למרות המוניטין של היותה שמאלנית ואולי בגללו, התקשורת הישראלית מעניקה לבנימין נתניהו הנחות של סוף העונה ממש.

לתקשורת, ובמיוחד לחדשות המשודרות, יש אחריות גדולה לכך שנתניהו שומר על פופולריות למרות נזקיו.

זה נכון (אם כי פחות מבעבר) שרוב העיתונאים אינם תומכים באופן אישי בראש הממשלה. זה פשוט לא בא לידי ביטוי בסיקור שלהם.

כמו כמעט בכל מקום בעולם, עיתונאים שייכים לשכבות המשכילות יחסית. בדרך כלל רמת השכלתם, הידע והאינטליגנציה שלהם הרבה מעבר לממוצע פשוט מתוקף העבודה שעליהם לעשות.

וכמו כמעט בכל מקום בעולם, יש קשר בין אותן תכונות לאינסטינקט הליברלי. זה לא מוחלט, ולכן דוגמאות סותרות אינן מוכיחות דבר. מדובר בהסתברות.

פעם זה היה בסדר. באמריקה, מגישי חדשות כמו אדוארד ר' מורו ו-וולטר קרונקייט היו אהובים ונחשבו אמינים במהלך שנות החמישים והשישים, תקופה פשוטה יותר. אנשים רצו שהשדרים שלהם יהיו מה"אליטות"; הם שאפו בעצמם להיות באליטות; לא הייתה מדיה חברתית, לא היו האקרים רוסים ולא היתה תעמולת שקרים שיטתית שתשגע אותם.

כיום אנו חיים בתקופה בה השסע הפוליטי רעיל. יש מתקפה מתואמת נגד עקרונות הדמוקרטיה הליברלית אשר הנהיגו המנצחים במלחמת העולם השנייה כדי להגביל את סמכויות המדינה ליצור נזק. גל הפופוליזם הגדול שקם נגד זה (חלקית כתוצאה מטעויות ה"אליטות" שהתעשרו יתר על המידה) פונה אל הלאומיות ואגוצנטריות הטבועה בכל אדם ובזה לעקרונות ההומניזם והצדק האוניברסלי, שמתוארים כסימנים לחולשה ואף חוסר נאמנות.

יש קשר הפוך בין תמיכה בפופוליזם הזה לבין חינוך, וזו הסיבה כאמור שרוב העיתונאים אינם תומכים בזה באופן אישי. אבל יש בכל זאת הרבה כסף וגם אנשים חכמים (ומרושעים) מאחורי הפופוליזם הזה והם חסרי רחמים. הם לא נחמדים. כדי להלחם בהם יש להשיב אש; בקרב פוליטיקאים ישראלים בכירים, נראה שרק אהוד ברק ובמידה פחותה יותר יאיר לפיד מבינים זאת.

חזית מרכזית במלחמה העולמית נגד ערכים אוניברסליים היא התקשורת המיינסטרימית, שהפופוליסטים עושים לה דה-לגיטימציה. במקומה הם מציעים מקורות מידע "אלטרנטיביים" שהם למעשה פלטפורמות תעמולה לתנועת הפופוליסטים הגלובלית; כולנו יודעים מהן אלו.

איך מגיבים בתקשורת? ארגונים רציניים, כמו סוכנות הידיעות AP שעבדתי בה שנים, משתדלים מאוד להביא מידע מבלי לנקוט עמדה. היוצא מן הכלל, עבור AP, הוא שינויי אקלים, שהפופוליסטים נוטים לשלול. AP סירבה להעמיד פנים שמדובר בתפיסה לגיטימית, אני גאה לומר.

AP גם בודקת אחד לאחד את השקרים הבלתי פוסקים של טראמפ, מבלי לקרוא להם במפורש שקרים. יש ארגונים שכן עושים זאת, ועיתונים כמו "הניו יורק טיימס" מפרסמים מאמרי מערכת שתוקפים את הנשיא באופן קבוע. בעמודי הדעות שלהם יש כמה שמרנים, אך רוב הכותבים ליברלים, וגם שמרנים יחסית כמו ברט סטיבנס של הטיימס מתעבים את הנשיא.

בעמודי החדשות, עם זאת, מקפידים לא לתת לפופוליסטים סיבה לטעון שהם מוטים. בכל אופן, למעט פוקס ניוז ודומיו, התקשורת המיינסטרימית לא "מנרמלת" את הנשיא הסורר (למשל בכך שבבירור הוא גורף הון מנשיאותו). יש ויכוח אם זה חכם. אבל לפחות זה נראה צודק.

ומה קורה בישראל?

זה המצב:

• יש לנו ממשלה שהורסת את הסיכויים להפריד בין ישראל למיליוני פלסטינים, ובכך היא מחבלת קשות בפרוייקט הציוני. בינתיים המדינה מדכאת ושולטת במיליוני הפלסטינים הללו במשך כחצי מאה – וכתוצאה מכך ישראל איננה בדיוק דמוקרטיה.
• יש לנו ממשלה שמאפשרת לשכבה ענקית וצומחת של האוכלוסייה, החרדים, לשלול מילדיהם חינוך שיאפשר להם להיות מועסקים בכלכלה מודרנית. אין לזה אח ורע בעולם הדמוקרטי. בינתיים היא מסבסדת מגזר זה ברמות העולות בהרבה על מימון החינוך הרגיל עד לנקודה שיש מחסור במורים שיסכימו לעבוד עבור שכר מינימום. כל זה יקרוס כמו בית קלפים, בסופו של דבר.
• יש לנו ממשלה שעושה כל שביכולתה כדי להתנכר לחמישית מהאזרחים שהם ערבים. במצבנו העדין זה גובל בטירוף, כאילו היא מבקשת לגרום למרד.
• יש לנו ראש ממשלה, שתיקיו בגין שוחד והפרת אמונים (בכפוף לשימוע) הם רק קצה הקרחון. בזבזנות אישית מהממת, התנהגות שערורייתית מצד משפחתו, בנו הבוגר שנוסע למועדוני חשפנות על חשבון משלם המסים (על פי הקלטות שפורסמו לפני כמה שנים). זה לא יאומן.
• יש לנו כלכלה שלמרות התרברבות הממשלה צומחת בקצב איטי יותר מהממוצע של ה-OECD. רוב האנשים עניים למעשה, ורמת האי-שוויון היא מספר 2 בעולם המפותח. ללא סקטור ההיי-טק, שבו התמיכה בימין דלה למדי, היינו ברמה של יוון ואף גרוע מכך. זה לא מפתיע: מבזבזים הון על סבסוד החרדים ומפעל ההתנחלויות הקטסטרופלי בשטחים, ויש גם צורך אובייקטיבי בצבא מסיבי בגלל אתגרי ביטחון אמיתיים.

האם התקשורת מתמקדת בביזיונות הללו? האם היא רודפת את הממשלה כדי לאלץ אותה להשיב לשאלות הקשות שעולות ממדיניותה והתנהגותה?

התנהגותו האישית של ראש הממשלה מציעה כל כך הרבה פוטנציאל לסיקור ביקורתי. היכן  השאלות על ההוצאות ההזויות וחסרות התקדים?

מתי בפעם האחרונה הוזכר כי לפני עשור נתניהו אמר תחת כל עץ רענן שאהוד אולמרט לא יכול להמשיך לכהן בגלל חקירת משטרה? ברור שכעת הוא מעוניין להמשיך לכהן במהלך משפט ואחרי הרשעה אפשרית. זה אולי המקרה הגדול ביותר של צביעות בהיסטוריה הישראלית.

בראיון של נתניהו עם קרן מרציאנו בבחירות אפריל הוא הכחיש שהוא ינסה לארגן חסינות, ושקר זה נחשף בבירור ברגע שניצח. האם התקשורת עוסקת בזה?

מתי ספג ביקורת על כך שהוא לא מקיים מסיבות עיתונאים? אפילו לטראמפ יש אומץ לעשות זאת; לא לנתניהו.

מתי הוא אותגר על סירובו להופיע לעימות לפני הבחירות? לכל מדינה נורמלית יש את זה.

מתי ספג ביקורת על כך ש"מפלגת" הליכוד לא  מפרסמת מצע בחירות?

בפעמים הנדירות שהוא מסכים להתראיין – על ידי עיתונאים נבחרים – הוא זוכה ליחס מתרפס באופן מחפיר, כאילו היה מלך. שפה מהססת, שאלות עקיפות, שפת גוף ביישנית.

