משהו פה התקלקל והוא התקלקל גם בגללנו, אבל לא רק.

הבוקר, תוך כדי טקס הקפה היומי שלי, דפדפתי על הפיד הדי משעמם שלי. כי בואו נודה, אין באמת מה לספוג מהשיטוט המיותר ברשתות החברתיות. מדובר בחוג אירובי של בוקר לאצבע המורה. אני מדפדף רק כדי לקיים את המצווה ולא באמת עוצר לקרוא כמעט שום דבר.

תוך כדי דפדוף מהיר, סרטון אחד תפס לרגע את העין שלי, ומיד חזרתי לאחור כדי לראות במה מדובר. "כ-4,000 איש שבילו בפסטיבל לייב שדרות מצאו עצמם נמלטים למראה יירוטי כיפת ברזל. 'אנשים רמסו אחד את השני, ילדים הלכו לאיבוד, זה היה כאוס של ממש', סיפר עד ראייה. 16 לקו בחרדה, ראש העיר הורה על פתיחת מרכז סיוע".

בסרטון נראים מאות, אם לא אלפי ישראלים שעד לפני רגע בילו בהופעה יחד עם בני משפחותיהם, נסים על נפשם ממתחם ההופעות. כשאני אומר נסים, אני מתכוון למנוסה אדירה של נחילים אנושיים, המורכבים מקשישים, ילדים, נוער ומבוגרים.

פסטיבל לייב שדרות הסתיים מוקדם מהזמן בשל שיגור הרקטות לעיר. אין נפילות בעיר ולא ידוע על נפגעים בגוף. pic.twitter.com/TrM4f1tROK

— matan tzuri מתן צורי (@MatanTzuri) August 25, 2019

כולם משדרים לחץ אדיר בתנועות גופם, חוסר אונים משווע עולה מקולם ובעיניהם מבט של פחד מוות ממש. הכרוז – שנשמע בפאניקה בעצמו – מכריז ומאיץ בכולם לצאת מהשערים ומעביר מסר לשוטרים לפתוח את כל השערים כדי לאפשר יציאה מהירה של כל הנסים.

בהיותי מצוי בעולמה של בריאות הנפש, אני יודע, שרובם הגדול של הנסים לא ישכחו את ההופעה מעוררת האימה הזאת כל חייהם. חלקם יפתחו תסמינים שיקשו על תפקודם היומיומי

כשאני חושב על אותם אנשים שחוו את הסיטואציה המבעיתה הזאת, אני לא יכול להתעלם מעוצמת ההשלכות שלה. בהיותי מצוי בעולמה של בריאות הנפש, אני יודע, שרובם הגדול של הנסים לא ישכחו את ההופעה מעוררת האימה הזאת לכל חייהם. חלקם אף יפתחו תסמינים שיקשו על תפקודם היומיומי בתקופה הקרובה והרחוקה.

האירוע המזעזע (לא פחות) הנ"ל התרחש אך אמש בעיר שדרות. ישראלים, ממש כמונו, באו למופע – בדיוק כמונו – שיעביר להם כמה שעות מהגיהנום של סוף אוגוסט. במקום לקבל כמה שעות של נחת רוח, הם קיבלו פיצוץ לפנים, עם נגיעות של פוסט טראומה.

אנחנו, הישראלים האחרים, הלכנו לישון באותו לילה כרגיל. לרובנו הגדול אפילו המידע על האירוע לא הגיע, למי שכבר הגיע המידע, הוא לא הזיז הרבה, מקסימום צקצוק חרישי שלא יעיר את הילדים.

העובדה שתושבי שדרות ועוטף עזה חיים בגיהנום של טילים ואימה למעלה מעשר שנים, מעניינת את הציבור בישראל פחות מהשריפות המכלות את האמזונס. כאילו אזור הדרום הבוער חדשות לבקרים, שייך לאקס טריטוריה שלא שייכת לשאר חלקי הארץ הזו.

יאמר מי שיאמר, שזו אשמתה של הממשלה שמובילה מדיניות של עמידה על הגדר בכל השנים האחרונות. יש בטענה הזאת מן האמת. אבל מה יותר קל בשבילנו להטיל את האחריות על גורם כזה או אחר ולהמשיך לא לחשוב על הבעיה הזו.

העובדה שתושבי שדרות ועוטף עזה חיים בגיהנום של טילים ואימה למעלה מעשר שנים, מעניינת את הציבור בישראל פחות מהשריפות המכלות את האמזונס

כי אם יש כאן איזושהיא אחוות אחים, כזו שאוהבים להשוויץ בה כל הזמן, אזי מזמן כבר היו שאר האזרחים הופכים פה כל שולחן אפשרי למען אחיהם בדרום. המדינה היתה אמורה להיעצר מזמן על ידי מגה מחאה, שתבהיר היטב למקבלי ההחלטות מה אנחנו חושבים על הפאסיביות הפושעת שלהם בסוגיה הזאת.

האחריות למצב בדרום, מוטלת במידה רבה על כולנו. על כל מי שהתרגל למצב ולא יוצא בקול זעקה למען אחיו הסובלים יום יום שעה שעה.

אשמנו. בגדנו.

צביקי פליישמן - חב"דניק מקרית מלאכי. חי היום בירושלים הקדושה. נשוי ואב ל-2, בוגר תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. מייסד 'לא תשתוק' . סמנכ"ל חקירות ב-JCW. אוהב את המקום שאני חי בו, ומשתדל להפוך אותו לטוב יותר.

ללהקות גדולות יש גרופיז. WC היא להקה גדולה ואני גרופי שלה. היום בערב אלך שוב לראות את WC בהופעה, בפעם הרביעית או החמישית. כמו גרופי נאמן, אני משתדל לא להפסיד הופעות של הלהקה שאני אוהב.

WC היא לא סתם להקה גדולה. למיטב שיפוטי, WC היא הלהקה הטובה ביותר שפועלת היום בישראל. האחים אריה ואבשלום הספרי (שהם WC) כל כך טובים, שממש לא ברור לי איך הם נשארים סוד שמור לקהל מצומצם מאוד, שמלווה אותם בהופעות הלא תכופות שלהם.

WC היא לא סתם להקה גדולה. למיטב שיפוטי, היא הלהקה הטובה ביותר שפועלת היום בישראל. האחים אריה ואבשלום הספרי (שהם WC) כל כך טובים, שממש לא ברור לי איך הם נשארים סוד שמור

בעצם זה די ברור. המוזיקה דחוסה. דחופה. חדה. תובענית. הטקסטים לעומתיים. כועסים. לפעמים רדיקליים. זו סחורה שאין לה היום ביקוש גדול בישראל, שמכורה לבידור וללייקים. סחורה שאף פעם אין לה ביקוש גדול, ובדרך כלל מעריכים אותה רק בדיעבד.

WC לא באים ללטף ולעשות נעים. אצלם הרגליים של היהודי האחרון נשטפות בידיים של מגדלנה וממי האפסיים של חוף תל אביב, מהחרטום החרוך של האלטלנה, מיתמר העשן השחור, מגיח הנחש הקדוש מן הבור. למי יש כוח בחום הזה לנחשים קדושים שמגיחים מהבור?

WC יודעים את זה, כמובן. הם לא נולדו אתמול והם יודעים טוב מאוד עם מי יש להם עסק. הם שרים אל מי שמפחדים מאיום הרודנות ובטוחים שהארץ נמצאת כבר תחת המגף, ומתכוונים להילחם על זה עד טיפת השרדונה האחרונה, בהקרנות הבכורה ובמסיבות ההשקה.

הם שרים אל מי שיילחמו בכוח מתעצם ברחבת בית הכנסת הגדול (היוש, היפסטרים תל אביבים חמודים, שעוד מעט יאיישו את משלחת נסיכי המטרופולין למושבת הבת בברלין). או שיילחמו עד הסוף ברשת החברתית.

הם שרים אל מי שמפחדים מאיום הרודנות, ובטוחים שהארץ נמצאת כבר תחת המגף, ומתכוונים להילחם על זה עד טיפת השרדונה האחרונה, בהקרנות הבכורה ובמסיבות ההשקה

ויהיו לילות שהם יבכו. יגללו את הפיד ויבכו וישחו בים השחור. או שאולי יכירו את אורורה, נסיכה בווארית, שהחיישנים שלה זיהו את העברית ואפשר לדעת שהיא לא מכאן, כי היא משתמשת בכוח שלה בצורה פרופורציונלית.

והביט סוחף. הולם בראש וברגליים. אי אפשר לא להיבלע בתוכו. בהופעה הערב יצטרף בפעם הראשונה מתופף, אז זו בטח תהיה הופעה סוחפת מתמיד.

ויש גם את העניין זה של "אם התמזל מזלך להחזיק בעט – אחוז בו כמו בחרב". הם שרים את זה ב"סטיריקנים", והנה סיפור שמוכיח שהם גם מתכוונים לכל מילה. לפני חודשיים התקבלה בתיבת המייל של WC הודעה שכל אמן מקווה לקבל. מועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות כתבה להם: "אנחנו שמחים להודיעך כי המועצה אישרה את בקשתך למענק. סכום המענק 50 אלף שקלים, כולל מע"מ".

שבוע קודם התקפל דירקטוריון מפעל הפיס והודיע שלא יתמוך יותר בקידום הסרט התיעודי הזוכה בפסטיבל דוקאביב – אחרי שהסרט "לאה צמל, עורכת דין" שביימו פיליפ בלאיש ורחל לאה ג'ונס בהפקת ערוץ 8 של "הוט" זכה בפרס הראשון.

הזכייה עוררה תגובת שרשרת ישראלית טיפוסית: קריזה בימין על התמיכה הציבורית בסרט על "פרקליטת השטן", החלטה מבוהלת מהירה של דירקטוריון הפיס, שעוררה כצפוי זעם על "סתימת פיות".

בדיוק אז WC קיבלו מענק של 50 אלף שקל ממפעל הפיס. בתגובה הם שלחו את המייל הבא: "הופתענו כשנודע לנו שגם מפעל הפיס החליט להצטרף למצעד הקרנפים…"

ובדיוק אז WC קיבלו מענק של 50 אלף שקל ממפעל הפיס. בתגובה הם שלחו את המייל הבא: "הופתענו כשנודע לנו שגם מפעל הפיס החליט להצטרף למצעד הקרנפים ולהיכנע לדרישות הימין הקיצוני. בימים אפלים אלה של משטר השתקות ואיומים, מפעל הפיס הינו צינור החמצן האחרון עבור רבים מהאמנים. אבל כידוע, יש הבדל דקיק בין אמנים לבדרנים. והוא שלאמנים יש עמדה. לכן החלטנו לוותר על המענק. חפשו לכם בדרנים".

רציתי לראיין את אריה הספרי על ההחלטה האמיצה הזו. הוא סירב להתראיין – כדי שחלילה לא ייראה שהם ויתרו על המענק, כדי להרוויח יחסי ציבור.

ככה אני אוהב את הלהקות שאני מעריץ.

(WC בהופעה, הערב – שלישי – מתשע וחצי. כולי עלמא, תל אביב)

אמיר בן-דוד אוהב מוזיקה מאז סוף שנות השישים. כותב, מלחין, מנגן ושר ב״אבטיפוס״ מאז שנות השמונים. כותב בכיר וחבר מערכת בזמן ישראל