תפקיד הבחירות בדמוקרטיה איננו לבחון מה טוב ומה רע, אלא לאפשר ספירה כמותית. אם הרוב אינו מעוניין בדמוקרטיה, לא ניתן לכפות אותה עליו על ידי מיעוט. 

אם הרוב אינו מעוניין בדמוקרטיה ליברלית – עם הפרדת רשויות עצמאיות ומתפקדות, עם שלטון החוק החל גם על השליטים, עם שויון בפני החוק, עם שומרי סף שלא ממונים על ידי השליטים ולא יראים מפניהם, עם רשות שופטת עצמאית ולא מסורסת שבולמת עריצות השילטון, עם תקשורת חופשית, ביקורתית, לא מפוחדת ולא מאויימת, עם שויון זכויות בין כל האזרחים ללא הבדלים – אם הרוב אינו מעוניין בדמוקרטיה כזאת, לא ניתן לכפות אותה עליו על ידי מיעוט.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שחברה נסוגה ממצב של דמוקרטיה מתפקדת, בתהליך שראשיתו באמצעות הכלים הדמוקרטים עצמם (בחירות, חקיקה וכו').

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שחברה נסוגה ממצב של דמוקרטיה מתפקדת, בתהליך שראשיתו באמצעות הכלים הדמוקרטים עצמם (בחירות, חקיקה וכו').

למעשה, אפילו הספונסר של ראש הממשלה שלנו, המיליארדר שלדון אדלסון, כבר ציין לפני מספר שנים ש"לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה. זה לא כתוב בתורה". אחרי הכל, דמוקרטיה זה לא עסק מניב כמו קזינו במקאו בעלות של 4.4 מיליארד דולר.

דמוקרטיה, כמו בריאות, מוערכת בעיקר כאשר כבר איננה.

לכן, אזהרות מוקדמות על פגיעה צפויה, בבריאות או בדמוקרטיה, פחות משכנעות את המוזהרים – מאשר הפגיעה עצמה כאשר היא כבר מתממשת.

משום כך, הרוב יזהה פגיעה קשה שכבר התרחשה, אך לא בהכרח ישתכנע מראש לגבי סכנת פגיעה קשה שצפויה. התסמונות ידועות: לי זה לא יקרה, אסור להשוות, ודומיהן.

כלום לא קשור לכלום וכאן, אף אחד לא רוצה להיות 'הראשון לזהות'.

אזהרות מפני חורבן, הן תמיד תפקיד של מיעוט. מיעוט שאומר: גם לי זה יכול לקרות אם לא אזהר, גם לנו.

חשוב לזכור ולא להתבלבל: בניגוד לאידיאל בספורט, בדמוקרטיה לא הטוב יותר מנצח אלא הפופולארי יותר. בעל הרייטינג והיכולת לסנוור ולעוור. החזק והגדול יותר, מספרית

וכידוע מההיסטוריה, לא תמיד (בלשון המעטה) יש בכוחו של המיעוט להצליח לשכנע באזהרותיו ולמנוע חורבן גדול. בגלל זה הוא מיעוט.

חשוב לזכור ולא להתבלבל: בניגוד לאידיאל בספורט, בדמוקרטיה לא הטוב יותר מנצח אלא הפופולארי יותר, בעל הרייטינג והיכולת לסנוור ולעוור, החזק והגדול יותר, מספרית.

תפקיד הבחירות בדמוקרטיה איננו לבחון מה טוב ומה רע. תפקיד הבחירות הוא לאפשר ספירה, ורק הכמות קובעת. רק הכמות היא הקריטריון ל"ניצחון".

מה טוב ומה רע, מה בנה ושיפר ומה הרס והשחית – רואים אחר כך, רק אחרי ההתממשות, של ההבטחות או של האזהרות.

בתמונה: אירופה בחורבנה הגדול במאה הקודמת. אזהרות המיעוט באירופה מפני אוטוריטאריות, הרס הדמוקרטיה ומוסדותיה, פאשיזם ואפליות על בסיס דגל (דג"ל: דת, גזע, לאום) לא שיכנעו את הרוב ולא מנעו את האסונות הגדולים.

תפקיד הבחירות בדמוקרטיה איננו לבחון מה טוב ומה רע. תפקיד הבחירות הוא לאפשר ספירה, ורק הכמות קובעת. רק הכמות היא הקריטריון ל"ניצחון"

החורבן הממשי לעומת זאת, כן שיכנע את הרוב בצורך לבנות חברה מושתתת על ערכים אחרים, יותר פלורליסטית, יותר דמוקרטית, יותר פתוחה לאחרים, מבוקרת ומאוזנת, ללא עריצות הרוב נגד המיעוט וללא שליטים מעל לחוק וחסינים מפניו.

חורבן איננו תוצאה רק של פצצות

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים

השקפת העולם של המקרא שמה את הדגש על החברה. מבחינת המקרא, איכות החברה היא שקובעת את אופי המדינה, ולא הארגון הפוליטי שלה או אפילו הארץ הפיזית.

הישיבה של העם בהארץ אמנם מובטחת, אבל היא מתקיימת בתנאי שתתקיים בה חברה מסוימת. חברה שנוהגת לטפח ולקדם מוסריות, יחס שוויוני בפני החוק לכל התושבים, ושאיפה להגדיל כבוד לה' ולתורה בין כל התושבים.

מטאפורת המדינה כספינה במסורת היהודית

קיימת בתרבות המערבית מטאפורה רווחת על המדינה כספינה. מקור המטאפורה ב"רפובליקה" של אפלטון. הוא מתאר את המדינה כספינה, שיש אנשים המפעילים אותה:

יש בעלים המעוניינים ברווח שהספינה יכולה להביא להם, אבל לא יודעים הרבה על תפעול או ניהול של ספינה.

יש אנשי צוות שיודעים לתפעל ולתחזק ספינה, ובהם גם מפקד ספינה שמבין בהפעלת הספינה, אבל בעיקר מנהל את הצוות.

ויש את הנווט, שהוא היחיד שיודע ומבין – לא רק את הספינה, אלא גם את הים, והוא אחראי להביא את הספינה בשלום ממקום אחד לשני.

מטאפורת הספינה מופיעה גם במקורות ישראל, אבל הגישה מבוססת המקרא שמה את הדגש להצלחת המדינה לאו דווקא על המלך, אלא על האזרח. כל יחיד ויחידה אחראים לדאוג שהחברה מתנהלת במשפט וצדקה

מטאפורה זאת מופיעה גם במקורות ישראל. אבל כפי שציינתי בהתחלה, הגישה היהודית מבוססת על המקרא, והיא שמה את הדגש להצלחת המדינה לאו דווקא על המלך, אלא על כל אזרח יחיד. כל יחיד ויחידה אחראים לדאוג שהחברה מתנהלת במשפט וצדקה. ולכן המשל מופיע במדרש בצורה הזאת:

תני חזקיה "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל " (ירמיה נ, יז). נמשלו ישראל בשה, מה שה אחד מאיבריה לוקה כל איבריה מרגישין, אף ישראל כך, "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כב). תני ר' שמעון בן יוחי משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו למה אתה עושה כן, אמ' להן מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה. … [ויקרא רבה (מרגליות) פרשת ויקרא פרשה ד; ועוד מקומות]

הרהורים על מצב הפוליטי של מדינת ישראל

הבעיה העיקרית בקיום המדינה שלנו היום היא, שכל אחד קודח בספינה. דהיינו עושה מעשים שנראים לו כהישג גדול עבורו, בלי לחשוב אפילו לרגע על ההשלכות של מעשיו על כל החברה מסביב. כל האמור במקרא על משפט וצדקה לא נשמע, לא נלמד ולא מיושם בחברה, שסובלת מקידוח בספינת המדינה שלה על ידי כל עדה בפני עצמה.

הבעיה העיקרית בקיום המדינה שלנו היום היא, שכל אחד קודח בספינה. דהיינו, עושה מעשים שנראים לו כהישג גדול עבורו, בלי לחשוב אפילו לרגע על ההשלכות של מעשיו על כל החברה מסביב

חייבים להתעורר להילחם על המצב הפוליטי של מדינת ישראל. דהיינו המצב הפוליטי הפנימי בין העדות השונות של עם ישראל, ובין האזרחים היהודים והלא יהודים.

מצב החברה בישראל הוא עניין חשוב, ולא רק ליהודים בישראל, אלא לכל היהודים בעולם כמעט. ולא רק ליהודים, אלא גם לכל האזרחים שאינם יהודים. ולכן, חייבים לשים דגש, ולהקדיש מחשבה, מרץ, ושיח צבורי נרחב על מצב הדת והמדינה. זה הנושא שמביא לקידוחים הרבים ביותר בספינה מכל נושא אחר!

אם יש אפשרות למשהו שדומה לאחווה בין יהודים, נצטרך ללמוד מחדש את ההיסטוריה, אבל יותר חשוב – נצטרך להתחייב לנהוג לפי הכלל: אין עוד "מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח" בשיח היהודי במדינת ישראל!

זה לא אומר שיסכימו על כל דבר, וזה לא אומר שלא נתווכח על מדיניות או כל דבר אחר קשור לרווחת המדינה, אבל זה כן אומר שאף קבוצה או חוג או עדה תדרוש מהמדינה דברים שפוגעים באנשים רבים אחרים. שכל אחד ירגיש את האחריות לשמור ואף לגאול אזרח אחר בצרה.

אם יש אפשרות למשהו שדומה לאחווה בין יהודים, נצטרך להתחייב לנהוג לפי הכלל: אין עוד "מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח" בשיח היהודי במדינת ישראל

לגבי ה"אופי היהודי" של החברה הישראלית, חייבים להבין את העובדה שה"אופי היהודי" תמיד היה קשת של דעות, מנהגים ואמונות. שכולם הסכימו לשבת באותו שולחן ולא נדרשו לוותר על המנהגים שלהם, אלא במקרים שהיו פוגעים באחוות החברה. הדוגמה הבולטת היא שבית הלל ובית שמאי לא נמנעו מלשאת נשים זה מזה, אפילו כשנחלקו על קיום הנישואין לפי ההלכה, שהם פסקו לפי הבנתם.

הנביא ירמיהו תאר את המצב שאליו חייבים לשאוף:

כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם: [ירמיהו ז:ה-ז]

עלינו לפעול לקדם שיח ציבורי רחב במאמץ להגיע לתודעה ציבורית למטרות שאליהן חייבים לשאוף.

הרב מיכאל גרץ שמש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים על מחשבת ישראל בעת המודרני לאנציקלופדיה. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושמש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושמש כמרצה שם בתחילתה. הוא גם היה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע כ-20 שנה, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדש לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל

להלן סיכום שיחה עם י., צעיר, בן לאב-מנהיג נערץ ואם בשם שרה

פגשתי בחור צעיר ורווק בשם י. המספר כי עבר קריסה רגשית. לדבריו, נותר בודד, חסר מטרה ומבוהל. ללא רשת חברתית ומשפחתית. נראה כאדם שאינו מחובר לעצמו, פאסיב-אגרסיב, נטול כישורי חיים ומגלה יחס תועלתני לסביבתו האנושית.

י. גדל בצל אב עוצמתי ואם דומיננטית, המוקדשת כל כולה להעצמת דמותו של אביו שנתפש כמנהיג הגדול ביותר של העם היהודי.

פגשתי בחור צעיר ורווק בשם י. המספר כי עבר קריסה רגשית. לדבריו, נותר בודד, חסר מטרה ומבוהל. ללא רשת חברתית ומשפחתית. נראה כאדם שאינו מחובר לעצמו, פאסיב-אגרסיב, נטול כישורי חיים, ומגלה יחס תועלתני לסביבתו האנושית

י. מדווח על זכרונות ילדות מאז נולד כבן בכור לאימו שרה (לאביו ילד נוסף מאשה שחייתה עימו בעבר והם אינם בקשר). בית הוריו היה ידוע כמקום לאירוח של אורחים מזדמנים, ונציגים מטעם פטרון כל יכול, שרוחו שרתה על החיים בבית. י. הוצג בפני האורחים כגאוות הוריו וכדור ההמשך המנהיגותי.

כאמור, י. רווק ואינו עובד למחייתו. הוא העדיף לא לעזוב את בית הוריו ולהיות יד ימינו של אביו בתפקידו הציבורי והמורכב.

עוד זיכרון עליו מדווח י. הוא יחסו המתעלם של אביו לצאצאו הנוסף, אותו הרחיק מהמשפחה במצוות שרה-אימו. הצאצא נולד לאשה אחרת, שחיתה עם אביו בעבר. אותה אשה גורשה יחד עם ילדה מקירבת האב. היחס עליו מדבר י. הוא התעלמות מקיומם. הוא עצמו נולד בשלב מאוחר יותר כאשר הוריו היו מעבר לגיל המקובל ללידת ילד ראשון.

כאמור, י. רווק ואינו עובד למחייתו. הוא העדיף לא לעזוב את בית הוריו ולהיות יד ימינו של אביו בתפקידו הציבורי והמורכב

תומכי האב אמרו תמיד ל-י. כי הוא נכנס לנעליים גדולות במיוחד. אביו האמין כי נכון להשליכו אל תוך המים הקרים, ואף עודדו לחבור למקורביו, אשר היו דמויות משפיעות, כדי ש-י. יתרגל מגיל צעיר להתנהל בחלונות הגבוהים.

י. מודה שנהנה מאוד מקרבת חבריו של אביו, אולם ניכר כי הפער הגילאי והמנטלי בלבלו אותו. קיים דיסוננס בין אישיותו ויכולותיו, לבין המשימות והחוגים החברתיים בהם פעל.

מצד אחד קראו לו "הילד" ו"הבן של", ומאידך הוא נדרש על ידי אביו להוות עבורו חזית לוחמת, להתרועע עם דמויות עוצמתיות ועם בניהם, לייצגו, להיות לו לפה ואף להגן עליו מפני אויביו. בסופו של יום, חש י. כי הוא אינו עומד בזכות עצמו אלא בזכות היותו הילד של הוריו.

נקודת המפנה והשבר אודותיו מדווח י., הוא הרגע בו קרא לו אביו לשיחה וביקש ממנו להתלוות אליו בדרכו למסע מפתיע ומסתורי ליעד לא ברור.

מצד אחד קראו לו "הילד" ו"הבן של", ומאידך הוא נדרש על ידי אביו להוות עבורו חזית לוחמת, להתרועע עם דמויות עוצמתיות ועם בניהם, לייצגו, להיות לו לפה ואף להגן עליו מפני אויביו

י. אשר בטח באביו, הסכים בשמחה ואף הבטיח לא לערב בנושא את אימו שרה, אשר כבר היתה באה בימים ונטתה לשקוע במצבים רגשיים קיצוניים.

במהלך המסע, התנהל האב באופן מסתורי ומוזר. ניכר היה כי הוא טרוד, רדוף ומסתיר עובדות מ-י. אשר ניסה לעודדו ולרצות אותו בכל דרך. האב הבטיח לו, כי אם יצלחו את כל התלאות שנקרו בדרכם, יגיעו ביחד לפסגה.

בנקודה מסויימת, הודיע לו האב, כי לנוכח המציאות בה הם שרויים ובעקבות הוראות מהפטרון הגדול, הוא מבקש מ-י. להקריב את עצמו ואת חייו לטובת שימור מנהיגותו של האב ויחסיו הטובים עם הפטרון.

כאשר י. ביקש לדעת במה מדובר, אמר האב: אני אקח ממך את עצמך, את אישיותך, את חייך וכל אשר אהבת. מבחינתי אינך קיים יותר כ-י. – בני, אלא כשמן לגלגלי הנצחת מנהיגותי ולחיזוק קשרי עם הכל יכול

כאשר י. ביקש לדעת במה מדובר, אמר האב: אני אקח ממך את עצמך, את אישיותך, את חייך וכל אשר אהבת. מבחינתי אינך קיים יותר כ-י. – בני, אלא כשמן לגלגלי הנצחת מנהיגותי ולחיזוק קשרי עם הכל יכול.

הבן י. אמר לאביו כי הוא רשאי לעשות בו כל מה שהוא חפץ. הוא ביקש כי האב יבשר בדיפלומטיות את הדברים לאימו שרה, ביודעו עד כמה נפשה רעועה. הוא אף ביקש מהאב כי יכבול את ידיו כדי לדכא כל התגוננות והתנגדות אינסטינקטיבית. האב עשה כבקשתו.

לסיכום, י. הגיע אלי בעקבות קריסה רגשית. המשבר הבהיר לו, כיצד בגילו הבוגר, לא השכיל מעולם לפתח אישיות עצמאית ונפרדת, חי בדמותו ובצילו של האב העוצמתי ובשאיפה אינסופית לרצות ולשמח את אימו. כל אלו הובילו אותו למחיקה עצמית טוטאלית שהותירה אותו תלוש ונטול ערך עצמי.

כל אלו הובילו אותו למחיקה עצמית טוטאלית שהותירה אותו תלוש ונטול ערך עצמי.  י. מגדיר זאת כ"עקידה". אני מעבירה את הנושא לטיפול סמכות פסיכיאטרית בכירה

י. מגדיר זאת כ"עקידה".

אני מעבירה את הנושא לטיפול סמכות פסיכיאטרית בכירה.

כל קשר בין דימיון ומציאות הוא על אחריות הקורא.ת בלבד.

גילה לבני זמיר, חיפאית, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, הבית ברחוב חיים, שינוי המציאות הפוליטית בחיפה ועוד. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה, BA בתקשורת, רוח וחברה. יו"ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.