לבני גנץ, לשם השוואה, לא ניתנות הנחות או התחשבות, משל היה אחרון הפושטקים.

איזו "תקשורת שמאלנית" תאפשר לממשלה כל כך מרושעת, מזיקה ומושחתת לחמוק מביקורת אפקטיבית?

המסנגרים יאמרו שקיימות עדיין שמורות של חשיבה ביקורתית, במיוחד בעיתונות הכתובה, ולא רק ב"הארץ ". ליברלים ישראלים שואבים מכך נחמה והמדינה פעם התגאתה בשיח החופשי. אבל זה מתמעט, וזה הופך בהדרגה לנחלתם של ותיקים הנמצאים במגננה. בטלוויזיה וברדיו, המשפיעים יותר על דעת הקהל, ההתקרנפות חזקה, לצד סוג של חוסר אונים.

הסיבות מובנות. האינטרנט הרס את המודל העסקי של התקשורת והכל עומד על בלימה היסטרית טרם פורענות. בסביבתנו המחוממת יתר המידה, התקשורת במיוחד מפחדת לעצבן. במקום ליידע היא שמה למטרתה לעיתים קרובות מדי להרגיע. בכך היא מנרמלת את האמור לעיל.

התקשורת מקבלת ללא עוררין את קלישאות הימין. כדוגמה אחת בלבד, אין שום דבר פסול ב"גירוש יהודים מבתיהם". אם בכלל, צריך לדבר על "גירוש אנשים". וממשלות עושות זאת כל הזמן, רק כדי לבנות אוטוסטרדה כשצריך. בוודאי שזה בסדר, עם פיצוי הולם, כשהמטרה היא הצלת הציונות. מתי הפעם האחרונה שה"תקשורת השמאלנית" שיקפה עמדה הזו (למעט במאמרי דעה ב"הארץ")?

בינתיים יש לנו תופעה של יותר ויותר נציגים של מגזר המתנחלים על המסך. הם חדים כמו סכין והם באו להילחם. עמית סגל הוא כמובן הסמל שלהם, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד.

סגל זכה לאחרונה בלהיט עם הרצאה שמטרתה להסביר את נתניהו לציבור. אני לא חושב שזה בהכרח רע אם זה פרשנות. עם זאת, יש בעיה בכך שסגל הוא פרשן בעל דעה מובהקת וגם הכתב הפוליטי העיקרי בתוכנית החדשות הנצפית ביותר במדינה.

חייבים להודות שהוא סובטילי, ונראה נייטרלי למדי רוב הזמן. אך כמובן שניטרליות גם יכולה לנרמל משהו שאינו תקין.

בראיונות בעבר אמר סגל כי הוא מרגיש שעמיתים רבים אינם רואים את השקפותיו הימניות לגיטימיות. אני בטוח שרובם היו ממהרים להכחיש זאת. אני לא אעשה זאת.

אני חושב שיש לו נקודה, אם כי מעט לא מדוייקת. זה לא קשור ללגיטימציה. אלוהים יודע, בעולם כל כך לא שפוי, בעולם שבו התקינות הפוליטית ירדה מהפסים ופאשיסטים יצאו מהארון וחצי מהאנשים חושבים שהכול קונספירציה, בתוך עולם בו אחוז אחד מהאנשים מחזיק בעושר השווה לכל השאר, בעולם שבו דאע"ש בכלל יכול להתקיים ועוד לזכות בתמיכה של המוני משוגעים, אין מה לדבר על לגיטימיות.

אני מדבר על משהו אחר. רבים מעמיתיו של סגל אכן רואים את השקפותיו כדבר עצוב מאוד. זה פשוט מדכא כל כך שאנשים אינטליגנטים, שמסוגלים להחזיק מסך, שעבודתם מקדשת כביכול את האמת והעובדות, יכולים לתמוך בסטטוס קוו הדפוק עד היסוד.

אני לא מכחיש שאני חושב את זה, ועם סגל הסליחה.

שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה.

השקפת העולם של המקרא שמה את הדגש על החברה. מבחינת המקרא, איכות החברה היא שקובעת את אופי המדינה, ולא הארגון הפוליטי שלה או אפילו הארץ הפיזית.

