מסעות טיפוליים בחו"ל הפכו ללהיט בקרב חיילים משוחררים שחוו טראומה בעת שירותם הצבאי ● בליווי מקצועי, יוצאים עשרות משלחות בשנה לטיול מגבש ● "כדי למצוא ריפוי, הם צריכים לחבור לעוד אנשים שראו את מראות הקרב לשבוע ברומניה, רק כדי שהם יוכלו להיות האחד עם השני ולא יחושו שמסתכלים עליהם כתמהוניים" ● טיול אחרי צבא מסוג אחר
כולנו בענן. המידע שהוא אנחנו משייט אי-שם בספקטרום האלקטרומגנטי, מרחף בין חוות-שרתים זוללות אנרגיה, דוחק עצמו לנקיקי הסיבים האופטיים, גולש במפלי הזרם, חוצה ימים ויבשות ומהדהד הלוך ושוב, ככדור פינג-פונג בין מוחותינו למסכינו.
הרשתות החברתיות הולכות ומהדקות את אחיזתן בתודעתנו, הולכות ומצמצמות את קוטר החורים ברשת, מאפשרות כבר לא רק מיקרו-טרגטינג אלא ננו-טרגטינג ("קורי, אני רוצה שהיום נתמקד במעריצי נתניהו שבמוחם חלף יותר מהרהור כפירה אחד, במהלך 33 הימים האחרונים. בוא נתחיל עם תושבי פריפריה מובהקת בלבד"). טכנולוגיה ללא גבולות לפוליטיקאים חסרי מעצורים.
הרשתות החברתיות הולכות ומהדקות את אחיזתן בתודעתנו, הולכות ומצמצמות את קוטר החורים ברשת, מאפשרות כבר לא רק מיקרו-טרגטינג אלא ננו-טרגטינג. טכנולוגיה ללא גבולות לפוליטיקאים חסרי מעצורים
והעם? פעם היינו נתינים, אחר כך הפכנו לאזרחים, ועכשיו? אנחנו ביטים ובייטים, טרף דיגיטלי קל, דגיגים ברשת, רסיסי מידע בענן.
מרתק לחשוב על הפוליטיקה כפונקציה של זמן ומרחב. הזמן שעברה המערכת הפוליטית הישראלית הצעירה מאז כינונה ועד היום, והמרחק שבין הבוחר/ת לנבחר/ת. בשנים הראשונות היו לנו מנהיגים "מורמים מעם", הפוליטיקה היתה ריכוזית וסמכותנית. היתה לנו למעשה One party system”". את המרחק בין הזורעים בדמעה בשדות לבין המנהיג על גבעת רם מדדנו במונחים אטמוספריים.
אחר כך עברנו לשלב פוליטיקת הכיכרות והשווקים, כשהמנהיגים עוטים תחפושת עממית, "יורדים אל העם", מתחככים בנו ממש, מזיעים. את המרחק ביננו לבינם אפשר היה לפתע למדוד בסנטימטרים. עד שבא יגאל עמיר.
והעם? פעם היינו נתינים, אחר כך הפכנו לאזרחים, ועכשיו? אנחנו ביטים ובייטים, טרף דיגיטלי קל, דגיגים ברשת, רסיסי מידע בענן
בשלב הבא הורדנו את הפוליטיקאים על הברכיים, את אולמרט ואת קצב וגם את שרון עם כל עוצמתו וחוסנו. בשלב הזה איבדנו בהם כל אמון. הפסקנו להביט בהם מלמטה למעלה, ואפילו לא בגובה העיניים. הבנו עם מי יש לנו עסק.
ואז הגיעו ג'ובס וצוקרברג ודורסי ושינו לא רק את הכללים אלא את המגרש. הם טרפו את קלפי הזמן והמרחב והגדירו מחדש את הפוליטיקה.
הזמן התכווץ והתרחב – מה שהיה News cycle של 24 שעות הפך לחלקיקי שניות, אבל במקביל התרחבה התודעה הדיגיטלית הגלובלית למימדים אינסופיים למעשה.
ואז הגיעו ג'ובס וצוקרברג ודורסי ושינו לא רק את הכללים אלא את המגרש. הם טרפו את קלפי הזמן והמרחב והגדירו מחדש את הפוליטיקה
לספרו המרתק והמומלץ במיוחד בחר אדוארד סנודן שם רב משמעות – "permanent record". הוא מתריע על היווצרותה של רשומה דיגיטלית פרמננטית עבור כל אחד ואחת מאיתנו, אי שם בעננים הסודיים של שירות ההאזנות האמריקני NSA (המקבילה הישראלית היא כמובן יחידה 8200 של אמ"ן).
הרשומה הזאת היא בעלת חיי נצח. עבור הפוליטיקאי בעידן רשומות הנצח, החיים מסובכים בהרבה. לא ניתן יותר להכחיש אמירות, לא ניתן יותר ללחוש באוזני פעילים בחדרים סגורים. הקול מוקלט, הכל מצולם, הכל מתועד והכל שקוף. אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז בעיתוי הכי נוח ליריב הפוליטי.
והמרחב הפוליטי הפיזי? המפגש פנים אל פנים בין בוחרים לנבחרים? הוא התייתר למעשה. העצרות ההמוניות נכחדו, הסיורים בשווקים הפכו למיצגים מבוימים עבור הפייסבוק והאינסטגרם, וכסף הקמפיינים הגדול תועל למבטיחני-לייקים וצפיות, חברות טירגוט והפצה נוסח קיימברידג' אנליטיקה.
הרשומה הזאת היא בעלת חיי נצח. עבור הפוליטיקאי בעידן רשומות הנצח, החיים מסובכים בהרבה. הקול מוקלט, הכל מצולם, הכל מתועד והכל שקוף. אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז בעיתוי הכי נוח ליריב הפוליטי
את המרחק בין הפוליטיקאים לביננו אי אפשר יותר למדוד לפי השיטה המטרית. היא כבר לא רלוונטית. כמעט כל האינטראקציות הפוליטיות מתרחשות… בעננים. בענן של פייסבוק, בענן של אינסטגרם, בענן של וואטסאפ (כן, כן, זה אותו ענן, של אותו צוקרברג).
אבל בבחירות האחרונות קרו כמה דברים שמסמנים, אולי, את השלב הבא. הניסיון האלים של נתניהו "לחשוף" את "ההאזנות האיראניות" לטלפון של גנץ – נכשל כישלון חרוץ. אולי מכיוון שכל אזרח/ית יודע שהטלפון שלו/ה חשוף, שכל המידע האישי שלו/ה ממילא כבר בענן, וסירב/ה להתרשם.
גם הסרטונים ה"ויראליים" של נתניהו, שהודהדו בעוצמה בכל כלי התקשורת, כולל אלה מתיקי 2000 ו-4000, לא הביאו את כמויות המנדטים המצופות. והנה בימים האחרונים כבר דווח שנתניהו שוקל לעבור מקמפיין רשתות לקמפיין "בשטח".
הניסיון האלים של נתניהו "לחשוף" את "ההאזנות האיראניות" לטלפון של גנץ – נכשל כישלון חרוץ. אולי מכיוון שכל אזרח/ית יודע שהטלפון שלו/ה חשוף, שכל המידע האישי שלו/ה ממילא כבר בענן, וסירב/ה להתרשם
מעבר לים, הפוליטיקאים בוושינגטון, בלונדון ובבריסל עוסקים במרץ בריסון מפלצת הרשתות המעוננת של צוקרברג, ופייסבוק הודיעה כי תשקיע 130 מליון דולר במעין "בג”צ פנימי" שיעסוק בניטור השיח הפוליטי במטרה לוודא שימוש הוגן ובלתי מניפולטיבי בפלטפורמה.
האם הפוליטיקאים הבינו שהמודל הענני כבר לא עובד בשבילם? האם נראה כבר בבחירות הקרובות נסיונות חדשים-ישנים "לרדת אל העם"? ונניח שהפוליטיקאים אכן ינסו זאת, האם הציבור ייענה? האם אנחנו מוכנים לבצע "קפיצת-אמון" (leap of faith) מחוץ לענן? מהו המודל הפוליטי שעבורו נהיה מוכנים לעשות זאת?
רמז לכך אפשר למצוא בתרגום העברי לספרו של סנודן. השם המקורי "Permanent Record", תורגם ל"האמת".
ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
בפתח ישיבת הממשלה שהתקיימה בתחילת השבוע (א׳), הציג ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שקף שדרכו הוכיח, לכאורה, את ההישג הגדול של ממשלתו.
"מה שקרה כאן זהו הישג אדיר לממשלה שלנו, לך השר (משה כחלון, ע״ה), לצוות שעבד איתך", אמר נתניהו. "התיישרות. הייתה עלייה תלולה מאוד של מחירי הדיור, ולפני כשלוש שנים התיישרות, שגם אם התקשורת מנסה, היא לא תוכל להתעלם מזה. זה הישג אדיר של הממשלה ושלך, ואני מברך אותך".
אלא שבדיקה שערכתי בישיבות הממשלה וקבינט הדיור, לאורך כל חיי ממשלות נתניהו בעשור האחרון, מגלה נתון מדהים: ממשלת נתניהו לדורותיה מעולם לא קבעה יעד מדיד להורדה או לייצוב מחירי הדיור, שהשגתו תיחשב כהישג.
ולמה זה מדהים? כי כל מי שהיה מעורב בבניית תכנית עסקית אי פעם, יודע שאחד הדברים הראשונים שנקבעים הוא היעד, מטרת התכנית. ברור מאליו שלא מתחילים ליישם את התכנית לפני שיודעים מה היעד שרוצים להגיע אליו בסוף.
דווקא באחת התכניות העסקיות הגדולות במשק – הורדת מחירי הדיור בממשלות נתניהו – מעולם לא נקבעה מטרה מדידה להורדה או לייצוב מחירי הדיור
אבל מסתבר שדווקא באחת התכניות העסקיות הגדולות ביותר במשק – הורדת מחירי הדיור בממשלות נתניהו – מעולם לא נקבע יעד מדיד להורדה או לייצוב מחירי הדיור. אמנם בתכניות היו יעדי הגדלת היצע הדירות, אך אלה שימשו רק אמצעי בדרך להשגת היעד, הלא ברור, של שינוי מחירי הדירות.
משרד האוצר אף הודה בעובדה זו, וכששאלתי ב-2016 את ממונה על התקציבים באוצר דאז, איל לוי, מה היעד של תכנית האוצר, תשובתו הייתה:
"אין לנו יעד מספרי… זה יהיה לא רציני ולא אחראי לתת יעד כזה… אבל אנחנו רוצים להוריד את מחירי הדיור. אם אתה שואל האם יש יעד מספרי לכמה תהיה הירידה, אז אמרתי קודם -לא!".
הגישה הייתה בואו נבנה כמה שנבנה, נמכור כמה שנמכור ונקווה לטוב.
גם תשובתו של כחלון עצמו לשאלה מה יעד הורדת המחירים בתכנית הדיור, הייתה תלויה ביום שתפסתם אותו. כך למשל, בדצמבר 2014 הודיע כחלון שלא יקרה כלום אם מחירי הדיור ייפלו ב-25%. במרץ 2016 כבר אמר כי ירידה חדה תגרום למשבר, וציין כי המטרה היא הורדת מחירי הנדל"ן, אבל רק עד 5%.
חודש אחר כך, אפריל 2016 ירד כחלון גם מזה, וטען שאם המחירים לא יירדו זה לא יהיה אסון גדול. בינואר 2017 כבר התכחש כחלון לכל ההבטחות שנתן, ואמר במועצת המנהלים של ענף הבנייה: "לא הבטחתי להוריד את מחירי הדיור".
לא פלא לפיכך, שגם הצוות שנאבק יחד איתו במחירי הדירות הגבוהים, העביר לציבור מסרים מבולבלים.
כך למשל, אילו הייתם שואלים את ראש מטה הדיור לשעבר, אביגדור יצחקי, מה היעד, הייתם מבינים ממנו שהמטרה היא להוריד את מחירי הדיור ב-15% עד סוף 2017.
עמיתו של יצחקי, לעומת זאת, שר השיכון לשעבר, יואב גלנט, היה אומר כי הורדת מחירי הדירות כלל אינה חלק מהיעדים של התכנית.
ואילו מקורבו של כחלון בכולנו, שר הכלכלה, אלי כהן, טען בכלל שמטרת התכנית היא להוריד את המחירים בפחות מ-5% בשנה.
