לפני כמה שנים נסענו, אחותי ואני, עם אמנו לעיר הולדתה באזור טרנסילבניה ברומניה. אמי נולדה בינואר 1939, ואת שנות המלחמה היא העבירה כפעוטה עם אמה, כשהן מחזיקות בתעודות מזויפות ותחת איום מתמיד של גירוש למחנות. אביה נכלא במחנה עבודה.

בשנת 1946, עם תום המלחמה, היגרה המשפחה הצעירה לישראל והחלה לבנות את חייה. דודי, אחיה הצעיר של אמי, נולד מיד עם הגעתם ארצה. קיווינו שהביקור בעיר יעורר באמא זיכרונות ילדות שנדחקו זה מכבר על שנות חייה הראשונות, אך לשווא. העיר שבה חיה בחמש השנים הראשונות שלה נמחקה לחלוטין מזיכרונה. מבחינתה, החיים התחילו כשהגיעה לישראל.

קיווינו שהביקור בעיר יעורר באמא זיכרונות ילדות שנדחקו זה מכבר על שנות חייה הראשונות, אך לשווא. העיר בה חיה ב-5 שנותיה הראשונות נמחקה לחלוטין מזיכרונה. מבחינתה, החיים התחילו כשהגיעה לישראל

למרות האלימות, הסכנות והפחד שבוודאי ליוו אותם באותן שנים, אמי והוריה היו פליטים בני מזל. לא שהיה קל להגר למדינה חדשה ולהשתקם, אבל היישוב היהודי של המדינה שבדרך קיבל אותם בזרועות פתוחות. אף שהחיים בישראל לא היו קלים בלשון המעטה, הם נאלצו להתמודד "רק" עם הקשיים שמלווים כל אדם שאיבד את ביתו ובונה אותו מחדש במקום אחר.

למבקשי המקלט שהגיעו לישראל מאריתריאה, מסודאן, מקונגו ומאוקראינה – אין מזל כזה. ישראל לא מכירה בהם כפליטים, אין להם סיכוי ממשי להתאזרח ולקבל זכויות מלאות חרף השנים הרבות שחלקם חיים בישראל, ואפילו מעטפת זכויות של בריאות ורווחה שתאפשר להם חיים בכבוד – הם אינם מקבלים.

כך, מצבם של כ-25 אלף הפליטים ומבקשי המקלט מאפריקה שחיים בישראל מתדרדר עם השנים, וגם מהאלפים הספורים שנמלטו זה מקרוב מאוקראינה נמנעת גישה למרבית שירותי הבריאות והרווחה.

מאז חתמה על אמנת הפליטים בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, העניקה ישראל מעמד פליט רק למתי מעט. אזרחי אריתראה, סודאן, וכיום גם אוקראינה, הנמצאים בישראל – מוגנים אומנם מפני גירוש חזרה לידי רודפיהם, אך הם חיים בלימבו: מדינת ישראל אינה מכירה בהם כפליטים ומונעת מהם שירותי בריאות, קצבאות מינימליות ואת מרבית שירותי הרווחה. רבים מהם סובלים מעוני, מאי-ביטחון תזונתי וממצוקות בריאותיות ונפשיות.

בשבועות האלה בשנה, בין פסח ליום העצמאות, החברה הישראלית עסוקה בזיכרון האישי והלאומי, ובחיבור ביניהם. משמעות החיבור הזה היא – כמי שהיה עם נרדף – לזכור את אלו החיים בינינו, שברחו מזוועות בארצם ומבקשים אצלנו מקלט.

ישראל לא מכירה במבקשי המקלט מאריתריאה, סודאן, קונגו ואוקראינה כפליטים. אין להם סיכוי להתאזרח ולקבל זכויות או אפילו מעטפת של בריאות ורווחה, חרף השנים הרבות שחלקם חיים פה

"בכל דור ודור" ובמיוחד ביום השואה, צריכה החברה הישראלית לראות את עצמה כאילו הרגע נמלטה ממצרים או מאירופה, ולאפשר לפליטים ומבקשי המקלט הבורחים אליה את המעטפת הדרושה כדי שיוכלו להתמודד עם זוועות העבר ולשקם את חייהם.

עו"ד אורלי לוינזון-סלע היא מנהלת המחלקה הציבורית בארגון א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל.

לנוכח ההחמרה במצב הביטחוני הממשלה כמובן מבקשת, אפילו דורשת, אחדות ולהרגיע עם ההפגנות. ואמרו כבר רבים, ובצדק, שכל העניין הזה בצביעות יסודו.

רק לפני כשנה אותה קואליציה, שהייתה אז אופוזיציה, נאבקה בממשלה בטענה כי "ישראל מדממת" וכמובן שהמצב הביטחוני לא הפריע לשרים ולח"כים לצאת בצעדה לאיתמר – תוך כפייה על כוחות הביטחון לאבטח אותם בדרישתם לגזל קרקעות בלתי חוקי.

רק לפני כשנה אותה הקואליציה, שהייתה אז אופוזיציה, נאבקה בממשלה בטענה ש"ישראל מדממת", וכמובן שהמצב הביטחוני לא הפריע לחבריה לצאת בצעדה לאיתמר – תוך כפייה על כוחות הביטחון לאבטחם

וכמובן, המצב הנוכחי הוא תוצר של הקואליציה הנוכחית. אוסף של התבטאויות מתסיסות, פעולות מתריסות, אבדן משילות גורף בשל אותה רפורמה משפטית ונתק בין הממשלה לעם. וכמובן, שלל פעילויות של מערכות הביטחון שכל פעם מחדש מתסיסות את השטח בצורה אגרסיבית.

וכל אלו טיעונים מצוינים מדוע לא להפסיק את המחאה. יחד עם הטיעון החשוב ביותר – המחאה היא לא רק זכות דמוקרטית, היא גם חובה לבקר את הממשל הנוכחי הכושל. ועדיין, יש עוד סיבה – חשובה לא פחות, ואולי יותר.

הסיבה היא כי למרות שבהחלט יש החמרה במצב הביטחוני, אין כל חדש. זו לא מלחמה. זה לא מצב חדש. אנחנו כבר עשרות שנים בתוך אותה מערכה מאותן סיבות. לעיתים יש עלייה באלימות, מכל הצדדים, ולעיתים רגיעה. לעיתים יותר נפגעים ולעיתים אף אחד. אבל תמיד המתח באוויר, והמערכה הביטחונית – שאיננה מלחמה – לא מפסיקה.

הצבא מכנה פעולות מסוימות בשם "מבצע". ונכון שיעשה כן. "מבצע" הוא פעולה בזמן קצוב כלשהו. לשחרר חייל, להשתלט על מטוס, לפעול בשטחים הכבושים או להפציץ כור אטומי. כל אחד מאלו הוא מבצע, יחד עם מעצר חשודים או אכיפה מוגברת כלפי נהגים פרועים.

סיבה חשובה לא להפסיק את המחאה היא שלמרות ההחמרה במצב הביטחוני, אין כל חדש. זו לא מלחמה. אנחנו כבר עשרות שנים, מאותן סיבות, בתוך אותה מערכה ביטחונית בלתי נפסקת – שאיננה מלחמה

אבל מבחינת הציבור "מבצע" הוא כמעט חסר משמעות. אולי "מבצע" בעזה יביא לשקט זמני, וכך גם "מבצע" בלבנון או בכל מקום אחר. אבל רבים מאותם מבצעים אפילו לא משיגים זאת. מנהרות ממוטטות, אחרות נחפרות. טילים מושמדים, אחרים נרכשים או נבנים במקומם. מחבל מחוסל – אחר בא במקומו, וישראלים ופלסטינים נהרגים תוך כדי. בית נהרס – אין בכך שום הרתעה ורק התססת השטח. בקיצור – שום שינוי.

אסור ליפול לפח התמידי הזה של "המצב הביטחוני". קודם כל, כי זה רק ניסיון בידי קואליציה צינית וכושלת למוסס את ההתנגדות המוצדקת אליה. נוסף על כך, משום שמדובר במצב ביטחוני שהממשלה החמירה.

אבל יותר מכל – משום ששום "מבצע" זמני לא יפתור את המצב. המצב המתמשך, המערכה המתמשכת של אלימות מתמשכת – כולל מהצד הישראלי – היא הבעיה העמוקה. היא הגורם למצב הביטחוני.

ממשלות ישראל האחרונות (הנוכחית יותר מכולן) לא עושות כל ניסיון לפתרון עומק של המצב האמיתי – סיום הכיבוש, הסדר מדיני מול הפלסטינים, הסדר מדיני עם לבנון.

כל אלו הם הפתרון. עוד "מבצע" הוא במקרה הטוב פלסטר שמניחים על ניתוח לב פתוח, במקרה הרע, שמתגשם בכל פעם מחדש, אשליה של פתרון ואף מחמיר את המצב הביטחוני.

אסור ליפול לפח התמידי של "המצב הביטחוני". הוא ניסיון של קואליציה צינית וכושלת למוסס את ההתנגדות המוצדקת. בנוסף, מדובר במצב ביטחוני שהממשלה החמירה. ויותר מכל, שום "מבצע" זמני לא יפתור את המצב

אסור להפסיק את המחאה, אף פעם. גם לא במצב ביטחוני שמסתבך. למעשה, ההסתבכות הביטחונית צריכה להגביר את המחאה. ויותר מכך – המחאה צריכה בשלביה הבאים להתמקד בפתרון המצב הביטחוני הבעייתי המתמיד – ולהתקדם לסיום הכיבוש.

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר ואקטיביסט. דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, יועץ לפיתוח משאבים לעמותות וארגונים חברתיים, פרסם שלושה ספרי שירה וכותב על שירה, פוליטיקה והגירה.