הישיבה של העם בהארץ אמנם מובטחת, אבל היא מתקיימת בתנאי שתתקיים בה חברה מסוימת. חברה שנוהגת לטפח ולקדם מוסריות, יחס שוויוני בפני החוק לכל התושבים, ושאיפה להגדיל כבוד לה' ולתורה בין כל התושבים.

מטאפורת המדינה כספינה במסורת היהודית

קיימת בתרבות המערבית מטאפורה רווחת על המדינה כספינה. מקור המטאפורה ב"רפובליקה" של אפלטון. הוא מתאר את המדינה כספינה, שיש אנשים המפעילים אותה:

יש בעלים המעוניינים ברווח שהספינה יכולה להביא להם, אבל לא יודעים הרבה על תפעול או ניהול של ספינה.

יש אנשי צוות שיודעים לתפעל ולתחזק ספינה, ובהם גם מפקד ספינה שמבין בהפעלת הספינה, אבל בעיקר מנהל את הצוות.

ויש את הנווט, שהוא היחיד שיודע ומבין – לא רק את הספינה, אלא גם את הים, והוא אחראי להביא את הספינה בשלום ממקום אחד לשני.

מטאפורת הספינה מופיעה גם במקורות ישראל, אבל הגישה מבוססת המקרא שמה את הדגש להצלחת המדינה לאו דווקא על המלך, אלא על האזרח. כל יחיד ויחידה אחראים לדאוג שהחברה מתנהלת במשפט וצדקה

מטאפורה זאת מופיעה גם במקורות ישראל. אבל כפי שציינתי בהתחלה, הגישה היהודית מבוססת על המקרא, והיא שמה את הדגש להצלחת המדינה לאו דווקא על המלך, אלא על כל אזרח יחיד. כל יחיד ויחידה אחראים לדאוג שהחברה מתנהלת במשפט וצדקה. ולכן המשל מופיע במדרש בצורה הזאת:

תני חזקיה "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל " (ירמיה נ, יז). נמשלו ישראל בשה, מה שה אחד מאיבריה לוקה כל איבריה מרגישין, אף ישראל כך, "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כב). תני ר' שמעון בן יוחי משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו למה אתה עושה כן, אמ' להן מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה. … [ויקרא רבה (מרגליות) פרשת ויקרא פרשה ד; ועוד מקומות]

הרהורים על מצב הפוליטי של מדינת ישראל

הבעיה העיקרית בקיום המדינה שלנו היום היא, שכל אחד קודח בספינה. דהיינו עושה מעשים שנראים לו כהישג גדול עבורו, בלי לחשוב אפילו לרגע על ההשלכות של מעשיו על כל החברה מסביב. כל האמור במקרא על משפט וצדקה לא נשמע, לא נלמד ולא מיושם בחברה, שסובלת מקידוח בספינת המדינה שלה על ידי כל עדה בפני עצמה.

הבעיה העיקרית בקיום המדינה שלנו היום היא, שכל אחד קודח בספינה. דהיינו, עושה מעשים שנראים לו כהישג גדול עבורו, בלי לחשוב אפילו לרגע על ההשלכות של מעשיו על כל החברה מסביב

חייבים להתעורר להילחם על המצב הפוליטי של מדינת ישראל. דהיינו המצב הפוליטי הפנימי בין העדות השונות של עם ישראל, ובין האזרחים היהודים והלא יהודים.

מצב החברה בישראל הוא עניין חשוב, ולא רק ליהודים בישראל, אלא לכל היהודים בעולם כמעט. ולא רק ליהודים, אלא גם לכל האזרחים שאינם יהודים. ולכן, חייבים לשים דגש, ולהקדיש מחשבה, מרץ, ושיח צבורי נרחב על מצב הדת והמדינה. זה הנושא שמביא לקידוחים הרבים ביותר בספינה מכל נושא אחר!

אם יש אפשרות למשהו שדומה לאחווה בין יהודים, נצטרך ללמוד מחדש את ההיסטוריה, אבל יותר חשוב – נצטרך להתחייב לנהוג לפי הכלל: אין עוד "מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח" בשיח היהודי במדינת ישראל!

זה לא אומר שיסכימו על כל דבר, וזה לא אומר שלא נתווכח על מדיניות או כל דבר אחר קשור לרווחת המדינה, אבל זה כן אומר שאף קבוצה או חוג או עדה תדרוש מהמדינה דברים שפוגעים באנשים רבים אחרים. שכל אחד ירגיש את האחריות לשמור ואף לגאול אזרח אחר בצרה.

אם יש אפשרות למשהו שדומה לאחווה בין יהודים, נצטרך להתחייב לנהוג לפי הכלל: אין עוד "מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח" בשיח היהודי במדינת ישראל

לגבי ה"אופי היהודי" של החברה הישראלית, חייבים להבין את העובדה שה"אופי היהודי" תמיד היה קשת של דעות, מנהגים ואמונות. שכולם הסכימו לשבת באותו שולחן ולא נדרשו לוותר על המנהגים שלהם, אלא במקרים שהיו פוגעים באחוות החברה. הדוגמה הבולטת היא שבית הלל ובית שמאי לא נמנעו מלשאת נשים זה מזה, אפילו כשנחלקו על קיום הנישואין לפי ההלכה, שהם פסקו לפי הבנתם.

הנביא ירמיהו תאר את המצב שאליו חייבים לשאוף:

כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם: [ירמיהו ז:ה-ז]

עלינו לפעול לקדם שיח ציבורי רחב במאמץ להגיע לתודעה ציבורית למטרות שאליהן חייבים לשאוף.

הרב מיכאל גרץ שמש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים על מחשבת ישראל בעת המודרני לאנציקלופדיה. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושמש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושמש כמרצה שם בתחילתה. הוא גם היה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע כ-20 שנה, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדש לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל

להלן סיכום שיחה עם י., צעיר, בן לאב-מנהיג נערץ ואם בשם שרה

פגשתי בחור צעיר ורווק בשם י. המספר כי עבר קריסה רגשית. לדבריו, נותר בודד, חסר מטרה ומבוהל. ללא רשת חברתית ומשפחתית. נראה כאדם שאינו מחובר לעצמו, פאסיב-אגרסיב, נטול כישורי חיים ומגלה יחס תועלתני לסביבתו האנושית.

י. גדל בצל אב עוצמתי ואם דומיננטית, המוקדשת כל כולה להעצמת דמותו של אביו שנתפש כמנהיג הגדול ביותר של העם היהודי.

פגשתי בחור צעיר ורווק בשם י. המספר כי עבר קריסה רגשית. לדבריו, נותר בודד, חסר מטרה ומבוהל. ללא רשת חברתית ומשפחתית. נראה כאדם שאינו מחובר לעצמו, פאסיב-אגרסיב, נטול כישורי חיים, ומגלה יחס תועלתני לסביבתו האנושית

י. מדווח על זכרונות ילדות מאז נולד כבן בכור לאימו שרה (לאביו ילד נוסף מאשה שחייתה עימו בעבר והם אינם בקשר). בית הוריו היה ידוע כמקום לאירוח של אורחים מזדמנים, ונציגים מטעם פטרון כל יכול, שרוחו שרתה על החיים בבית. י. הוצג בפני האורחים כגאוות הוריו וכדור ההמשך המנהיגותי.

כאמור, י. רווק ואינו עובד למחייתו. הוא העדיף לא לעזוב את בית הוריו ולהיות יד ימינו של אביו בתפקידו הציבורי והמורכב.

עוד זיכרון עליו מדווח י. הוא יחסו המתעלם של אביו לצאצאו הנוסף, אותו הרחיק מהמשפחה במצוות שרה-אימו. הצאצא נולד לאשה אחרת, שחיתה עם אביו בעבר. אותה אשה גורשה יחד עם ילדה מקירבת האב. היחס עליו מדבר י. הוא התעלמות מקיומם. הוא עצמו נולד בשלב מאוחר יותר כאשר הוריו היו מעבר לגיל המקובל ללידת ילד ראשון.

כאמור, י. רווק ואינו עובד למחייתו. הוא העדיף לא לעזוב את בית הוריו ולהיות יד ימינו של אביו בתפקידו הציבורי והמורכב

תומכי האב אמרו תמיד ל-י. כי הוא נכנס לנעליים גדולות במיוחד. אביו האמין כי נכון להשליכו אל תוך המים הקרים, ואף עודדו לחבור למקורביו, אשר היו דמויות משפיעות, כדי ש-י. יתרגל מגיל צעיר להתנהל בחלונות הגבוהים.

י. מודה שנהנה מאוד מקרבת חבריו של אביו, אולם ניכר כי הפער הגילאי והמנטלי בלבלו אותו. קיים דיסוננס בין אישיותו ויכולותיו, לבין המשימות והחוגים החברתיים בהם פעל.

מצד אחד קראו לו "הילד" ו"הבן של", ומאידך הוא נדרש על ידי אביו להוות עבורו חזית לוחמת, להתרועע עם דמויות עוצמתיות ועם בניהם, לייצגו, להיות לו לפה ואף להגן עליו מפני אויביו. בסופו של יום, חש י. כי הוא אינו עומד בזכות עצמו אלא בזכות היותו הילד של הוריו.

נקודת המפנה והשבר אודותיו מדווח י., הוא הרגע בו קרא לו אביו לשיחה וביקש ממנו להתלוות אליו בדרכו למסע מפתיע ומסתורי ליעד לא ברור.

מצד אחד קראו לו "הילד" ו"הבן של", ומאידך הוא נדרש על ידי אביו להוות עבורו חזית לוחמת, להתרועע עם דמויות עוצמתיות ועם בניהם, לייצגו, להיות לו לפה ואף להגן עליו מפני אויביו

י. אשר בטח באביו, הסכים בשמחה ואף הבטיח לא לערב בנושא את אימו שרה, אשר כבר היתה באה בימים ונטתה לשקוע במצבים רגשיים קיצוניים.

במהלך המסע, התנהל האב באופן מסתורי ומוזר. ניכר היה כי הוא טרוד, רדוף ומסתיר עובדות מ-י. אשר ניסה לעודדו ולרצות אותו בכל דרך. האב הבטיח לו, כי אם יצלחו את כל התלאות שנקרו בדרכם, יגיעו ביחד לפסגה.

בנקודה מסויימת, הודיע לו האב, כי לנוכח המציאות בה הם שרויים ובעקבות הוראות מהפטרון הגדול, הוא מבקש מ-י. להקריב את עצמו ואת חייו לטובת שימור מנהיגותו של האב ויחסיו הטובים עם הפטרון.

כאשר י. ביקש לדעת במה מדובר, אמר האב: אני אקח ממך את עצמך, את אישיותך, את חייך וכל אשר אהבת. מבחינתי אינך קיים יותר כ-י. – בני, אלא כשמן לגלגלי הנצחת מנהיגותי ולחיזוק קשרי עם הכל יכול

כאשר י. ביקש לדעת במה מדובר, אמר האב: אני אקח ממך את עצמך, את אישיותך, את חייך וכל אשר אהבת. מבחינתי אינך קיים יותר כ-י. – בני, אלא כשמן לגלגלי הנצחת מנהיגותי ולחיזוק קשרי עם הכל יכול.

הבן י. אמר לאביו כי הוא רשאי לעשות בו כל מה שהוא חפץ. הוא ביקש כי האב יבשר בדיפלומטיות את הדברים לאימו שרה, ביודעו עד כמה נפשה רעועה. הוא אף ביקש מהאב כי יכבול את ידיו כדי לדכא כל התגוננות והתנגדות אינסטינקטיבית. האב עשה כבקשתו.

לסיכום, י. הגיע אלי בעקבות קריסה רגשית. המשבר הבהיר לו, כיצד בגילו הבוגר, לא השכיל מעולם לפתח אישיות עצמאית ונפרדת, חי בדמותו ובצילו של האב העוצמתי ובשאיפה אינסופית לרצות ולשמח את אימו. כל אלו הובילו אותו למחיקה עצמית טוטאלית שהותירה אותו תלוש ונטול ערך עצמי.

כל אלו הובילו אותו למחיקה עצמית טוטאלית שהותירה אותו תלוש ונטול ערך עצמי.  י. מגדיר זאת כ"עקידה". אני מעבירה את הנושא לטיפול סמכות פסיכיאטרית בכירה

י. מגדיר זאת כ"עקידה".

אני מעבירה את הנושא לטיפול סמכות פסיכיאטרית בכירה.

כל קשר בין דימיון ומציאות הוא על אחריות הקורא.ת בלבד.

גילה לבני זמיר, חיפאית, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, הבית ברחוב חיים, שינוי המציאות הפוליטית בחיפה ועוד. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה, BA בתקשורת, רוח וחברה. יו"ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.