"למה את כותבת בשם בדוי?" שואלת אותי רונית. "אם תכתבי בשם האמיתי שלך, תצרפי תמונה שלך, ותשתפי מה שאת כותבת גם בפייסבוק שלך – התהודה לדברים שלך תהיה עצומה, יגיע גם משוב ויתפתח דו שיח אמיתי על נשים חרדיות בישראל, כשאת חלק ממנו".
צחקתי כששמעתי את השאלה הזו, צחוק שלא האיר את פני, כי היה בו הרבה עצב. "זה בערך כמו שאציע לך, רונית, לשלוח להנהלת 'זמן ישראל' מכתב השמצה אודותיך, לחבל ביסודיות במקומות העבודה של ילדיך, ולהשתדל שבעל הדירה שלך, אם את גרה בשכירות, יזרוק אותך מהדירה לפני תום התקופה שמוסכם עליה בחוזה. ועוד לא אמרתי הכל, ממש לא".
להציע לי לכתוב בשמי, זה בערך כמו שאציע לך לשלוח להנהלת 'זמן ישראל' מכתב השמצה אודותיך, לחבל ביסודיות במקומות העבודה של ילדיך, ולהשתדל שבעל הדירה שלך, אם את גרה בשכירות, יזרוק אותך מהדירה
רונית לא צחקה ולא התעצבה, היא פשוט לא הבינה. אז כדי שהיא תבין, לפחות קצת, וכדי שאתם ואתן תבינו ותבנה, אנסה להסביר לכם את היחסים של נשים חרדיות עם אתרים ורשתות חברתיות.
נתחיל עם הפייסבוק. אינני יכולה לשתף את מה שאני כותבת בדף הפייסבוק שלי, כי אין לי כזה. לא פייסבוק, לא טוויטר, לא אינסטגרם ולא טלגרם. אסור לנו. הרבנים החרדים, מכל הקהילות המגוונות, אוסרים על החרדים בכל הגילאים להשתתף ברשתות חברתיות ולבקר באתרי תוכן.
האיסור הזה אינו משהו שכתוב במקום נידח, אלא מוכרז מדי תקופה מחדש ומערכת האכיפה שלו יעילה ואכזרית.
נתחיל עם הפייסבוק. אינני יכולה לשתף את מה שאני כותבת בדף הפייסבוק שלי, כי אין לי כזה. לא פייסבוק, לא טוויטר, לא אינסטגרם ולא טלגרם. אסור לנו. מערכת האכיפה של האיסור הזה יעילה ואכזרית
כדי שילדים יתקבלו לחיידרים ולישיבות וילדות לבתי ספר ולתיכונים, ההורים צריכים לחתום שאין בביתם אינטרנט שאיננו מסונן ואין ברשותם סמרטפון. בקהילות מסויימות שולחים הביתה בודקים מומחים שיבדקו את המחשבים.
משפחה, שנודע בקשר אליה כי האם או האב שיקרו בחתימתם והם כן גולשים חופשי ברשת – הילד שלהם מסולק ממקום הלימוד, בלי רחמים. כמובן שכל עובדי ההוראה, המזכירות, הסייעות – כולם מחוייבים לאותה חתימה ולאותה הנהגה. מי שיש לו סמרטפון, לא יקרא גם לעליה לתורה במרבית הקהילות ויסולק מבתי הכנסיות בחלק מהן.
בעיתונים החרדיים הראשיים – 'המודיע' 'יתד נאמן' ו'המבשר', גם לעתונאים אין דף פיסבוק ולא סמרטפון. במודעות המתפרסמות בעיתונים, מוזכרים רק מספרי טלפונים כשרים. בעיתוני 'משפחה', 'בקהילה', ובאתרי הרדיו החרדיים, שנחשבים קצת יותר 'מודרניים', הכתבים כן מורשים להיות מעורבים ברשתות החברתיות לצורך עבודתם.
משפחה, שנודע בקשר אליה כי האם או האב שיקרו בחתימתם והם כן גולשים חופשי ברשת – הילד שלהם מסולק ממקום הלימוד בלי רחמים. כמובן שכל עובדי ההוראה, המזכירות, הסייעות – כולם מחוייבים לאותה חתימה
המחשב בבתים פרטיים משמש לצרכי עבודה בלבד, וגם זה בסינון ובהקפדה. מייל, אתרים נצרכים כמו ויזה, בנקים ועיריות, ולפעמים אתרים נוספים שיש בהם צורך ונבדקים על ידי ועדה.
האכיפה פחות חזקה מאכיפת הרשתות החברתיות, ואחוז הבתים שבהם צופים באינטרנט בחדשות ואפילו בסדרות – אינו זניח, הגם שאינו גבוה.
תשאלו: וכולם מצייתים? ככה? ממס הכנסה יודעים לחמוק, ומן התקנות האלו – לא? והתשובה הצפויה היא: לא, לא כולם מצייתים. אבל את אי הציות צריך להסתיר. חרדים שמעורבים בפייסבוק ובטוויטר קוראים לעצמם בשמות פיקטיביים ואינם מצרפים את תמונתם, או ששמים תמונה פיקטיבית. חלקם מציגים את עצמם כחרדים, וחלקם – לא.
תשאלו: וכולם מצייתים? ככה? ממס הכנסה יודעים לחמוק, ומן התקנות האלו – לא? והתשובה הצפויה היא: לא, לא כולם מצייתים. אבל את אי הציות צריך להסתיר
כמעט אף פעם לא תראו אצלם תמונות שלהם בטיול, ילדים מחופשים או פוסט עצוב על אמא שנפטרה. הדפים נקיים מן החיים שלהם. הם נהנים להחליף דעות, להתבטא, לרכוש ידידים ולהכיר צורות חיים אחרות, אבל אינם חושפים את עצמם.
אף אחד לא רוצה שיפטרו אותו מן העבודה, ולא שיזרקו את ילדיו ממקומות הלימוד. נשים גולשות דנות עם כמה מחברותיהן על סדרות או על ציוץ מסעיר בטוויטר, אבל רק עם חברות 'חוטאות 'כמותן, והן נותנות אמון זו בזו.
יש סמרטפונים, שבהם ווטסאפ בלבד, בלי אפשרות גלישה. סרטונים אינם יכולים לעבור בו. הם נועדו לאנשים ולנשים שחייבים ווטסאפ עבור עבודתם. אחוז לא שולי מחזיקים סמרטפון רגיל, בלי או עם תוכנה שמסננת קצת את אתרי הרשת. או שהם מחביאים אותו, ויש להם מכשיר נוסף כשר, שמשמש לשיחות בלבד – אין בו מצלמה, אין גלישה, אין מסרונים ואין ווטסאפ.
עם נישואי – נפרדתי מן הרדיו. בעלי האברך לא הסכים בשום אופו שנכניס את המכשיר הזה לביתנו. טלוויזיה ודאי שאין בבתים חרדיים, רדיו – במיעוטם, לא בבתי האברכים שהם השכבה היוקרתית בחברה החרדית
אלו שעובדים במקומות עבודה חילוניים וילדיהם לומדים במוסדות מודרניים יחסית, מרשים לעצמם להחזיק סמרטפון בגלוי. זו שכבה שאינה מוערכת אצל חרדים, ואף פעם לא תזכה לתפקידים ולמעורבות החברתית ששמורים לקהל ה"נשמר מרע".
איך יודעים חדשות? תתפלאו, מהעיתונים. בבית הורי היה רדיו. האזנו לו הרבה. הכרתי דרכו הרבה מאד שירים ישראליים, פרסומות, וקיבלתי גם ידע גאוגרפי והסטורי.
גם בבתי חברותי היה רדיו. אבל אנחנו מדור ישן… עם נישואי – נפרדתי מן הרדיו. בעלי האברך לא הסכים בשום אופו שנכניס את המכשיר הזה לביתנו. טלוויזיה ודאי שאין בבתים חרדיים, רדיו – במיעוטם, לא בבתי האברכים (לומדי התורה בכוללים) שהם השכבה היוקרתית בחברה החרדית. מי שנוהג, שומע בנהיגה.
'שמעתי באוטובוס' הוא ביטוי חרדי שפרושו: האזנתי לרדיו. אחת המורות בסמינר שבו למדתי אמרה פעם שהאלוקים מקשיב לתחזית ועושה ההפך ממנה, כדי שיכירו בהנהגתו. לא הבנו איך מותר לו להאזין
לפעמים שומעים באוטובוסים ובמקומות ציבוריים, לא בבית. 'שמעתי באוטובוס' הוא ביטוי חרדי שפרושו: האזנתי לרדיו. אחת המורות בסמינר שבו למדתי אמרה פעם שהאלוקים מקשיב לתחזית ועושה ההפך ממנה, כדי שיכירו בהנהגתו. לא הבנו איך מותר לו להאזין.
ההנחה החרדית היא שכדי לתחזק את חיי התורה והמצוות, חייבים להפריד בינינו לבין החילוניות בחומה גבוהה. מי שיחשף לרשתות, לא ישמור על אורח חיים דתי. או שמידע יערער את אמונתו, או שפיתויים ימשכוהו החוצה. לכן מושקע מאמץ רב, בכל הדרגים, כדי לאכוף את חוקי ההתבדלות.
יש לי חברות שפוטרו ממקום עבודתן משום שגלשו, או בגלל סמרטפון. על אחת מהן הלשינו שכנים ששנאו אותה בגלל סכסוך בניה. בנה של השניה פלט בחיידר שאמא שלו רואה בלילה סרטים במחשב. בתה של השלישית דיברה בהפסקה על 'הכוכב הבא' (חברותיה ידעו על מה היא מדברת).
יש לי חברות שפוטרו משום שגלשו, או בגלל סמרטפון. על אחת הלשינו שכנים ששנאו אותה בגלל סכסוך בניה. בנה של השניה פלט בחיידר שאמא שלו רואה בלילה סרטים במחשב. בתה של השלישית דיברה בהפסקה על כוכב נולד
המשפחות הללו נותרו בלי עבודה ועם ילדים שנאלצו לעבור למקומות לימוד סוג ב'. אחיינית שלי סולקה מבית הספר כי הביאה לטיול, פעם שניה, מצלמה שלא נעקרה ממנה אפשרות הגלישה (גם על כך חותמים).
לגיסי ולאחותי יש סיסמה למחשב שכל אחד מהם יודע רק חצי ממנה. כך מוודאים שהמחשב, שמסונן כמובן, לא יפתח על ידי אחד מהם להתכתבות או לגלישה לאתר מפוקפק.
את חברתי הטובה ביותר לא קיבלו לעבודה כמורה במסלול מוסיקה, על אף שהיא מוסיקאית מחוננת. הסיבה? היא היתה עם סמרטפון בראיון. המראיינת הבחינה בכך, והעבירה את הידיעה לסמינרים האחרים. היא מלמדת פרטי בביתה, ומצרה עד היום על השנתיים שהשקיעה בלימוד הוראת המוסיקה.
לגיסי ולאחותי יש סיסמה למחשב שכל אחד מהם יודע רק חצי ממנה. כך מוודאים שהמחשב, שמסונן כמובן, לא יפתח על ידי אחד מהם להתכתבות או לגלישה לאתר מפוקפק
ובכן, רונית יקרה, אינני מתכוונת להשאר בלי עבודה ועם ילדים שאין להם היכן ללמוד, ועל כן לא אוכל לקבל את ההצעה המופיעה בראשית הטור הזה.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם