את הציבורי יאמרו רבים ויגידו היום, אבל אני, כמו עוד כמה חברים קשישים במועדון הזה, חוֹוה ביתר שאת את העצב האישי.

בגילנו המתקדם אין זה חיזיון נדיר להיפרד מבני דורנו, המסתלקים אט אט ובחשאי מעל במת חיינו האוזלת. חנוך לוין היה מאז ומעולם בוגר ממני בשנה, על כל המשתמע מכך, וכך נשאר עד עצם היום הזה, בדבריו ושתיקותיו. אלא שלדידי, מזה עשרים שנה בדיוק, הוא חוטא לתפקידו הזה.

הוא חסר כידיד וכאושיית קיום. כמי שהיה אמור להתבונן אל הזירה הזאת, שעזב בחוסר אחריות משווע היום לפני עשרים שנה – ולומר דברים, אם ישירות ואם על דרך הכתיבה – שהיו חזקים מכל המילים הנישאות ברוח, של אותם המוחזקים בעיניהם כאורים ותומים.

הוא חסר כידיד וכאושיית קיום. כמי שהיה אמור להתבונן אל הזירה הזאת, שעזב בחוסר אחריות משווע היום לפני עשרים שנה – ולומר דברים

ואולי לא. כי רק הקליפה הגופית נסתלקה. והוא, שהגוף היה בראש מעייניו, ידע לדבר גם מעֵבר לגוף. גם סתם מלים שלו, גם כאלה שנקראו בדיעבד, שמורות בכספת האישית כאוצרות נדירים שלא ניתן לממש, אבל עצם קיומן שם יש לו ממשות איתנה, כמו קיר תומך, כמו רוח מבדרת בימי החום המעיקים.

המון נימים ומיתרים מתקשרים למארג הסבוך והאוורירי הזה. עירונית אלף מול עירונית אלף ערב, מעין הפרדה מעמדית, שלמרות הסינכרוניות בזמן לא התממשה בינינו בזמן אמת.

וטוב שכך, כי במבט לאחור התקיים הזיכרון המשותף מבלי שיעלה העוקץ המעמדי המזויף; והאוניברסיטה, בקישורים הלא הגיוניים של מי שלא למד רשמית בחוג לתיאטרון, והיה איש התיאטרון הגדול שבכולנו; ומערכת עיתון הסטודנטים "דורבן", בו השיק המדור הספרותי שלי לדף האחוריים שלו; ומסיבות ימי ששי בעיר, שבהן שתי מסיבות, כפי שאמר לי פעם, הכילו את כל הפקולטה למדעי הרוח; והחבורות הספרותיות, ובנימין תמוז במוסף הספרותי של "הארץ"; והמפגש במילואים במלחמה הארורה היא שכל הבאות אחריה השתרגו מן העצב שחווינו בה מול אופוריה משתוללת; וימי הקברטים של הפרינג' וסולומון גריפ בבוסתן; ואחר כך ברית התיאטרון הקאמרי, כשכל מילה דרמטית שנכתבה ונשלמה הוסגרה לידי, כחבר במעין מסדר של נזירים בשולי המזבח הבתולי של הבמה, שטרם ידעה את הטקסט ההולך ונכתב.

ואיך נשלחתי ללונדון להביא סכינים מעוצבות במיוחד למעננו על ידי חרש אמן בתיאטרון הלאומי: סכין דוקרת וסכין שוחטת, ושקיות של דם, ואת כל זה להעביר בביטחון של "אל על"

כמה סיפורים: מעורבותי שלא מדעת בחטיפת הבן ישראל מאמו לארץ, והקשר שקשר מאחרי גבי לשדך לי עוזרת הפקה מאיטליה, בעיצומם של צילומי "פלוך" הקדחתניים; ואיך נשלחתי ללונדון להביא סכינים מעוצבות במיוחד למעננו על ידי חרש אמן בתיאטרון הלאומי: סכין דוקרת וסכין שוחטת, ושקיות של דם, ואת כל זה להעביר בביטחון של "אל על"; והישיבות על ייסוד מרכז הפרינג' הראשון, עם שטרנפלד וטלי רעייתי והספרי; ואיך חיזרנו על פתחי התיאטרונים עם פולדי שצמן ועוד למצוא במה ל"ילד חולם"; כמה נדבכים; וכמה מילים שנאמרו וכמה מילים שותקות.

וזו התמונה: אחת מני רבות. 1981. עונת השנה – עכשיו בערך, בשיפולי הקיץ. קיץ אחד לאחר שהפרכנו בפעם הראשונה, לאור חזונו המסור של אורי עופר, בלונדון ובאדינבורג, את המיתוס השקרי שהתגלגל שנים – שיצירתו של חנוך כה נטועה במחוזותינו שאיש בעולם שמחוצה להם לא ישכיל להבינה.

בקיץ שלאחר ה"יאנג ויק" והתיאטרון הדחוס בהולירוּד רוֹד, כשהתראיינתי בשמו ברדיו הסקוטי והוא כיוון את דבריי בעיניים טלפטיות מן העבר השני של המיקרופון, נסענו ל"לה מאמה" בניו יורק, שעוד זהר בקיסמם של אלן סטיוארט, הכספית המתגלגלת, רוברט פטריק של "ילדי קנדי" ששתה בבר, ועוד רבים משנות הזוהר של העשור המיתולוגי שלפני כן.

כל כך הרבה עמלנו, חנוך ואני, כשעבדנו על התרגום הראשוני לפני הנסיעה הבריטית, למצוא מקבילה נאותה ל"ביג תוכעס"

"יעקובי וליידנטל" כבשו את הקהל הניו יורקי עוד רב יתר מאשר באי הבריטי, בשל ריבוי האוכלוסיה היהודית. כל כך הרבה עמלנו, חנוך ואני, כשעבדנו על התרגום הראשוני לפני הנסיעה הבריטית, למצוא מקבילה נאותה ל"ביג תוכעס", ובלב לא שלם סיכמנו על "ביג באם"; ורק כשישבנו עם חבריי הפרופסורים האמריקאים היהודים לאחר ההצגה ב"לה מאמה" שאלו אותנו, באנגלית צחה: "ולמה לא חשבתם על 'ביג תוכעס'? כל ניו יורקי יבין את זה!"

חָלַקנו חדר במלון "בִּיקוֹן" בברודווי, הוא ואני, בימי ההצגות ב"לה מאמה". אני קמתי בבוקר ושעטתי לתערוכות, ובלעתי הצגות מאטינֶה בטרם הגיע הזמן ללכת לתיאטרון להצגות הערב שלנו. חנוך נתן לי את ברכת הדרך, אבל נשאר ישוב במיטתו מרבית היום ומילא מחברת בכתב ידו הצפוף. לימים יצאו מזה "הנשים האבודות מטרויה".

הנה תיעוד חזותי קטן מן הקיץ ההוא. אנחנו בחזית "לה מאמא", עם זהרירה וברטו, ומישה בלחרוביץ המלווה המוסיקלי ורעייתו, ויונה אתינגר, איש רב אמצעים שסייע לחזון המסע להתגשם. אינני זוכר איפה היו קורמן, השלישי בחבורת השחקנים, ואורי עופר. אחד מהם אולי צילם את התמונה? והאחר נשאר בתוך התיאטרון?

מה הייתי אומר לו, אילו הופיע לפתע ולא בחלום? בימים האלה, בנסיבות פוליטיות ואחרות, אני מתחיל לחוות סופָניות

מה הייתי אומר לו, אילו הופיע לפתע ולא בחלום? בימים האלה, בנסיבות פוליטיות ואחרות, אני מתחיל לחוות סופָניות. לא בבשרי וברקמות הגוף, כמוהו בשנים האחרונות, לפני הנסיגה המשמחת ולאחריה, אלא בתחושת הנפש.

והייתי שואל אותו משהו על זה, את החבר הזה שהִתמיד להיות בוגר ממני בשנה, גם בימים שאני הובלתי מהלכים פרגמטיים הקשורים בהעלאת יצירתו. אותו, שכל חיי יצירתו נָעו בין כולם רוצים לחיות ובין רצח.

אותו, שכל כך הגיוני, וכל כך עצוב, שנטל על עצמו ללַמד אותנו את לקח ההֶעדר, כאילו רצה שנחוש, אנחנו כולנו שרוצים לחיות, כמה חי בתוכֵנו המוות, והוא דובר בנו באלף לשונות, שאת כולן הכיר והיטיב לדעת.

אברהם עוז הוא פרופסור אמריטוס לדרמה וספרות באוניברסיטת חיפה ובמאי בתיאטרון אלפא, ת"א. הוא חוקר שקספיר בעל שם בינלאומי, וספריו ומאמריו פורסמו בארץ ובעולם. תרגם מחזות רבים, אופרות ושירה; שימש בין השאר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטאות ת"א וחיפה, חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, וערך כתבי עת ותכניות בטלוויזיה וברדיו. יביים בקרוב את מחזהו "הר תפארת" על העלייה הראשונה ושורשי הציונות

יום אחד חניה אשתי לקחה את שקית התרופות שלה ועברה לישון בחדר אחר.

"זה הרבה יותר נוח ככה", היא אמרה.

והיא צדקה, כרגיל.

מאז אנחנו ישנים בחדרים נפרדים.

זה לא שיש או היה בינינו סכסוך כלשהו או ריב – אנחנו דווקא באחת מתקופות הזוהר של העניין המוזר והבלתי-ברור-בעליל הזה שנקרא "נישואין".

כאן המקום לציין שבשלושים ושמונה שנות נישואין רבנו כל כך הרבה, שהיום אנחנו כבר לא צריכים לנהל ריב קולני – כל אחד מאתנו כבר יודע מה השני חושב ויגיד, כך שבשביל לחסוך זמן לכולם אנחנו יודעים לריב בלי להוציא מילה מהפה.

גם בלי לעלות לטונים גבוהים ובלי להתנצח זה עם זה, אם כבר הרחבתי בעניין זה – זר שיביט בנו מהצד יראה זוג ברגעי שתיקה, כל אחד עסוק בענייניו, ולא ינחש אפילו שהרגע עברנו ריב קשה ללא מילים.

כשהזוגיות בינך לבין זוגתך מגיעה לכאלה רמות של הבנה הדדית וטלפתיה, אפשר לנהל ריב יפה אפילו כששניכם נמצאים בחדרים נפרדים.

זה מה שיפה בזוגיות אינטימית.

כתבתי למעלה שיום אחד חניה לקחה את שקית התרופות שלה ועברה לחדר אחר – הצעירים מבין הקוראים אינם יודעים זאת עדיין, אבל מגיע גיל שבו אתה מגדיר "בית" לפי המקום שבו שקית התרופות שלך נמצאת.

אדם צעיר מבין קוראיי כאן עלול למצוא עצמו עם הבנה לקויה בעליל של הפיזיולוגיה האנושית – הוא עלול לחשוב שאדם נושם, קם, יושב, זז ממקום למקום, מעכל, מייצר דם בעורקים ומזרים אותו ממקום למקום, מחרבן, משתין, ושאר פעולות גופניות יומיומיות כי ככה זה בטבע.

אז זה לא!

מגיע שלב מסוים בחיים שבו כל הדברים האלה אינם אמורים לקרות ללא תרופות וכדורים – לפחות ככה הסביר לי ד"ר סברדלוב מהכללית, ורשם לי תקציר של בית-מרקחת אישי שאני צריך לקנות.

בטח גם הרופא שלכם הסביר לכם את הדברים האלה, ואם במקרה אתם לא זוכרים את זה, גם לזה יש כדורים מתאימים.

הסתכלתי על חבילת המרשמים שהרופא נתן לי, חשבתי על הארון הקטן שתלוי אצלי באמבטיה, מעל הכיור, ועלה בדעתי שאני צריך להחליף אותו בארון איקאה מסוג "בילי", זה עם החמש דלתות, שני מטר גובהו.

לאמריקאים יש ביטוי כזה, שבא להבהיר שהחיים לא פיקניק והם צריכים לעבוד לממן את מחייתם, ועל כן הם עובדים To pay the rent, "עובדים כדי לשלם את שכר הדירה".

ישראלים בגילנו עובדים בשביל לממן את הוצאות קופת חולים.

* * *

אז חניה עברה לישון בחדר אחר, כאמור.

זה כל כך יותר נוח ככה, אני יכול לספר לכם עכשיו, שלפעמים כשאני שוכב במיטה ומביט בתקרה, ולידי לא שוכבת מישהי שמביטה בתקרה יחד אתי ומציינת שהגיע הזמן לסייד אותה, אני שואל את עצמי למה אנשים צעירים חייבים להיות כל כך מטומטמים ולעשות את מה שלימדו אותם בסרטים ואולי גם בבית, ולא את מה שנוח באמת.

כמו לישון בחדרים נפרדים.

בעבר, חניה ואני נהגנו להתחלק במיטה הזוגית כמו כל הזוגות הנשואים – שני שליש משטח המיטה הלך אל חניה והשליש האחרון נשאר עבורי. אחרי שעברנו לישון בחדרים נפרדים לקח לי שנה וחצי עד שהעזתי לפלוש לחלק של חניה במיטה הזוגית שנשארה אצלי.

שנה וחצי.

עד אז ישנתי כהרגלי בשליש שבצד שלי והשתדלתי לא ליפול מהמיטה. כמו שעשיתי תמיד כשחניה עדיין הייתה במיטה אתי.

* * *

גם אתם למדתם במהלך הנישואין לכסות את כל הגוף בעזרת הקצה של השמיכה הזוגית? בקיץ זה לא נורא, אפשר להסתדר ככה, רק בחורף זו קצת בעיה.

עד שלמדנו שאפשר לישון במיטה זוגית עם שתי שמיכות.

היום זה אולי נראה טבעי – בתחילת שנות השמונים, כשהתחתנו, לא היו שמיכות מפוצלות למיטה זוגית. זה נראה רעיון מופרך. היית אמור להילחם בלילה מלחמת קיום על כל סנטימטר של שמיכה. שיחקת משיכת-חבל עם זוגתך, והכל מתוך שינה-לא-שינה. מאבק הישרדות לחיים או למוות על השמיכה.

שלא לדבר על הבעיטות שנתנו זה לזו תוך כדי שינה.

אז בשלב הראשון למדנו להפריד שמיכות, ואחר-כך למדנו להפריד חדרים.

זה נקרא אבולוציה.

ועדיין לא הזכרתי טלוויזיות נפרדות – מישהו מצפה ממני ברצינות לראות את הכלה מאיסטנבול? מצד שני – מישהו יכול להושיב את חניה לראות סרט פעולה של ג'ייסון סתייט'ם? אתם רציניים?

* * *

בפוסט "אהבה היא לא כל הסיפור" שהעליתי לפני שבוע תיארתי משבר שעברנו בחיי הנישואין, לפני הרבה שנים, ובמהלכו עברנו לישון בשני חדרים נפרדים והיינו על סף פירוד, עד שחזרנו לישון יחד בשלב כלשהו. זה עניין אחר לגמרי כשאתה ישן בנפרד כי אתה רוצה לבטא כעס שיש בך, או כשאתה ישן בנפרד כי בסופו של דבר זה באמת הרבה יותר נוח, וכלפי בן או בת הזוג שלך אין לך כעס ואפילו להיפך – הרבה אהבה.

חייב לציין שהמעבר לשני חדרי שינה נפרדים גם שידרג משמעותית את חיי המין שלי – אני כבר לא צריך לחכות שחניה תירדם לידי לפני שאני מדליק את הטאבלט וגולש באתרי פורנו. אני יכול להדליק אותו מתי שבא לי!

הגברים מבין הקוראים שלי מתפוצצים עכשיו מקנאה, אני יודע.

פעם ביום, בשעת ערב לפני השינה, יש לנו זמן איכות זוגי – אנחנו נפגשים במיטה הזוגית הישנה ובוחרים סרט או סדרה לצפות בהם יחד. זה לוקח לנו חצי-שעה להגיע להסכמה על משהו ששנינו מוכנים לצפות בו, ואז אנחנו צופים בו בהרמוניה מלאה. שזה אומר – שנינו לא סובלים את מה שבחרנו.

ואז, אחרי חצי שעה כזו, בהרמוניה מלאה אנחנו מגיעים להסכמה לעצור את הסרט או הסדרה ולחפש משהו אחר.

ההרמוניה פנים רבות לה. רק אומר.

* * *

בשלב הזה של הדיון בלינה המשותפת אני חייב להתעכב על נושא שאולי אינו נעים לחלק מהקוראים לדון בו, אבל מדובר בפעולות טבעיות לחלוטין של הגוף, ובאורח ספציפי יותר – מדובר בפעולת העיכול.

העיכול נושא עימו גם תוצרים שאינם מוצקים אלא הם נדיפים במצב צבירה של גזים. ניסיון החיים שלי מלמד שככל שאתה עולה בגילך בשנים, כך מראים הגזים הללו פחות ופחות נטייה להישאר כלואים בגוף והם מחפשים את דרכם החוצה, לחופש.

נראה שכמו שיש תרנגולות-חופש, יש גזים שהחופש הוא המקום הטבעי להם.

גזי-חופש.

הזמן האהוב על הגזים הללו, הקרויים בשפה עממית "נודים", לצאת ולטייל, הן דווקא שעות החשיכה, שעות הלילה. אני חושד שהנודים הללו שייכים למשפחת העטלפים או הערפדים, והזמן המועדף עליהם על כן לצאת אל אוויר העולם הוא כשאתה שוכב בלילה בחשיכה במיטה, בין אם אתה ער או לא.

והם נוטים לעשות זאת בליווי קולות תרועה כאילו יום כיפור בעיצומו ומישהו עומד בחלל החדר ותוקע בשופר.

תקיעה, תרועה, שברים.

מסורת היא דבר יפה, אגב.

כשאתם שניים בלילה בחדר, העניין הזה יכול להפוך לסכנת חיים. קראתי לפעמים על אנשים שנרדמו בלילה עם תנור נפט דולק והתעוררו בבוקר מתים, וחשבתי: "ריבונו של עולם – אנחנו ישנים הרי כל לילה בחדר מלא גזים!"

פעם, כשעדיין נהגנו לישון באותו חדר, חניה הביעה את חששה מכך שאני לא נועל את דלת חדר השינה, "כי אם ייכנסו גנבים לבית בלילה הם עלולים להיכנס לחדר השינה!"

"אין לך מה לדאוג", אמרתי לה. "אם הם ייכנסו לחדר השינה שלנו בלילה, המקסימום שיקרה הוא שנראה כותרת בעיתון או בוויינט – 'גופות של גנבים נמצאו ללא הכרה בחדר שינה באחד מיישובי עמק-חפר. כוחות הצלה מנסים להנשים אותם' ".

אם אתם מעל גיל חמישים אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.