אני קצת מהסס אם לכתוב את המלים הבאות. חושש שמישהו עוד ימצא אותן מופרזות. לא רציניות. יציאה מוגזמת מפרופורציות, שאולי נגועה בהתלהבות יתר. ובכל זאת: "קולורדו", האלבום החדש של ניל יאנג והקרייזי הורס, שיצא השבוע, לא נופל מפסגות יצירותיו של יאנג.

את הטענה הבאה שלי אי אפשר יהיה להוכיח. היא ספקולציה. אבל אחרי שלושה ימים של האזנות בלופ, אני משוכנע, שאם "קולורדו" היה יוצא לאור לפני עשרים-שלושים שנה, הוא היה נחשב היום לקלאסיקת רוק

את הטענה הבאה שלי אי אפשר יהיה להוכיח. היא ספקולציה. אבל אחרי שלושה ימים של האזנות בלופ, אני משוכנע, שאם "קולורדו" היה יוצא לאור לפני עשרים-שלושים שנה, הוא היה נחשב היום לקלאסיקת רוק, מהסוג שמעריצי יאנג המושבעים מתווכחים בלהט אם היא משתווה או עולה על "אפטר דה גולד ראש", "הארווסט" ו"ראסט נוור סליפס" מהסבנטיז או "הארווסט מון" ו"מירור בול" מהניינטיז. עד כדי כך.

ניל יאנג בן 74. גם החברים שלו מקרייזי הורס בני גילו. בדרך כלל, אנחנו לא מצפים מאמנים עם קריירה מפוארת, שהגיעו לעשור השמיני לחייהם, לעמוד בסטנדרטים היצירתיים הגבוהים שהם עצמם הציבו בשנות השיא שלהם.

אנחנו לא מצפים מפול מקרתני שיכתוב שירים שיתחרו במיטב שירי הביטלס, ולא מצפים מבוב דילן שיפגיז עם עוד "בלאד און דה טרקס" ו"דיזייר". אנחנו רק שמחים שהם עוד איתנו ורוצים שישירו לנו את הלהיטים הגדולים. מקרתני עושה את זה בשמחה. לדילן לא תמיד בא לרצות אותנו. ניל יאנג, בדרך כלל, נמצא איפה שהוא באמצע בין שניהם.

ניל יאנג בן 74, כמו חבריו מקרייזי הורס. בדרך כלל, אנחנו לא מצפים מאמנים עם קריירה מפוארת, שהגיעו לעשור השמיני לחייהם, לעמוד בסטנדרטים היצירתיים הגבוהים שהם עצמם הציבו בשנות השיא שלהם

ב-2019 אנחנו ממילא לא מצפים מאלבום רוק חדש, שיהיה משמעותי עבורנו כמו שאלבומי רוק היו פעם, בין שנות השישים לסוף שנות התשעים. וככה יוצא שהמבוגרים רוצים מיאנג נוסטלגיה. שירגש אותם עם "הארט אוף גולד" ו"לייק א הוריקן", וירים אותם לרקוד, להניף ידיים באוויר ולצעוק בגרון ניחר "קיפ און רוקינג אין דה פרי וורלד". שיזכיר את הנעורים האבודים.

והצעירים, אם הם בכלל מתעניינים במה שיש לקשיש נרגן כמו ניל יאנג להגיד, זה רק כי הוא מזקני השבט. אחד שהיה שם, בימי הזוהר המסטולים של וודסטוק. שניגן ב"בפאלו ספריגפילד" ועם קרוסבי סטילס ונש. שהסתכל לבוב דילן בעיניים בלי למצמץ במבוכה. זה ש"נירוונה" ו"פרל ג'ם" עשו לו כבוד בניינטיז וראו בו מודל ומורה דרך.

אחד כזה שמוכנים לקנות כרטיסים במחיר מופקע עבור הזכות לראות אותו. שעולים אליו לרגל, כדי לסמן וי על אחד האחרונים ששרדו את הסיקסטיז ונשארו לשיר על כך. גיבור. אגדה. מיתוס. אייקון. מוצג מוזיאוני. לא מישהו שבאמת איכפת מה הוא רוצה להגיד היום, בהווה שמזמן שייך למוזיקה שחורה, להיפ הופ, לפופ לטיני, לאלקטרוניקה, לא לסבא עם כרס ופאות לחיים ומפוחית וגיבסון לס-פול עם סאונד של חלודה.

ניל יאנג עצמו מבין את המילכוד הזה היטב. "אתם עלולים להגיד שאני גבר לבן זקן", הוא שר ב"היא הראתה לי אהבה" וממשיך "אני גבר לבן זקן / אתם יכולים להגיד את זה / אם אגיד לכם מה ראיתי / אולי לא תאמינו לי / ראיתי גברים לבנים זקנים מנסים להרוג את אמא טבע".

הפעם האחרונה שניל יאנג והקרייזי הורס נכנסו לאולפן היתה ב-2012. אז הם הקליטו את "גלולה פסיכדלית", אלבום מאתגר להאזנה, קצת מתיש אפילו, שכלל שלושה שירים ארוכים מדי, שכל אחד מהם  בסביבות רבע שעה, כולל סיבובים ארוכים של אלתורים, שבהופעה החיה אפילו התארכו.

עוד לפני שאתה גומר לשמוע את השירים בפעם הראשונה, כבר בא לך להצטרף אליהם בשירה, ואחרי שלוש פעמים אתה עלול למצוא את עצמך נוהג ברחובות תל אביב ושר עם יאנג בקולי קולות, כמו איזה היפי מחורבן מהסיקסטיז

ב"קולורדו" החדש, רק "היא הראתה לי אהבה" שצוטט קודם, עובר את גבול השש דקות. יאנג חזר לשירים קצרים, ממוקדים, כמו פעם, עם בתים ופזמונים שעוד לפני שאתה גומר לשמוע אותם בפעם הראשונה כבר בא לך להצטרף אליהם בשירה, ואחרי שלוש פעמים אתה עלול למצוא את עצמך נוהג ברחובות תל אביב ושר עם יאנג בקולי קולות, כמו איזה היפי מחורבן מהסיקסטיז.

הדאגה לאמא טבע, לכדור הארץ הגווע, לעתיד היערות והימים, שבלטה כבר ב"גלולה פסיכדלית" ובסיבוב ההופעות שליווה את האלבום, רק גדלה מאז. זו סכנה יצירתית. דאגה כזו יכולה להיגמר בשירים דידקטיים, מטיפניים ומייגעים. למרבה השימחה היא מדרבנת את יאנג לכתוב שירים מעולים.

ב"ירוק עצוב" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב: "green is blue ")   הוא שר "צפינו בחדשות הישנות / דעתנו מוסחת כשהם דיברו ודיברו כמו שהם עושים תמיד / עם השקרים החדשים והולכת השולל / ואנחנו ייחלנו למחר, לימים טובים יותר / ואני יודע למה הירוק עצוב / יש כל כך הרבה דברים שלא עשינו / כן, אני יודע למה הירוק עצוב".

הדאגה לאמא טבע, שבלטה כבר ב"גלולה פסיכדלית" רק גדלה מאז. זו סכנה יצירתית. דאגה כזו יכולה להיגמר בשירים דידקטיים, מטיפניים ומייגעים. למרבה השימחה היא מדרבנת את יאנג לכתוב שירים מעולים

בכלל, נראה שיאנג נמצא בתקופה מעוררת השראה של תנופה, שינויים והתחדשות. הוא עורך עכשיו יחד עם אשתו החדשה, השחקנית והאקטיביסטית דריל האנה, אותה נשא בסוף השנה שעברה, סרט תיעודי שעוקב אחרי הקלטת האלבום "קולורדו" באולפנים דלילי חמצן בהרי הרוקי. ובעוד שבועיים הוא אפילו יהפוך לראשונה לאזרח אמריקאי ויסתום את הפה סופית לכל מי שטען שהוא לא צריך לבקר באגרסיביות כזו את המדיניות האמריקאית, כי הוא בכלל אזרח קנדי ו"לא אמריקאי".

"עברתי את כל המבחנים, נקבעה לי כבר פגישה, ואם שום דבר לא ישתבש, אשבע את שבועת האזרחות", הוא אמר השבוע לכתב לוס אנג'לס טיימס. זה יקרה ב-12 בנובמבר, אחרי שיאנג יחגוג 74. "אני עדיין קנדי. שום דבר כבר לא ישנה את זה. אבל אני חי כאן. אני משלם את המיסים שלי כאן. המשפחה הנהדרת שלי כאן. כולם אמריקאים".

ליאנג לא חסרים בקטלוג שירי זעם על אמריקה שאיבדה את דרכה. מ"אוהיו" בסיקסטיז (אחרי ששוטרי המשמר הלאומי הרגו ארבעה סטודנטים בהפגנה באוניברסיטת קנט סטייט) ועד "קיפ און רוקינג" שביקר בחריפות את המדיניות הכלכלית חסרת החמלה של עידן רייגן. גם ב"קולורדו" הוא שר על אמריקה שבגדה בייעודה ואיבדה את דרכה, ומציע בפשטות "לסגור את כל העסק ולפתוח אותו מחדש".

גם ב"קולורדו" הוא שר על אמריקה שבגדה בייעודה ואיבדה את דרכה, ומציע בפשטות "לסגור את כל העסק ולפתוח אותו מחדש"

אבל הפעם הוא לא רק כועס ומודאג אלא גם מאוהב באישה חדשה, וחזר לכתוב שירי אהבה מהסוג שרק הוא יודע לכתוב. ב"נצח", אחד השירים היפים באלבום, שכמו נשלף מ"הארווסט מון" המופתי, הוא שר "התעוררתי הבוקר בבית האהבה / הציפורים שרו בשמים שמעלי / הכלבים נבחו והצבאים שוטטו חופשיים / ואנחנו היינו בבית האהבה / הו, קמתי הבוקר בבית האהבה / למרבה המזל /  אני מקווה שנחיה בבית האהבה לנצח".

אמיר בן-דוד אוהב מוזיקה מאז סוף שנות השישים. כותב, מלחין, מנגן ושר ב״אבטיפוס״ מאז שנות השמונים. כותב בכיר וחבר מערכת בזמן ישראל

לפני כמה שבועות כתבתי פוסט על שימוש אישי שלי באטמים במרחב הציבורי. הפוסט גרר לא מעט תגובות הזדהות, ושמחתי לדעת שאני לא לבד בקושי, כי הרגשתי לכל הפחות קצת מוזר.

למשל, ללכת לראות את הזיקוקים ביום העצמאות עם אטמים באזניים וממש להנות מהחוויה, גם בלי הסאונד הנלווה שלא ברור לי עד הסוף אם הוא הכרחי. בכל מקרה שימח אף יותר, שמאז הפוסט ההוא ראיתי כבר שתי יוזמות שונות, שקוראות להפחתת הרעש במרחב הציבורי. 

הפוסט גרר לא מעט תגובות הזדהות, ושמחתי לדעת שאני לא לבד בקושי, כי הרגשתי לכל הפחות קצת מוזר. למשל, ללכת לראות את הזיקוקים ביום העצמאות עם אטמים באזניים וממש להנות מהחוויה

האחת: "חבר אתה צופר", יוזמה מרכז תל אביבית להפחתת צפירות הנהגים באיזורים מסוימים. קריאתם ברורה – הגיע הזמן לשנות את הנורמה המבאסת בכבישי ישראל, לפיה כל אחד ואחת צופרים כאוות נפשם. לא צופרים אם לא חייבים, מתוך הבנה שחוסר הסבלנות של נהגים מסוכן לפעמים הרבה יותר מכלי הרכב שהם נוהגים בו. 

מתוך "חבר אתה צופר" בפייסבוק

היוזמה השניה היא שת"פ בין רשת קניוני BIG, והמרכז לטיפול וחקר באוטיזם – העמותה לילדים בסיכון. יחד, חברו לכדי מיזם, לפיו בכל קניוני הרשת, מדי יום ראשון הראשון לחודש יותאמו מרכזי הקניות, ככל שניתן, בכדי לאפשר חוויית קניות נעימה למבוגרים וילדים עם רגישות חושית ושונות נוירולוגית.

רשת קניוני BIG, והמרכז לטיפול וחקר באוטיזם – העמותה לילדים בסיכון, חברו למיזם, שיאפשר מדי חודש התאמת קניוני הרשת לחוויית קניות נעימה למבוגרים וילדים עם רגישות חושית ושונות נוירולוגית

לפיכך, החל מיום ראשון ה-3.11.2019, בין השעות 16:00-20:00, רשת ביג מזמינה את לקוחותיה לחוויית קניות שקטה, במסגרתה עוצמת התאורה והסאונד תהיה נמוכה, מסכים במרכז יכובו וצוות העובדים יתודרך בהתאם.

הפעילות תתרחש בכל מרכזי ובקניוני BIG ברחבי הארץ: קרית שמונה, טבריה, כרמיאל, ירכא רגבה, קריות, צ'ק פוסט, עפולה, נצרת, יקנעם, פרדס חנה, קניון בת ים, בית שמש, קסטינה, אשדוד, קרית גת, ב"ש ואילת.

יוזמה להנגשת מרכזי קניות לבעלי רגישות חושית ושונות נוירולוגית

בעיני זה מדהים. אני מדמיינת את כל העובדים מברכים על הרגע שמישהו סוף סוף הגה את הרגע השקט הזה.

בנוגע לשאלה האם ישראל או ישראלים רועשים יותר ממקומות אחרים, אני מניחה שהתשובה כן. יש עמים רועשים יותר ויש פחות, זה תלוי תרבות ומנהגים. אמריקאים למשל רועשים מאד. אני חווה את זה כמו ההשתלטות שלהם על המערב, "אותי שומעים הכי הרבה ואני הכי חזק" – טראמפ קלאסי במהות.

יש עמים רועשים יותר ויש פחות, זה תלוי תרבות ומנהגים. אמריקאים למשל רועשים מאד. אני חווה את זה כמו ההשתלטות שלהם על המערב, "אותי שומעים הכי הרבה ואני הכי חזק" – טראמפ קלאסי במהות

אבל יש גם הרבה מאד אנשים שממש סובלים מרעש, בין אם מבעיות רגשיות או נוירולוגיות, ובין אם בגלל שהם פשוט מעדיפים שקט, כי מטבעם זה מה שהם זקוקים לו, והחיים בעיר ממש לא פשוטים עבורם.

עבור אלו יש ימים שלהיכנס לקניון זה כמו להיכנס למלחמה קטנה שכלי הנשק היחיד בה הוא אטמים. בעייני זה מהלך שיווקי אדיר של ביג, בוודאי שיצליחו ואם כבר הם על הגל, הייתי ממליצה להתחיל לחשוב גם על אריזות מתכלות. 

דפנה גלפז, אשת תכן, חוקרת תרבות ומנהלת קהילת צרכניות הקנאביס "נשים בירוק"