בפוסט מן השבוע שעבר, למרות שהוקדש לט"ו באב, נעדרה פרשת פילגש בגבעה מרשימת הציורים שצירפתי, כי לא הכרתי ציור שעוסק בה. הרעיון היה להמשיך אל העידן המודרני ולהתבונן בייצוגי אונס באמנות המודרנית.

אלה מופיעים בעיקר אצל ציירים אנטי מלחמתיים, המציגים את זוועות המלחמה: גוייה, פיקאסו, קתה קולביץ', שאונס הוא חלק מיצירתם, ומשם אל היחס לאונס באמנות הפמיניסטית.

גם לנקמה אופי לאומי, לבד מן הערמומיות והאכזריות. אחיה של דינה דורשים מכל קרובי שכם למול עצמם כדי שיוכלו להינשא לבת ישראל, ובהיותם כואבים מהמילה – טובחים בהם עד האחרון

אבל בתוך זה עלתה והופיעה מצוקה מידיעות על אונס ואלימות יומיומית, והיום – כשדברים אלה נכתבים – זועק במיוחד רצח הנערה בת ה-17, וזועקת השאלה איך זה קשור לאמנות, ועוד לאמנות יהודית.

ריצ'ארד מק'בי הוא צייר יהודי אמריקאי שמצייר כמעט אך ורק נושאים תנ"כיים, בלבוש יהודי עכשווי, אבל לגמרי במסורת הציור הנוצרי לדורותיו. הוא מצייר נושאים טעונים כמו אונס דינה, תמר ויהודה. והאופן בו הוא מצייר אותם הופך אותם לסיפורים של היום מהחדשות.

שני הציורים היחידים שלו שראיתי שאינם מתנ"ך או מספרים חיצוניים – מייצגים נפילה – 11 בספטמבר וטבח משפחת פוגל. האם תפקידה של האמנות כאן הוא להפוך אירועים למיתיים?

וכך יוצאת פרשת האונס מן המעגל האישי אל המעגל הלאומי, הבולע את סיפור כאבה של הגיבורה ומנכס אותו אל מסכת קודשי האומה

טבח משפחת פוגל באיתמר / ריצ'ארד מק'בי

טבח משפחת פוגל ביישוב איתמר, ציור: ריצ'רד מק'בי

יהודה ותמר / ריצ'ארד מק'בי

יהודה ותמר, ציור: ריצ'רד מק'בי

יהודה ותמר / ריצ'ארד מק'בי

יהודה ותמר, ציור: ריצ'רד מק'בי

ובכל זאת – איך ייתכן שאין ציורים של הסיפור האכזרי כל כך של "פילגש בגבעה"? אז דווקא יש – אבל לא של האונס.

צריך לחזור על הסיפור, נכון? הרי לא למדנו את זה בבית הספר. בספר שופטים מוזכר איש משבט לוי, שהיתה לו פילגש; הפילגש ברחה ממנו אל בית אביה, והוא רכב לשם להחזיר אותה הביתה.

בדרך חזרה עצרו בעיר בשם גבעה, וקיוו להכנסת אורחים. לא ממש. רק זקן אחד הכניס אותם אל ביתו – אבל בלילה באו אנשי העיר הרשעים וצרו על הדלת בדרישה שהזקן יוציא להם את האורח לבצע בו את זממם. הזקן ניסה להגן על האורח והציע את בתו שלו ואת הפילגש של האורח במקום.

כשהוציאו להם את הפילגש האומללה, הם אנסו אותה והתעללו בה. כנראה שרצח וגופה מבותרת הם אטרקטיביים יותר מאונס, כי יש ציורים של ביתור הגופה ושל האיש משבט לוי שמצא את גופתה המעונה ליד הדלת

בסופו של דבר הוציאו להם את הפילגש האומללה, והם אנסו אותה, התעללו בה, וגם ביתרו את גופתה. כנראה שרצח וגופה מבותרת הם אטרקטיביים יותר אפילו מאונס, כך שיש ציורים של ביתור הגופה, ויש ציורים של האיש משבט לוי שמצא את גופתה המעונה ליד הדלת.

כנראה שכשאונס איננו הירואי, לא מכונן מסורת לאומית וגם זוועתי מאין כמוהו, הוא כבר לא נושא מרנין דיו; ולכן הסיפור כמעט ונעדר מביטוי אמנותי. בכל אופן, כמו בסיפור דינה, הנקמה של בני ישראל על האונס היא הסיפור המשמעותי יותר – אמרנו הירואי?

והנקמה: שחיטת אנשי שכם, אחיה של דינה, שמעון ולוי, נוקמים את אונס אחותם ורוצחים את כל אוכלוסיית הגברים בעיר / ריצ'רד מק'בי

רצח אנשי שכם, ציור: ריצ'רד מק'בי

מימין ביתור הגופה, משמאל האיש משבט לוי לוקח את הגופה איתו לביתו / צייר אנונימי מימי הביניים

הלוי חוזר עם הפילגש המתה וחותך אותה, אמן לא ידוע.

האיש משבט הלוי מגלה את גופת הפילגש ליד הדלת / גוסטב דורה

הפילגש בפתח הבית, גוסטב דורה

אונס דינה /  ריצ'ארד מק'בי

אונס דינה, ציור: ריצ'ארד מק'בי

דינה יצאה לתומה לטייל בסביבה. שכם בן חמור חמד אותה, אנס אותה ורצה להתחתן איתה. ההעברה של הסיפור לנוף עירוני אורבני מעוררת את תחושת הפחד ללכת לבד, זו שכל אישה מכירה; ולנוכח הבתים החשוכים מסביב, עם דמות לבנה רחוקה, מרגישים שלא תגיע עזרה משום מקום.

כל מה שאחר כך הופך לעניין לאומי. לא ברור מה הנורא יותר בעיני אחיה של דינה: העובדה שנאנסה, או שהזָר, נשיא האֵזור, רוצה לשאת את אחותם.

גם לנקמה אופי לאומי, לבד מן הערמומיות והאכזריות. אחיה של דינה דרשו מכל קרוביו של שכם למול את עצמם כדי שיוכלו להינשא לבת ישראל, ובהיותם כואבים מהמילה – טבחו אותם עד האחרון שבהם.

וכך יוצאת פרשת האונס מן המעגל האישי אל המעגל הלאומי, הבולע את סיפור כאבה של הגיבורה ומנכס אותו אל מסכת קודשי האומה.

טל יצחקי היא מנהלת תיאטרון אלפא וביתא-ספר לאמנויות המופע, ת"א. לימדה באוניברסיטת ת"א, מכללת ספיר, ייסדה את המגמה לעיצוב בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה. בין 2003 ל-2005 הייתה מרצה ואמנית אורחת באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. עיצבה תפאורות, תלבושות, בובות ומסכות למעלה מ-250 הצגות ומופעים בתיאטרונים ולהקות מחול בארץ ובחו"ל; תרגמה מחזות וקובץ נאומי צ'רצ'יל; הייתה מיוזמי מרכז הפרינג' בת"א; שימשה מזכ"ל איגוד מעצבי הבמה בישראל; אצרה תערוכות עיצוב במה, הרצתה והנחתה סדנאות בארץ ובעולם.

כבר כמה שבועות שאני רוצה לכתוב את זה, אבל עכשיו התחדד עוד יותר. בעצם זו תהיה. תהיות. אולי תהו אותה כבר לפני באופן מושכל יותר (אשמח להפניות). אז השאלה-תהיה קשורה למשהו שנראה לי כמו תופעה, והיא בלטה עכשיו בדיון על הסיפור מהניו-יורקר, אבל אני נתקלת בה כבר הרבה זמן.

הטענה "כבר שמענו את זה אלף פעם"/"ראינו כאלה מספיק"/"זה מוכר לעייפה" וכדומה. וכן, ממה שראיתי זה מופנה גם ליצירות של נשים שנתפסות כיצירות "פמיניסטיות" וגם לטענות פמיניסטיות.

זה מריח לי כל הזמן כריאקציונריות. אבל אני שומעת את זה גם מנשים. פמיניסטיות. ומגברים פמיניסטים גם. וזה מעניין אותי. וגם מכעיס, אוטומטית.
תהיה ראשונה או סברה נקשרת בעיני לתופעת דרדסית המפורסמת.

כפי שבדרדסים לכל הדמויות הגבריות יש מאפיינים אישיותיים שונים ואילו דרדסית אישה יש רק אחת, ומה שמאפיין אותה הוא היותה "האישה" – כך קורה גם בהרבה יצירות אחרות.

"האישה" הופך למאפיין האישיות של הדמות הנשית ביצירה, ואין לה צורך באישיות ספציפית אחרת משלה. כך מיטשטשים ההבדלים בין הנשים, שנתפשות כולן כ"אישה".

הטענה "כבר שמענו את זה אלף פעם"/"ראינו כאלה מספיק"/"זה מוכר לעייפה" וכדומה. וכן, ממה שראיתי זה מופנה גם ליצירות של נשים שנתפסות כיצירות "פמיניסטיות" וגם לטענות פמיניסטיות

הואיל ולאישה יש תפקיד: "אישה" – אז לא צריך יותר מאחת. ואני מרגישה שזה קשור גם ליצירות של נשים. הי, כבר שמעתי נשים מדברות וזה נשמע בדיוק ככה. כן, זה קורה גם לנו, הנשים. אולי כי מסורתית לאישה יש תפקיד כפול (קדושה-קדשה).

לגבי הטענה האמנותית הרחבה על חזרות, אני לא מצליחה שלא לחשוב על שני דברים:

1. הרי חזרה היא עניין מהותי בתרבות. יש אינסוף דרכים לחשוב על זה, על וריאציות. הסטרוקטורליזם הסביר בדיוק ככה את הספרות כולה – וריאציות של סיפורים "דומים", כאשר ההבדלים הקטנים, יחד עם הדימיון, יוצרים את הייחוד והזהות (כך גם בנויה המילה זהות אגב).

אבל – הקריאה נדרשת לתשומת לב. האם אנחנו קוראים סיפורים או מתרשמים מיצירות מסויימות בדגש על הפרטים המבחינים ועל יצירות אחרות מסתכלים ומחפשים בהן דווקא את הדמיון ורואים אותן כאילו מבעד לפילטר של "ביוטיפיקיישן" שכדי "לייפות" מוחק קמטים ופרטים וגבשושיות?

2. חזרה לתופעת הדרדסית, בשילוב מספר 1. יש אינסוף "דיוקנאות" גבריים בתולדות הספרות, הקולנוע, השירה וכו'. יש אפשרות לספר שוב ושוב סיפור של מישהו, עוד מישהו עם התלבטויות דומות אך שונות במעט, עוד אחד.

הרי חזרה היא עניין מהותי בתרבות. יש אינסוף דרכים לחשוב על זה, על וריאציות. הסטרוקטורליזם הסביר בדיוק ככה את הספרות כולה, וריאציות על סיפורים "דומים"

יהא זה מובי דיק ויהא זה החטא ועונשו, ויהא זה ג'ימי בסמויה, ההתלבטויות די דומות, יש אינספור עלילות שדנות בשאלה הספציפית הזו של פרצופו של הצדיק-הנבל שיחטא, זה עוד מהתנ"ך, זה שאול המלך וזה יוסף, וזה יהודה ושאר האחים, יש לזה הררי גרסאות, לדקויות של שאלות חוזרות שאכן מקבלות כל פעם עוד משהו או שינוי שאנחנו תופסים כ*מהותי* וכ*נותן טעם* ו*עושה הבדל*.

אבל אין הררים כאלה של דמויות נשיות. בטח לא כאלה שנשים כתבו. אז למה זה מכניס אותנו לסחרור ולאמירות "כבר שמעתי"? האם עמדת הקריאה שלנו שונה? ואולי זה קשור עדיין להיררכיות של נושאים ולשאלת האישי-פוליטי?

ועוד הערה קשורה ל-2, שמתן לב שספרות של נשים (וגם קולנוע וכו') נתפסת כמגוייסת? אנחנו כבר ב2017 אוטוטו 2018, ואנחנו יודעות שזו לא קטגוריה בעלת ערך כי רוב ענייני הגיוס לא לובשים מדים בכלל, אנחנו יודעות היטב, שקריאה טובה מחפשת איפה הגיוס הלא נראה, לא אילו מדים לובשים.

אבל בעיקר, אם הנחת היסוד היא שהספרות "מגוייסת", איך זה משפיע על הקריאה? אולי זה מה שמניח שאם זה מגוייס הרי שהלבוש אחיד ממילא ואין צורך לתהות ולבדוק עוד קצת על ההבדלים?

ואז, לגבי הלבוש, שבספרות נקרא לו לשון, אמצעים לשוניים או הבעתיים ופואטיקה, אז לגבי זה, אולי בגלל כל אלה הפואטיקה נראית לחלקנו "שקופה"? אולי אם להיות קאנטיאנית רגע (יותר מרגע), עדשות עינינו עדיין לא התרגלו לחפש את הלבוש ונראה לנו שזו ספרות עירומה אולי.

אבל הרי אין דבר כזה. ספרות היא לבוש. אולי המעשיה הישנה על בגדי המלך טועה לאורך כל הדרך. הרי באמת העין רואה כעירום דווקא מה שהוא כן לבוש, אם איננו יודעים עדיין איך נראים כל הבדים הללו, אם אנחנו לא רגילים להבחין בין גוונים מסוג זה, אם אנחנו רגילים שנשים קשורות לעירום (אם, נאמר, ראינו

הרבה אמנות של מאות שנים ואנחנו זוכרים שנשים זה מוזות עירומות).

וזה עניין שהתחדד לי בעקבות השאלה על הפרסום של "פרנסואה העזובי" של ז'ורז' סאנד, שבבואנו להוציא מהדורה חדשה התגלה לנו שבהוצאה הקודמת הספר יצא בלי סיפור המסגרת, המבואות שכתבה הסופרת לסיפור, והקשר לכך שסאנד נחשבת ליותר "מספרת" ופחות "סופרת", יותר חלק מאיזה "טבע" ופחות "תרבות", ואולי לנשים מייחסים פחות "כוונה" יותר "מסיחות לפי תומן".

והרי הסיפור של סאנד כולו על זה, והמבוא שלה מתאר במעשה ספרותי נהדר את הדיון (בין גבר לאישה) על היכולת לתאר, ועל מהי ספרות בהקשר זה. אבל לא פרסמו את זה כלל במהדורה הקודמת.

ולמה. למה. ואיך צריך להמשיך עוד ועוד ועוד גרסאות כדי שהגלריה תתרחב והדקויות ייקראו ויקבלו משמעות.
ואולי אני מדמיינת את כל זה.

והנה כמה משפטים מהמבוא של סאנד, כדיאלוג בינה לבין ידיד על אמנות וטבע ואנושיות ועוד כמה דברים:

"אבל זהו מעשה של טרנספורמציה! ומה אם אינו מספק אותי? הלוא תנחילי לי תבוסה מוחצת הודות לגזֵרות הטעם והאסתטיקה, אם אמצא את שורותיו של פטרארקה הרמוניות פחות משאון אשד, והוא הדין לגבי היתר. אם אומר לך שבערב כגון זה טמון קסם שאיש לא יוכל לגלותו לי אם לא נהניתי ממנו בעצמי; ושכל תשוקתו של שייקספיר מצטננת אל מול זו היוקדת שאני רואה בעיניו של איכר קנאי המכה את אשתו, מה יהיה לך להשיב לי? את תצטרכי לשכנע את הרגש שלי. ומה אם הוא חומק מדוגמאותייך, ומה אם הוא חסין בפני הוכחותייך? מכאן שהאמנות איננה הדגמה ניצחת, והרגש לא תמיד בא על סיפוקו מידי המעולה בהגדרות."
"אין לי תשובה לכך, למעט שהאמנות היא הדגמה שהטבע הוא ההוכחה לה; שעובדת קיומה המוקדמת של הוכחה זו נמצאת כאן תמיד כדי להצדיק ולסתור את ההדגמה, ושלא ניתן ליצור הדגמה טובה אם לא בוחנים את ההוכחה באהבה וביושר."
"אם כך, ההדגמה לא תוכל להתקיים בלי ההוכחה; אך האם ההוכחה לא תוכל להתקיים בלי ההדגמה?"
"אלוהים ודאי יוכל להתקיים בלעדיה; אבל אתה, שמדבר כאילו אינך משלנו, אני מתערבת שלא היית משיג דבר מההוכחה אלמלא מצאת את ההדגמה במסורת האמנות תחת אלף צורות, ואלמלא היית בעצמך הדגמה המגיבה תדיר להוכחה." (מצרפתית: רמה אילון)

רעות בן-יעקב, מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקרת שירה עברית מודרנית ועכשווית. רומן, מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בהוצאות הכורסא, תשע נשמות ובפרויקט מעבורת, וכן בכתבי העת הו!, מעין והמוסך.