למעשה, אלה העומדים בראש המערכת, מנתניהו ועד כחלון, כלל אינם יודעים מהו היעד שייחשב להישג. גישה כזו בשוק הפרטי הייתה גורמת לדירקטוריון לפטר את השניים כבר אחרי חודש. אבל, כאמור, היא לא הפריעה לנתניהו להציג הישג שהמציא זמן קצר לפני, ולהתגאות בו.
בתזמון הכי אירוני שאפשר להעלות על הדעת, שעות ספורות לאחר ההודעה של נתניהו הוציאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הודעה לתקשורת, ובה נכתב כי מחירי הדירות עלו בחודשים האחרונים בשיעור של 0.6%, ובכך השלימו עלייה של 2.6%, לעומת התקופה המקבילה ב-2018.
בשבוע שעבר נראה שעסקנו כולנו במה שנראה כדבר הנכון והחשוב ביותר שיש לחלוק עליו ולהתדיין בו. אני כמובן מדבר על עבודת האמנות של מאוריציו קטלן – אותה בננה שהדביק לקיר בעזרת סרט הדבקה כסוף.
עכשיו – אני יודע שכמורה לאמנות אני אולי לא עושה את עבודתי כראוי, אבל לא ממש התעניינתי באותה אודיסאה פוליטית, אקטואלית, תרבותית ואינטרנטית, שפרצה לה ביום בהיר אחד בעמודי החדשות.
אני כמובן מעודד שיח בנושא אמנות בדרך כלל, אבל כאשר אנשים שלא מתעניינים באמנות בדרך כלל משתמשים בידיעה מסוג זה רק כדי להתנגח בעולם האמנות, אני חושב על האופן שבו איכפת לנו רק אם אותה ידיעה תומכת בעמדה שבה אנחנו מחזיקים, ולא בתוכן שלה.
במילים אחרות, מול הטענה שהתקשורת משתמשת בנו ויוצרת מניפולציות כדי לשנות את דעת הקהל, אפשר לומר גם שאלו אנחנו שלפעמים בזים לניסיון של התקשורת לייצר שיח כלשהו, ומשתמשים בידיעות חדשותיות, כמו גם במחקרים, כנבוטים ואילי ניגוח במריבות שלנו בינינו ובין עצמנו.
כשהתבוננתי בבננה הזו ראיתי משל יפה ועצוב להתנהלות האנושית בעולם. כמו אותה ידיעה לפיה במדינה כלשהי החלו למכור בננות בקופסאות פלסטיק, גם כאן היה הפרי הזה כלוא בין שני מוצרים תעשייתיים ותרבותיים – סרט ההדבקה והקיר.
בבננה הזו ראיתי משל יפה ועצוב להתנהלות האנושית בעולם. כמו הידיעה לפיה במדינה כלשהי החלו למכור בננות בקופסאות פלסטיק, גם כאן היה הפרי הזה כלוא בין שני מוצרים תעשייתיים ותרבותיים – סרט ההדבקה והקיר
אלו ימים משונים, ואם כבר דימוי ויזואלי שהיה אמור לעניין את כולנו וגם בו חומר סינתטי ורעיל הכתים את הצורה של הטבע הלא אנושי, אז הנה אחד מוצדק:
בצפון הרחוק של רוסיה הגיעו עשרות דובי קוטב מורעבים לכפר קטן כדי לחפש אוכל. הקרח בינתיים נמס, ועכשיו אין להם איך לחזור לאזור מגוריהם. צפוי להניח שהמתח הזה בין בני האדם ובעלי חיים במצוקה עוד יביא למוות, ובינתיים כבר הספיק מישהו לרסס את אחד מהדובים האלו בספריי שחור.
תחת הסימפטום הזה, אחד מיני רבים, של התחממות גלובלית, הכחדה המונית ומצוקה הולכת וגדלה של בעלי חיים כמו גם של בני אדם, בריסוס המוזר שרוסס על גבו של הדוב, T-36, חבויה גם משמעות סמלית שאולי הוא, כמו מאוריציו קטלן, לא התכוון אליו. טי מינוס שלושים ושש, אותו ביטוי שמתאר את הצבתו של דד ליין מסוים – 36 שנים, חודשים, שבועות או ימים עד לנקודת האפס – ליום המושלם.
אם כבר דימוי ויזואלי שאמור לעניין את כולנו: בצפון רוסיה הגיעו עשרות דובי קוטב מורעבים לכפר קטן לחפש אוכל. הקרח בינתיים נמס, ועכשיו אין להם איך לחזור לאזור מחייתם. צפוי להניח שהמתח בין בני האדם ובעלי החיים במצוקה עוד יביא למוות
אולי זו פרשנות מוגזמת שלי לביטוי האמנותי האלים והמחריד של אותו אידיוט שכנראה דן את הדוב למות מרעב גם אם יצליח לחזור הביתה, לאחר שהרס לו את היכולת להסוואה. אבל בימים האלו לא תזיק לנו קצת פרשנות אמנותית לאירועים סביבנו.
אלו ימים משונים, ואל לנו לשבת לנו כאן בארץ המובטחת ולהסתכל בעצב על הנעשה ברוסיה הרחוקה כדי לראות כיצד הם מתחילים להשפיע על חיינו. בכתבה נוספת שפורסמה בימים אלו פורסם שמידי שתי שניות נאלץ אדם כלשהו לברוח מביתו בגלל אסון טבע.
שינויי אקלים אלו מהווים סכנה ממשית גם באזור המזרח התיכון החם, ויותר מכל מידע זה מנכיח את הסכנה האמיתית, כזו שמתרחשת ברגעים אלו ממש, סביבנו. לצד כל אלו, חדשות ישנות, פעילות ופעילים למען הסביבה נרצחים במטרה להשתיק את מאבקם החשוב.
לאחרונה פורסם שמידי שתי שניות נאלץ אדם לברוח מביתו בגלל אסון טבע. שינויי האקלים מהווים סכנה ממשית גם באזור המזרח התיכון החם. לצד אלו, חדשות ישנות, פעילות ופעילים למען הסביבה נרצחים במטרה להשתיק את מאבקם החשוב
בשנת 1999, בפתיחת תערוכתו, תלה האמן מאוריציו קטלן על הקיר את מאסימו דה קארלו, בעל גלריה במילאן, בעזרת סרט הדבקה כסוף שכיסה את גופו והחזיק אותו מרחף באוויר וצמוד לקיר. לעבודה קראו "יום מושלם" ובעיני, אולי אפשר לראות איך לאורך השנים קטלן מותח קו משווה בין האדם ובין הטבע (עם נציגתו הבננה) ומתייחס אליהם כשווים בעבודותיו. אולי כבר אז הוא ידע משהו שאנשים סביבו לא קלטו ואולי אני סתם מדמיין הקשרים שונים כרגע.
שמעתי פעם על אמן או אמנית שניגנו בעבודתם מוזיקה בקוטב, ללא שום אוזן אנושית שתשמע אותה. ואולי המאמץ שעבודת האמנות הזו – אותה כפייתיות להציג משהו אפילו כשאין אף נפש חיה בקהל, יכול להתכתב היום עם המשבר, עם האסון, ועם המחשבה שאולי, אם לא נרצה, עוד נגיע למצב שבו הקהל בכל העולם יהיה חייב לעסוק בהישרדות במקום באמנות. נכון לעכשיו, על פי התגובות לאותה בננה, אנחנו עדיין לא שם.
שמעתי פעם על אמן או אמנית שניגנו מוזיקה בקוטב, הרחק מאוזן אנושית. אולי הכפייתיות להציג משהו אפילו כשאין נפש חיה בקהל, יכול להתכתב עם המחשבה שאולי נגיע למצב שקהל העולם יעסוק בהישרדות ולא אמנות
בדיון שהקשבתי לו היום דיברו שני מומחים על הסכנה האקולוגית. אחד מהם השווה את הכשלון של מדינות העולם להגיע להחלטה כלשהי כדי להתמודד עם הסכנה לספינת הטיטניק שעומדת להתנגש בקרחון, ואין אף אחד שמסכים להיות מי שמוביל אותה אל חוף מבטחים.
חשבתי לעצמי על אותם תאגידים ואנשים שמרוויחים מכל מה שגורם לאסון הזה, ועל איך שהם מחייכים אלינו בניצחון ואומרים – תראו מה זה. לו בתקופה של הטיטניק היתה התחממות גלובלית, אולי לא היה בים אף קרחון שהיתה יכולה להתנגש בו.
פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם