עידן נתניהו מאז שעמד על המרפסת בכיכר ציון. וזה עלול להיגמר ברצח נוסף. כמו אז. כמו ב-4 בנובמבר 1995.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

הפעם האחרונה בה מימשתי את זכותי האזרחית להצביע היתה בבחירות 1996, רצח רבין היה טרי בזכרוני והתחושה היתה של דחיפות נואשת.

זו היתה גם הפעם הראשונה (והאחרונה) בה השתתפתי באופן פעיל בהבאת מצביעים לקלפיות, סייעתי לקשישים וקשישות לרדת במדרגות והסעתי אותם ברכב של הקיבוץ לקלפי, בתקווה (קלושה) לשנות את רוע הגזרה.

תוצאות הבחירות ב-1996 היו אחד הגורמים העיקריים בהחלטתי לעזוב את הארץ שנה לאחר מכן. רצח רבין פצע פצע גדול בליבי, אבל עליית ביבי לשלטון גרמה לי להבין שרוב הציבור בישראל חושב ומרגיש אחרת ממני, ובוחר דרך אחרת, דרך שאני לא יכול או לא רוצה לחיות איתה.

מאז 1997 אני חי בארגנטינה, ומעולם לא שבתי להצביע בבחירות. לא בגלל שאני חושב שאין לי זכות כזאת, אני בכלל לא מתכוון להכנס לוויכוח הזה, ברור לי שרבים יטענו שבתור "יורד״ איבדתי את הזכות להצביע.

האמת היא שאני מצפצף על מי שחושב כך. העובדה היא שיש לי זכות חוקית להצביע, ויש לי הרגשה שכל מי שטוען אחרת, טוען כך כי איננו מסכים עם דעותי הפוליטיות, ולאו דווקא עם זכותי העקרונית להצביע.

ביום שישי האחרון קניתי כרטיס טיסה במחיר מופקע, מחירי ״לפני החגים״, על מנת להצביע בבחירות לכנסת ה 22. בחירות שכמו תמיד אומרים עליהן שהן ״חשובות וגורליות״, והפעם נראה לי שהן באמת כאלה.

ביום שישי האחרון קניתי כרטיס טיסה במחיר מופקע, מחירי ״לפני החגים״, על מנת להצביע בבחירות לכנסת ה 22. בחירות שכמו תמיד אומרים עליהן שהן ״חשובות וגורליות״, והפעם נראה לי שהן אכן כאלה

בתור בן אדם רציונלי ודי פסימי, ברור לי שמבחינת ״עלות – תועלת״ מדובר במעשה מטופש. מה כבר יעזור קול אחד במצב הנוכחי? את הכסף עדיף היה להשקיע בתרומה למפלגה פוליטית, או בניסיון לשכנע ארבעה או חמישה אנשים להזיז את התחת וללכת להצביע.

כמו ב 1996 כשהתנשפתי במדרגות עם קשישה תלויה על זרועותי והיאוש חונק בגרוני, גם היום די ברור לי שהמאמץ יהיה מאמץ שווא. אולי אני עושה את זה עבור סבא וסבתא שהשתתפו בהקמת המדינה, או עבור אבא שנהרג על הגנתה. או אולי עבורי, שפעם האמנתי בעתיד אחר טוב יותר.

בכל מערכות הבחירות בהן השתתפתי הצבעתי עבור מרצ, אבל השתניתי מאז. גם מרצ השתנתה אני חושב, והפעם לא התכוונתי להצביע עבורם, בטח לא אחרי הדיל שהשאיר את אבי בוסקילה במקום השמיני הלא ריאלי בבחירות לכנסת ה-21. חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה שינתה הכל מחינתי. האיש האהוב/שנוא הזה, שכל כך כעסתי עליו, איש ענק, מלא חסרונות אבל מנהיג משכמו ומעלה, הוא הגורם העיקרי להחלטה שלי לטוס לארץ להצביע עבור המחנה הדמוקרטי, שהוא בעצם מרצ מחוזקת.

המחנה הדמוקרטי

ברור לי שהסיכוי של ברק להכנס לכנסת הוא אפסי, אבי בוסקילה ישאר בחוץ גם הפעם והסיכוי להחליף את השלטון גם הוא לא נראה קרוב.

אבל ברור לי גם, שהסיכוי היחידי לשינוי הוא לצאת מהבית ולהצביע. אחוזי ההצבעה הנמוכים בקרב מצביעי המרכז שמאל ובקרב הערבים הם אלה המנציחים את שלטון הימין. הייאוש והפסימיות שלנו הם הנבואה המגשימה את עצמה פעם אחר פעם.

אולי גם המילים של דוד גרוסמן השפיעו עלי כפי שאמר בראיון:

אז למה לטרוח, לכתוב עוד מאמר, לנאום עוד נאום?
"כל פעם שאני הולך להפגנה או צריך לכתוב מאמר פוליטי, אני חושב על האיש הזה שעמד שנים והפגין נגד מלחמת וייטנאם מול הבית הלבן. שנים, כל יום שישי. עמד שם את השעתיים שלו, עם שלט כזה. בסוף ניגש אליו איזה עיתונאי ושאל אותו במין גיחוך, 'תגיד לי, אדוני, אתה באמת חושב שתוכל לשנות את העולם?' והוא אמר, 'לא, אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי'. לפעמים, זה המקסימום שאפשר לייחל לו במצב כל כך מעוות כמו המצב שלנו".

הסיכוי להחליף את השלטון איננו נמצא בהבאת קולות מ״הימין הרך״ לכחול לבן או למפלגת העבודה, זה לא עובד וכשזה עובד זה לא מספיק. הסיכוי היחיד הוא להתגבר על הייאוש והפסימיות ולהצביע. אני לא פחות מיואש, ולא פחות פסימי.

האמת שאף פעם לא ממש וויתרתי, אני חי בארגנטינה, אבל תמיד המשכתי להלחם, לריב על עמדותי, לצעוק ולנסות להשפיע. הכאב הוא גם כאבי והצער צערי, אבל הפעם החלטתי שזה לא מספיק. צריך גם להצביע בכל זאת, אפילו במחיר מופקע של כרטיס טיסה בעונת החגים.

עורו שמאלנים, צאו להצביע.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

לאחר מספר פגישות עם יאסר ערפאת במהלך האינתיפאדה השנייה, הערכתי שהוא לא מיהר לעסקה עם ישראל מכיוון שהתפתה לאופציה של מדינה אחת גם אם יידרשו עוד עשורים של סכסוך כדי להגיע אליה. בסוף התהליך, בהעדר חלוקה, הפלסטינים ישלטו במדינה האחת והציונות תגווע.

פחות מעשור לאחר שערפאת סירב להצעותיו של אהוד ברק, יורשו מחמוד עבאס חזר על המעשה עם אהוד אולמרט. בשלב זה כבר היה צריך להיות ברור מה קורה בהנהגת אש"פ. ואני מבין אותם, אם הלך הרוח הוא נכונות לסבול ולגרום לאחרים לסבול כדי להשיג יתרון כלשהו לדור הבא.

מה שאני לא מבין זה מדוע כשני מיליון ישראלים יצביעו בשבוע הבא בעד אותו חזון, שמשמעותו קץ הציונות, על ידי תמיכה במפלגות הימין. זה ללא ספק אחד המקרים המדהימים של בלבול המוני בהיסטוריה.

אני לא אומר שמנהיגי הליכוד במודע רוצים את התוצאה הזו. יש להם דיסוננס קוגניטיבי חמור וסדרה מרשימה של תעתועים ואשליות. ביניהם: שהפלסטינים יעזבו; שיגיעו עוד מיליוני יהודים רבים; שישראל תצליח להטמיע מין שיטה פוליטית חדשה שבה חצי מהאוכלוסייה נמצאת אבל איכשהו לא נמצאת, נשלטת אבל איכשהו לא נשלטת. שליטה בטחונית שלא תחשב כיבוש, כי יש מחבלים וגם יש את התנ"ך ואז זה בסדר; בניית עיירות על טהרת היהודים בשטח שמעולם לא סופח אבל זה לא אפרטהייד, כי אחרת כולם אנטישמים ואז זה בסדר.

ישנם תומכי ימין תמימים שמאמינים בכזב שהמדינה כבר חולקה (על פי הסכמי אוסלו שהימין התנגד לו). הלוואי שיצחק רבין היה אמיץ יותר ושזה היה נכון, אבל לא כך המצב: הפלסטינים כאן, פשוט מוסתרים מהיהודים.

כה לא הגיונית עמדת הימין שרבים מהמצביעים פשוט מסרבים להאמין. ואכן, המגוחכות בעמדת הליכוד היא הסיבה שהאינטליגנטים יותר בקרב מנהיגי הליכוד לפעמים עושים דברים מוזרים, כמו אריאל שרון שהתעורר יום אחד, למד לספור עד שישה מיליון פלסטינים ויצא מעזה בלי בג"צ ובצלם. יש כאלה שאומרים שכאשר זה קורה לימין קל יותר, כי מן הסתם אין התנגדות מצד האופוזיציה.

אבל זו לא שיטה, זה לא קורה הרבה, ובנימין נתניהו לא נראה כזה. לכן תמיכה בימין ב-17 בספטמבר כדי לסיים את הכיבוש תהיה כמו תמיכה בדונאלד טראמפ כדי לטפל בהתחממות כדור הארץ. יש המוני אמריקאים מבולבלים, אבל לא פגשתי אחד מבולבל עד כדי כך.

באופוזיציה, בינתיים, דיי התייאשו מלהסביר את כל זה למי שעדיין לא הבין (חוץ מאהוד ברק כמובן). הם מקווים להפיל את נתניהו באמצעות טיעונים אחרים.

אני סבור שזו טעות. כשהבית בוער (כי מתקרבת נקודת האל-חזור) יש להגיד שהוא בוער.

לכן, כשירות לציבור, אשרטט תרחיש סביר למה שיקרה כאן אם הליכוד והימין ימשיכו לנצח ולא ינטשו, כמעשה שרון, את האידיאולוגיה האובדנית של עצמם:

2020: אוכלוסיית המתנחלים בגדה המערבית (לא כולל ירושלים המזרחית) מגיעה לחצי מיליון. יוזמות חרם רציניות ממריאות  ברחבי העולם. בישראל מבטלים את זה כעניין זניח – כולה אירופאים ואנטישמים.

2024: נשיא ארה"ב הדמוקרט מורה לבחון מחדש את הווטו האוטומטי נגד מהלכים אנטי-ישראלים באו"ם ובזירות אחרות. במהלך השנתיים הבאות העניין הזה מגיע לקיצו. הסיוע הכספי גם מתנדף. אירופה מבטלת את הכניסות ללא ויזה לישראלים, וישראל כבר לא מוזמנת לאירוויזיון ומודחת ממפעלי הכדורסל והכדורגל של אירופה. התל"ג לנפש בישראל מקרטע ובעקבות פיחות מסויים של השקל מתייצב על 32 אלף דולר לשנה, לא נורא — זה רק 20% פחות מב-2019, ושימותו הקנאים.

2027: הרשות הפלסטינית מתפזרת מיוזמתה וגורמים פלסטינים מובילים דורשים סיפוח עם הקמת מדינה אחת המאפשרת לפלסטינים בגדה המערבית ולעזה את אותן זכויות אזרח שיש לערביי ישראל. הרעיון נדחה על ידי ההנהגה הישראלית, שמבטיחה כי "כולם יודעים שישראלים דוחים את הפיתרון של מדינה אחת". בחלק מהאזורים מוקם מחדש משטר צבאי. כנופיות, בחלק מהמקרים בהובלת חמאס והג'יהאד האיסלאמי, משתלטות על חלק מהשטח. יש כמה שנים של כאוס. השקעות זרות פוחתות בקצב מבהיל והשקל נופל עוד יותר לעומת הדולר והאירו.

2030: יש כבר מיליון מתנחלים לא כולל מזרח ירושלים. החרם העולמי על ישראל מזכיר את מה שקרה עם דרום אפריקה, אבל ארה"ב עדיין לא הצטרפה. התל"ג לנפש של ישראל, ללא הפלסטינים, נופל ל-20 אלף דולר בשנה.

2033: ארה"ב, לאחר התלבטות קשה (ובעקבות סקרים המראים ש-80% מהצעירים דורשים זאת) מצטרפת לחרם על ישראל במסיבת עיתונאים משותפת עם הנהגת האיחוד האירופי ודרום אפריקה. אייפא"ק מתנגדת למהלך, אך ג'יי סטריט, הנתמכת על ידי מרבית יהודי ארה"ב, דווקא בעד.

2036: ישראל, תחת לחץ עולמי מוחץ, מספחת את הגדה המערבית, מעניקה את זכות הבחירה לכל הפלסטינים, וקוראת לעלייה יהודית מסיבית. כאשר הפלסטינים (כולם כבר "ערביי ישראל" למעט העזתים) נכללים סוף סוף בחישוב, התוצר לנפש עומד על 15 אלף דולר – מקום 79 בעולם.

2039: הרשימה הערבית המשותפת מקבלת 50 מושבים בבחירות לכנסת, ומסלקת בשעה טובה את הליכוד והימין מהשלטון. הערבים מקימים קואליציה עם השמאל הקיצוני הישראלי – ובפיתול מעניין בעלילה גם החרדים מצטרפים, בתנאי שהמנהיגים הערבים יאפשרו להם להמשיך למנוע חינוך נורמאלי מילדיהם. הליכוד וכחול לבן מתמודדים על ראשות האופוזיציה.

2040: הממשלה משנה את שמה של המדינה לפלסטין, מבטלת את חוק השבות ומחליפה את "התקווה: בגרסה עברית-ערבית של "בלדי, בלדי". בפשרה כואבת עם השותפים היהודים היא נמנעת מלהעניק זכות שיבה לצאצאי הפליטים הפלסטינים מ-1948.

2048: פלסטין מנהלת משא ומתן על סיפוח עזה, שהתנהלה במשך עשרות שנים כסוג של צפון קוריאה ים תיכונית בלי בירה. מתקבלים תנאי החמאס: ביטול החלק העברי של "בלדי, בלדי", אימוץ זכות השיבה לפליטים פלסטינים, וחוקי שריעה'. מיליוני ערבים, חלקם רק שמינית פלסטינים, נוהרים פנימה. בד בבד מתרחשת יציאה המונית של יהודים חילונים ובעלי אוריינטציה מערבית. ב-31 דצמבר 2048 מתפרסם שאוכלוסיית פלסטין מונה 80% פלסטינים ו-20% יהודים.

ערפאת יצחק אחרון בקברו.

שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה.