בסופו של דבר, הכל שאלה של עיצוב תודעה.

כדי לעצב תודעה, נדרשת שליטה על המידע. זה היה אחד השיעורים הראשונים שלי בעיתונות, סביב אמצע שנות התשעים: פער המידע בין הציבור לקובעי המדיניות – הוא הנשק החזק מכל והראשון במעלה של האחרונים.

אי-שם במהלך שנת 1998 התפתחה שיחה ביני לקהל באחת ההרצאות שנתתי. "העובדה שבישראל לא פרצה מחאה אזרחית אלימה היא אות קלון לחברה הישראלית", אמרתי שם. היתה שם טעות קטנה, חלקית. זה לא לגמרי מדויק שלא פרצה. פרצה ועוד איך; רק מצד מסוים. זה שצריך שמישהו יבנה לו תשתית דמוקרטית לחפור תחתיה.

כדי לעצב תודעה, נדרשת שליטה על המידע. זה היה אחד השיעורים הראשונים שלי בעיתונות. פער המידע בין הציבור לקובעי המדיניות – הוא הנשק של האחרונים

"אם הדמוקרטיה נהגה כלפינו, כשהיינו באופוזיציה, לפי העקרונות הדמוקרטים – הרי שהדמוקרטיה היתה חייבת לעשות זאת. אך אנחנו לא אמרנו מעולם שאנו מייצגים את הרעיון הדמוקרטי, אלא אמרנו בגלוי, שאנו נוקטים אמצעים דמוקרטים כדי להגיע לשלטון, אבל כשנגיע לשלטון – נסרב לתת למתנגדנו, וללא רחמים, את כל אותם הזכויות והאמצעים שניתנו לנו כשהיינו באופוזיציה", אמר יוזף גבלס, שר התעמולה, בנאום אחרי ניצחון המפלגה הנאצית.

יחסיות היא ערך-חובה בהשוואה. המציאות היא כולה תהליך, לא נקודות בודדות. מה שחשובה היא המגמה. הציטוט של גבלס צריך היה להילמד בפתיחת כל שיעור אזרחות בישראל.

בקרקעית של כל אירוע ותהליך, מצוי "הסיפור האמיתי", הגרעין שממנו מתחיל הכל. עיתונאות מחויבת לספר את הסיפור האמיתי, זה שמחכה בסבלנות שייחלצו אותו מקרקעית הבור. עיתונאות שלא מספרת את הסיפור האמיתי היא לא יותר ממשמרת מנגנון המלכוד.

התהליך שבו הפכה התקשורת הישראלית למשמרת מנגנון המלכוד התחיל רשמית, פחות או יותר, בשנים הראשונות של שנות התשעים. לא שהיא היתה מופת לשלמות, אבל אפרופו יחסיות – אין מה להשוות אותה למה שהתפתחה להיות.

לאט ובהדרגה, אך כתהליך מודע ומוכוון, מובל בידי אנשים נטולי זיקה לעיתונות או כאלה עם זיקה ברורה לחסל אותה, נעשתה התקשורת בישראל למשמרת מנגנון המלכוד. לא קמים בוקר אחד למציאות של "ישראל היום"

לאט ובהדרגה, אך כתהליך מודע ומוכוון, מובל בידי אנשים נטולי זיקה לעיתונות או כאלה עם זיקה ברורה לחסל אותה, נעשתה התקשורת בישראל למשמרת מנגנון המלכוד. לא קמים בוקר אחד למציאות של "ישראל היום"; לפניו היה גיידאמק ועוד קודם ארבעה ערוצים מסחריים (אל תיפלו לבור, היו שלושה ערוצים מהיום הראשון של ערוץ 2 וכעבור עשור הצטרף ערוץ 10).

פתיחת שוק התקשורת לתחרות חופשית פרועה וחסרת הגבלות נועדה לשרת דבר אחד: להנמיך את רמת התקשורת, קרי את הביקורתיות, ההעמקה, התחקירנות, המקוריות, היצירתיות, ההוכחה-בשער. כל מה שעיתונות אמיתית אמורה להיות. אין דבר כזה "השוק מסדר". השוק מסדר שהרמה תרד, כי זה מסתדר מצוין למי שמנהל את השוק. ככה זה שכסף ורגולציה שנשלטת בידי מנהל השוק מכתיבים.

התוצאה היא שהיום אין תקשורת שתרד לקרקעית הבור. זולת איים בודדים בדמות עיתונאים מסוימים ומצומצמים מאד, התקשורת היא משמרת מנגנון המלכוד במקרה הרע, ומשרתת עקרון העקידה במקרה הגרוע מאד. המאבק על האמת בישראל הוא מזמן מאבק על תפיסות עולם ואידיאולוגיות שאינן ניתנות לגישור ביניהן.

אנשים שמעו על "מקראתיזם" ו"רשימות שחורות", וחושבים שזה בתיאוריה או בספרים על דברים שקרו פעם, במדינות אחרות בעולם. רק מה, הכבשים ששותקות במערכה הראשונה, נשחטות באחרונה

אנשים שמעו על "מקראתיזם" ו"רשימות שחורות", וחושבים שזה בתיאוריה או בספרים על דברים שקרו פעם, במדינות אחרות בעולם. רק מה, הכבשים ששותקות במערכה הראשונה, נשחטות באחרונה. כלל. ועל כל עדר שנשחט, רועה קרנף שמתקשה לראות. הכבשה לא מודעת שהיא כבשה עד שהסכין של השוחט כבר מטפטפת דם. הקרנף מעדיף להעלים עין.

אם אני צריך לתמצת, זה למעשה הרקע מאחורי הופעת הבלוג הזה ב"זמן ישראל". דה-באזר, "זמן ישראל", המשרוקית ויתר יוזמות מבורכות שמבקשות לקרוא תיגר על הרס התקשורת בישראל ויצירת אלטרנטיבה הודות לפלטפורמת הרשת, הן כיום הדרך היחידה לספר את הסיפור האמיתי.

נכון לשלב הזה באבולוציה, אין להן סיכוי להתחרות בחשיפה ובתפוצה של כלי תקשורת משרתי המנגנון. אבל מילים נכתבות בהווה גם כדי שישמשו את האנושות בעתיד. וחשוב מזה, כל ניצחון מתחיל בצעד קטן, בהשמעת קול, כשמסביב מקיפים אויבים ועלטה גדולה. החיים גלגל, אנשים, חשוב לזכור תמיד.

הסיפור האמיתי שהבלוג הזה מבקש להביא ינוע מהסיפורים הקטנים, כביכול, אותן התעמרויות והטרדות במסגרת המלחמה שמנהל היועץ-המשפטי לממשלה נגד הדמוקרטיה בשם ראש-הממשלה, המשטרה בשמו של היועץ; ועד הסיפורים "הגדולים-יותר". טיפ: אם אתה רוצה לדעת איך נראים הדברים "הגדולים-יותר", תבחן איך נראים הדברים הקטנים, היומיומיים, אלה של החיים עצמם.

זה טקסט להקדמה והיכרות. נתחיל בתכל'ס בשבוע הבא.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט מחבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר

בבלוג שלי – אנשים על ארבע, אני משווה אנשים ידועים לחיות ידועות. לא על פי המראה החיצוני אלא על פי התכונות. הצייר המוכשר יונתן שתיל מיטיב לצייר את הרעיונות שלי. היום לקחתי את אחד הפוליטיקאים הידועים והמשפיעים בעולם – דונאלד טראמפ וחיפשתי עבורו חיה מתאימה. זה לא היה קשה – כלב הפיטבול האמריקאי מתאים לו כמו כפפה.

דונאלד טראמפ ידוע במיזגו הסוער, שגורם לו לומר כל מה שעולה בדעתו ולהתנפל על כל מי שלא מוצא חן בעיניו. כלב הפיטבול ידוע בלסתות החזקות שלו, היודעות להנעל על המטרה בלי להרפות.

טראמפ, כמו כלב הפיטבול החזק, כשהוא תופס בשיניו נושא מסוים הוא לא מרפה ממנו. כמו ההגירה הלא חוקית לארה"ב והחומה בגבול מקסיקו, למשל.

התכונה שאנחנו אוהבים בכלבים – שהם אומרים ומתנהגים על פי האמת שלהם ולא על פי כללים צבועים של פוליטיקלי-קורקט – כך גם דונאלד טראמפ, שלא מתבייש לתקוף בצורה גלויה את הטרור המוסלמי ואת נציגיו בעולם, ואין לו כל בעיה לומר לאנשים בפרצוף או בטוויטר, את מה שהוא חושב עליהם.

אני, כווטרינר מנוסה, יודע שהפיטבול הוא בעצם כלב חביב וחברותי שצמא לתשומת לב, חום ואהבה – נראה לי שכך גם דונאלד טראמפ.

ד"ר רפי קישון הוא בעל כמה תארים: ווטרינר, מרצה ואיש תקשורת ומדיה. אבל התואר הראשון שלו הוא: הבן הבכור של אפרים קישון - גדול ההומוריסטים ואנשי הקולנוע בישראל. לד"ר רפי קישון יש הופעה הומוריסטית ייחודית, מצחיקה ומצליחה, בשם: ״אפרים קישון - ההומור, הבידור והסרטים״ בתאטרון הקאמרי בתל אביב, וברחבי הארץ, כולל חוגי-בית ואירועי תרבות רבים. רפי מרצה גם על ההומור היהודי , על אהבה מהסרטים , על ההומור שמאחורי הפוליטיקה , וגם על חיות וחיוכים , עולם החיות המופלא, האבולוצייה של האדם הקוף ועוד. לרפי דף פייסבוק פעיל שבו הוא מפרסם יום יום את הגיגיו בכל התחומים. אם אתם רוצים להזמין את המופע שלו - התקשרו או כתבו לו ישירות : 054-7475599, [email protected]