בשבוע שעבר התפרסמו בתקשורת צילומים מטקס חידוש הנדרים ועשור לנישואיהם של הזוג עידן ובתיה עופר, אשר חגגו ברוב פאר והדר באי הסלברטאים-מיקונוס את חגיגת אהבתם בעלות של 5 מיליון יורו.

החגיגה נערכה בהשראת ארוע הברנינג מן. ארוע שמסריו המובילים הם התפשטות מנכסים חומריים, ושיאו בשריפת דמות איש גדולה מעץ או יצירה גדולה אחרת.

בשבוע שעבר נחגג טקס חידוש הנדרים ועשור לנישואיהם של עידן ובתיה עופר, באי הסלברטאים מיקונוס, בעלות של 5 מיליון יורו. חגיגת אהבתם נערכה בהשראת הברנינג מן, שמסריו המובילים הם התפשטות מנכסים חומריים

הברנינג מן ובתרגומו המקומי: המידברן, מקדם אנטי חומרנות ושיתוף חברתי אלטרואיסטי. בין היתר: נתינה ללא ציפייה לתמורה או מחויבות להחזיר טובה, אחריות אזרחית והכי מעניין: אי השארת עקבות מתוך רצון לשמור על הסביבה. או במילים אחרות: אין להותיר פסולת או כל סימן אחר שיפגע בסביבה.

לפי רשימת המוזמנים ניתן לראות כי רוב החוגגים עם הזוג את אהבתם היו, או יכולים למצוא עצמם, ברשימת המטרות המועדפות של הפעיל החברתי עו"ד ברק כהן, ופחות ברשימת האנשים אשר ערכים יפים אלו מכתיבים את סדר יומם והאג'נדה המקצועית שלהם.

צילומי הזוג לבושים בתחפושת פגאנית /ויקינגית מוזרה עוררה את שאט נפש הקוראים וגייסה מגיבים רבים לומר את דעתם על המיצג ועל בזבוזי הכספים.

אולם  אסור להתבלבל, האדישות הולכת ופושטת. הנאבקים והנאבקות כנגד הריקבון הדקדנטי הם תמיד אותם אנשים, והשאר עומדים מהצד ושותקים, או טועים לחשוב שמותר לזוג ולדומים לו לעשות מה שבא להם בכספם הפרטי.

הציבור אינו מבין כי הכספים לשימון אירועי הראווה הללו, נצברים על חשבון חייו וסבלו של ציבור רחב. לי זה מזכיר את יהלומי הדמים של נשות האלפיון העליון, שנכרים במחיר חייהם של ילדים בקונגו ובאנגולה

רוב הציבור אינו מבין כי הכספים שמשמנים את ארועי הראווה הללו, נעשים על חשבון חייו וסבלו של ציבור רחב המשלם מחיר קשה עבור ההתעשרות של הבעלים, הגרים הרחק מהאזור בו משלמים מחיר אישי. בעיניי, הסיטואציה מזכירה לי את יהלומי הדמים של נשות האלפיון העליון שנכרים במחיר חייהם של ילדים בקונגו ובאנגולה.

מאחורי מיצג הראווה הקיטשי והפסטישי של הזוג עופר, עומדים ילדים קטנים חולי סרטן, חלקם אינם עוד עימנו. תושבי המפרץ בכל הגילאים החולים בסרטן ובמחלות קשות אחרות, מפגע יומיומי של ריחות קשים, ולפיד הבוער ומטיל אימה על עיר שלמה.

מאחורי מיצג הראווה הקיטשי והפסטישי של הזוג עופר, עומדים ילדים קטנים חולי סרטן, חלקם אינם עוד עימנו

מעין ייצוג של הברנינג מן בהפוך. אם הערכים של הפסטיבל הם נתינה, אנטי חומריות, אחריות אזרחית ודאגה למניעת זיהום ופגיעה בסביבה, המציאות הקשה במפרץ חיפה היא ההפך הגמור.

וגם קיבוע המצב של יצירת הון על חשבון דמם וחיי תושביה, עבור חגיגה ראוותנית, סרת טעם ומנקרת עיניים. שם חוגגים כל מי שהם כנראה חלק בלתי נפרד מהשכבה, שתושבי ישראל היומיומיים והפשוטים משמשים להם מקור להתעשרות אקספוננציאלית, השמורה בחוגים סגורים, ללא שום מחשבה על הנזקים האנושיים, החברתיים והסביבתיים שנגרמים בגינה.

עידן עופר וחברותיו המזהמות הפועלות בישראל פגעו בבני אדם, בסביבה ובחיות הבר. בז"ן והמפעלים הפטרוכימיים, מזהמים את מפרץ חיפה וסוללים את דרכם של תושבים רבים למחלקה האונקולוגית, מחלקות הריאה ולבתי הקברות, מזהמים את הים, מקורות המים, האויר והקרקע.

מפעלי רותם אמפרט שבבעלות משפחת עופר עשו פיגוע קשה בנחל אשלים והזרימו לתוכו חומצה רעילה, זיהמו את הנחל והסביבה לבלי הכר. היעלים התמימים שהגיעו לנחל לשתות ממימיו, מתו בייסורים קשים. עד עתה לא טוהר הנחל והמפעל ממשיך להזרים את חומריו הרעילים לבריכה אחרת שאושרה לו.

מפעלי ים המלח מייבשים את ים המלח, אוצר טבע ונכס נדיר שהוכר כאחד מפלאי עולם. למרות המחאות ולמרות ההבנה של עומק הזוועה, עולם כמנהגו נוהג והזוג עופר אינו בוש או נבוך לנכס למסיבת הקונספט שלו – מותג המייצג ערכי סביבה וחברה של הוגנות ורצון לעולם טוב יותר. הנורא הוא שמי שמנהלים את המציאות שלנו, ממשיכים לחגוג עימו כאילו לא קרה דבר.

לינוי סוסן היא כיום בת 11, חלתה בלוקמיה בגיל 5 והוריה תובעים כיום את המדינה בגלל הקשר הישיר שנחשף בין גורמי זיהום האויר מהמפעלים לבין מחלות קשות וסרטן

בתיה עופר עומדת בראש ארגון המגשים משאלות לילדים חולים במחלות קשות. כמה אירוני. ביקשתי רשות מאמיר סוסן, פקח בעיריית חיפה ואביה של לינוי סוסן, לבקש בשמה בקשה מבתיה עופר.

לינוי סוסן. צילום באדיבות המשפחה

לינוי היא כיום בת 11, חלתה בלוקמיה בגיל 5 והוריה תובעים כיום את המדינה בגלל הקשר הישיר שנחשף בין גורמי זיהום האויר מהמפעלים לבין מחלות קשות וסרטן.

לינוי עברה השתלת מח עצם מורכבת, היא נלחמת כל יום במחלה ובהשלכותיה הקשות עליה ועל עתידה. אמיר הסכים שאמסור לבתיה עופר, שלינוי מבקשת שמשפחת עופר תפנה את כל המפעלים המזהמים ממדינת ישראל ותפסיק לגרום לילדים ומבוגרים סבל, מוות ומחלות קשות.

אני מקוה שהמשאלה תגיע לגברת עופר הרביעית לאחר שתתאושש מהאפטר פרטי שלה, ושהיא גם תדאג לקיים אותה.

גילה לבני זמיר, חיפאית, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, הבית ברחוב חיים, שינוי המציאות הפוליטית בחיפה ועוד. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה, BA בתקשורת, רוח וחברה. יו"ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.

ללהקות גדולות יש גרופיז. WC היא להקה גדולה ואני גרופי שלה. היום בערב אלך שוב לראות את WC בהופעה, בפעם הרביעית או החמישית. כמו גרופי נאמן, אני משתדל לא להפסיד הופעות של הלהקה שאני אוהב.

WC היא לא סתם להקה גדולה. למיטב שיפוטי, WC היא הלהקה הטובה ביותר שפועלת היום בישראל. האחים אריה ואבשלום הספרי (שהם WC) כל כך טובים, שממש לא ברור לי איך הם נשארים סוד שמור לקהל מצומצם מאוד, שמלווה אותם בהופעות הלא תכופות שלהם.

WC היא לא סתם להקה גדולה. למיטב שיפוטי, היא הלהקה הטובה ביותר שפועלת היום בישראל. האחים אריה ואבשלום הספרי (שהם WC) כל כך טובים, שממש לא ברור לי איך הם נשארים סוד שמור

בעצם זה די ברור. המוזיקה דחוסה. דחופה. חדה. תובענית. הטקסטים לעומתיים. כועסים. לפעמים רדיקליים. זו סחורה שאין לה היום ביקוש גדול בישראל, שמכורה לבידור וללייקים. סחורה שאף פעם אין לה ביקוש גדול, ובדרך כלל מעריכים אותה רק בדיעבד.

WC לא באים ללטף ולעשות נעים. אצלם הרגליים של היהודי האחרון נשטפות בידיים של מגדלנה וממי האפסיים של חוף תל אביב, מהחרטום החרוך של האלטלנה, מיתמר העשן השחור, מגיח הנחש הקדוש מן הבור. למי יש כוח בחום הזה לנחשים קדושים שמגיחים מהבור?

WC יודעים את זה, כמובן. הם לא נולדו אתמול והם יודעים טוב מאוד עם מי יש להם עסק. הם שרים אל מי שמפחדים מאיום הרודנות ובטוחים שהארץ נמצאת כבר תחת המגף, ומתכוונים להילחם על זה עד טיפת השרדונה האחרונה, בהקרנות הבכורה ובמסיבות ההשקה.

הם שרים אל מי שיילחמו בכוח מתעצם ברחבת בית הכנסת הגדול (היוש, היפסטרים תל אביבים חמודים, שעוד מעט יאיישו את משלחת נסיכי המטרופולין למושבת הבת בברלין). או שיילחמו עד הסוף ברשת החברתית.

הם שרים אל מי שמפחדים מאיום הרודנות, ובטוחים שהארץ נמצאת כבר תחת המגף, ומתכוונים להילחם על זה עד טיפת השרדונה האחרונה, בהקרנות הבכורה ובמסיבות ההשקה

ויהיו לילות שהם יבכו. יגללו את הפיד ויבכו וישחו בים השחור. או שאולי יכירו את אורורה, נסיכה בווארית, שהחיישנים שלה זיהו את העברית ואפשר לדעת שהיא לא מכאן, כי היא משתמשת בכוח שלה בצורה פרופורציונלית.

והביט סוחף. הולם בראש וברגליים. אי אפשר לא להיבלע בתוכו. בהופעה הערב יצטרף בפעם הראשונה מתופף, אז זו בטח תהיה הופעה סוחפת מתמיד.

ויש גם את העניין זה של "אם התמזל מזלך להחזיק בעט – אחוז בו כמו בחרב". הם שרים את זה ב"סטיריקנים", והנה סיפור שמוכיח שהם גם מתכוונים לכל מילה. לפני חודשיים התקבלה בתיבת המייל של WC הודעה שכל אמן מקווה לקבל. מועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות כתבה להם: "אנחנו שמחים להודיעך כי המועצה אישרה את בקשתך למענק. סכום המענק 50 אלף שקלים, כולל מע"מ".

שבוע קודם התקפל דירקטוריון מפעל הפיס והודיע שלא יתמוך יותר בקידום הסרט התיעודי הזוכה בפסטיבל דוקאביב – אחרי שהסרט "לאה צמל, עורכת דין" שביימו פיליפ בלאיש ורחל לאה ג'ונס בהפקת ערוץ 8 של "הוט" זכה בפרס הראשון.

הזכייה עוררה תגובת שרשרת ישראלית טיפוסית: קריזה בימין על התמיכה הציבורית בסרט על "פרקליטת השטן", החלטה מבוהלת מהירה של דירקטוריון הפיס, שעוררה כצפוי זעם על "סתימת פיות".

בדיוק אז WC קיבלו מענק של 50 אלף שקל ממפעל הפיס. בתגובה הם שלחו את המייל הבא: "הופתענו כשנודע לנו שגם מפעל הפיס החליט להצטרף למצעד הקרנפים…"

ובדיוק אז WC קיבלו מענק של 50 אלף שקל ממפעל הפיס. בתגובה הם שלחו את המייל הבא: "הופתענו כשנודע לנו שגם מפעל הפיס החליט להצטרף למצעד הקרנפים ולהיכנע לדרישות הימין הקיצוני. בימים אפלים אל של משטר השתקות ואיומים, מפעל הפיס הינו צינור החמצן האחרון עבור רבים מהאמנים. אבל כידוע, יש הבדל דקיק בין אמנים לבדרנים. והוא שלאמנים יש עמדה. לכן החלטנו לוותר על המענק. חפשו לכם בדרנים".

רציתי לראיין את אריה הספרי על ההחלטה האמיצה הזו. הוא סירב להתראיין – כדי שחלילה לא ייראה שהם ויתרו על המענק, כדי להרוויח יחסי ציבור.

ככה אני אוהב את הלהקות שאני מעריץ.

(WC בהופעה, הערב – שלישי – מתשע וחצי. כולי עלמא, תל אביב)

אמיר בן-דוד אוהב מוזיקה מאז סוף שנות השישים. כותב, מלחין, מנגן ושר ב״אבטיפוס״ מאז שנות השמונים. כותב בכיר וחבר מערכת בזמן ישראל

הסקרנות עוד תהרוג אותי. קורה לאדם שהוא נוסע לאורך כביש 232 המורכב (פוסט בנושא העגום הזה עוד ייכתב), ומגלה בזווית עינו כתובות גרפיטי חוזרות מרוססות על תחנות אוטובוס. כל פעם הכתובות מתווספות על תחנות נוספות.

הצלמת הסקרנית שבי חייבת לחקור את העניין, ואין מצב שלא תדעו מזה, אז פשוט צילמתי. עצרתי וצילמתי תחנה-תחנה, לפעמים מיגונית, מיגונית.

קורה לאדם שהוא נוסע לאורך כביש 232 המורכב, ומגלה בזווית עינו כתובות גרפיטי חוזרות, מרוססות על תחנות אוטובוס. באיזשהו שלב נראה שהכתובות כבר משדרות זעם אמיתי

באיזשהו שלב הכתובות כבר פחות מתונות ונראה שהן משדרות זעם אמיתי. באחד הצילומים גיליתי שמוצמד האשטאג לכתובת. מיד פתחתי את הסלולרי שלי ונכנסתי לאינסטגרם להקליד את האותיות, לראות לאן זה יוביל אותי.

ואכן, זה הוביל אותי לפרופיל של תנועה הנקראת Achdut Im hadarom – איחוד של כמה מטות: ימין, שמאל, דתיים, חילוניים – שמולם ניצבת מטרה אחת, להילחם על השקט והביטחון שמגיע לנו.

איזה מצחיק, אה? מגיע לנו. ואני בכלל חשבתי שהכתובת היא צינית, "מגיע לנו" במובן שמגיע לנו המצב הדפוק. מגיע לנו הכביש הצר הזה, המסוכן.

איזה מצחיק, אה? מגיע לנו. ואני בכלל חשבתי שהכתובת היא צינית, "מגיע לנו" במובן שמגיע לנו המצב הדפוק. מגיע לנו הכביש הצר הזה, המסוכן. מגיע לנו שאף אחד לא סופר אותנו

מגיע לנו שאנחנו אזרחים שומרי חוק, שקופים. שאף אחד לא סופר אותנו. שרק בגלל שאין לנו כוח להילחם על זכותנו לחיים נורמליים עבור הילדים שלנו, שמבועתים מכל מסוק, צפירה בימי זכרון, כריזת "צבע אדום" מפלחת את הנשמה, או סתם בום על קולי תמים, אז מגיע לנו.

אוקי, יפה. אמנם החשבון עצמו עם 14 עוקבים – ומציג בפנינו באמת צילומים דומים לשלי – אבל מדובר במשהו גדול הרבה יותר. משהו שאתם לא יודעים עליו, ושאנחנו תושבי האזור הזה חיים אותו יום יום.

בתקופה האחרונה אנחנו חשים שוב בהתחממות רצינית – שלבטח תסתיים במה שאוהבים לכנות בתקשורת "סבב נוסף", כמו אותה סובי סובי ממטרה. כזה "סבב". מילה סתומה שלא מתארת כמה המציאות מטורפת.

כל סבב כזה, בשבילכם הוא כמו סופת ברקים רגעית, או נניח מחסור בחלב שקדים במרכולים במרכז. רגע בר חלוף. ביום ראשון שוב יהיה במלאי.

פצע שיגרום בהמשך להתפרצות קשה של כיב קיבה, או לחילופין להתקפי חרדה קשים חוזרים, שכיום תוקפים אחת לשבועיים, ובסבבים החמודים הם נתקעים במעלה הושט, סותמים מעבר אויר

אצלנו זה כבר נספג בדם. עוד פצע שנוסף, ויגרום בהמשך להתפרצות קשה של כיב קיבה, או לחילופין להתקפי חרדה קשים חוזרים, שכיום תוקפים אחת לשבועיים, ובסבבים החמודים הם נתקעים במעלה הושט, סותמים מעבר אויר. תחושת מחנק איומה ורגע לפני איבוד הכרה. אבל זה רק התקף חרדה. לא סוף העולם. תרגעי.

נסכם ונאמר, כרוניקה חיה. זה רק אצלנו, לא אצלכם. כי ככה זה, מדינה בתוך מדינה. יש נושאים חשובים יותר, יש חשובים פחות ויש נושאים שהם זמזום טורדני שלא מתעסקים בו.

לא יקחו ביופסיה למעבדה, ויבדקו את הגוש הזה שאנחנו לא חשים בו עדיין, אבל הוא זה שגורם לאותו זמזום טורדני. לא. הגידול יתפשט. ובסוף מה? כולנו נגווע בעודנו חיים. כי ככה זה. מגיע לנו.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.