גם אם ננסה ככל יכולתנו להאשים את הפורנו, יהיה זה בלתי אפשרי להימנע מן ההיבטים הדתיים-תרבותיים מאחורי פרשות דוגמת זו שהתרחשה בקפריסין. ניתוח אנתרופולוגי תרבותי מציע הסבר אלטרנטיבי לשאלה מדוע נשים מושפלות במיטה, ומדוע חברי הקהילה הלהטב״ית מותקפים ברחוב ללא סיבה הנראית לעין.

עם פרסום הפרשה בקפריסין הציעו מומחים שונים לערוך סדנאות של לימוד וחינוך מחדש לבני נוער ומבוגרים אודות מיניות בריאה. יוזמות אלו, מבורכות ככל שיהיו, חוטאות לאמת ומפספסות את ההיבט התרבותי בסיפור הנוכחי.

תפישות שמרניות-פוריטניות וטהרניות בישראל של שנת 2019, מתקדמת ככל שתהיה, הן הכלל הרווח. גילויים והחצנה של גוף ומיניות נתפסים עדיין כטאבו. עם פרסום הפרשייה בקפריסין, שכללה גילויי השפלה מילולית, ואף צילומים של יחסי המין הקבוצתיים והפצתם – עלו מיד אותם קולות וחזרו על המנטרה, כי יש לחנך למיניות בריאה ומטיבה.

אולם יש בכך כדי לפספס את ההיבט התרבותי-מסורתי-דתי בסיפור. לפי התפיסה הפוריטנית-טהרנית – מין שלא למטרות הולדה נתפס כמעשה טומאה. עמדה-תפישה זו מיוצגת על ידי שלוש הדתות המונותאיסטיות, וצר המקום מלעמוד על שורשיה.

לפי תפישה זו, מין כשלעצמו הינו חלק אינטגרלי והכרחי למהלך החיים, שמטרתו רבייה והולדה, ומשמש כלי לשימור התא המשפחתי-קהילתי, אך גילוי והחצנה של גוף ומיניות הינם טאבו ברוב החברות המסורתיות דתיות-שמרניות, המבקשות להצניעו ולהחביאו.

טאבו חברתי-תרבותי זה מייחס גילויים והחצנה של גוף מין ומיניות לקשת רחבה של תכונות, בהן טומאה, לכלוך, וזוהמה

נורמות חברתיות אלו מוחלות באמצעות רשת ענפה של כללים ואיסורים. רובם חלים על הנשים שנדרשות להיות מהוגנות וצנועות. טאבו חברתי-תרבותי זה מייחס גילויים והחצנה של גוף מין ומיניות לקשת רחבה של תכונות, בהן טומאה, לכלוך, וזוהמה.

הפנמה זו של תכונות אנושיות וייחוסן להתנהגויות, תפקידים, מגזרים או קבוצות בחברה – מכונה בפי סוציולוגים (למשל פייר בורדייה) "הביטוס".  מושג זה מתאר מצב לפיו נורמות חברתיות של מותר, אסור, מקובל ודחוי – מוטבעות באופן עמוק ותת-הכרתי בנפשו של האדם. האדם פועל וחושב – אולם איננו מודע לכך שמחשבתו אינה מחשבה עצמאית, אלא תוצר של התרבות בה גדל והתפתח.

מושג נוסף אשר עשוי להיות רלוונטי לענייננו הינו "הבניה חברתית". זה מתאר מציאות לפיה כללים, נורמות וערכים בחברה עשויים להיתפש כטבעיים, בעוד שבפועל הם ביטוי ושימור של יחסי הכוחות בין חלקיה וקבוצותיה. במקרה שלנו אלו יחסי כוחות מגדריים.

ניתן להמחיש את פועלו של ההביטוס בהסתמך על דוגמה מקטגוריה אחרת – צמח הקנאביס. לפי בורדיייה אין זה מקרה כי במדינות בהן מדובר בטאבו -השימוש יראה וייתפש כנרקוטי, בעוד ובמדינות בהן הדבר מקובל ואף חוקי, השימוש יהיה מהוגן, נקי ואף רפואי.

בורדייה גם היה מצביע על כי בדיון בעד ונגד ליגלזציה של קנאביס לא ניתן להשתמש בטיעון "כי זה לא חוקי" כדי להצדיק את ההפללה הקיימת, אולם עצם השימוש בו – יש בו כדי להמחיש כיצד ניתן בקלות להפוך מציאות, המשרתת אינטרסים, לכוח עליון שאין לערער עליו. הרגל אנושי-חברתי זה הוא הוא ההבניה החברתית של המציאות שבורדייה מדבר עליו.

נשים נדרשות לצניעות, וצניעותן מבטאת לא רק את טהרתן שלהן, אלא את טהרת החברה כולה. תפקיד הגבר לשמור על טהרה זו, ולבחור בין יצריו השפלים לכאורה לבין טהרת השבט

מאחר שהעיסוק והדחייה של גילויי גוף, מין ומיניות – הם אמצעי לשימור יחסי הכוחות המגדריים, ניתן יהיה לצפות כי חברות מסורתיות ופוריטניות יבחרו לאכוף את כללי האיסור והטהרה על המין הנשי בעיקר.

אלו נדרשות להיות צנועות, וצנעתן זו מבטאת לא רק את טהרתן שלהן, אלא את טהרתה של החברה כולה. תפקידו של הגבר הוא לשמור על טהרה זו, והוא זה שבאופן פרדוקסלי נדרש לעמוד ועומד בפני קונפליקט – בחירה בין יצריו המיניים (השפלים והנמוכים לכאורה) לבין שלמות וטהרת השבט.

בחירה במין שלא למטרות הולדה ורבייה או במסגרת של זוגיות מוסדרת – נתפשת כדבר טמא, ונושאת תכונות הביטוס של גועל ולכלוך, אשר כרוכות כמובן ברגשות אשם. הקונפליקט הינו בין הצורך למימוש היצר המיני לבין מימוש התפקיד הטבעי, לכאורה, כשומר ומגן התא המשפחתי-שבטי.

האופן בו יכול הגבר לפתור את הקונפליקט והאשמה הינו באמצעות הרחקה סימבולית של תכונות ההביטוס והשלכתן על האחר. את ההרחקה וההשלכה ניתן לעשות באמצעות קיום יחסי המין עם בת שבט אחר למשל. כלומר אישה מכפר, עיר, מדינה, דת או לאום אחרים.

קיום יחסי מין הוללים עם אישה גויה הינו, אם כן, אמצעי יעיל לשיכוך האשמה בעולם בינארי של טוב ורע (בבחינת מה שקרה בתאילנד נשאר בתאילנד). עוד אמצעי להשליך ולהיפטר מכל אותן תכונות שליליות, הינו השפלה וביזוי הצד השני, כלומר הפרטנרית ליחסי המין ההוללים.

ההשפלה, האלימות, ההתעמרות, הם אמצעי להיפטרות החברה מהתכונות המיוחסות לגילויים והחצנה של גוף ומיניות, הנתפשים כטאבו חברתי. הקורבנות הם דחויי החברה

במקרים קיצוניים ההשפלה עשויה להגיע עד כדי תקיפה אלימה של ממש, דבר השכיח למשל בעולם הזנות, שם גם האשמה היא גדולה במיוחד.

תקיפה והשפלה עשויה גם להתרחש ברחוב, כאמצעי בו החברה נוקטת כדי להרחיק ולהיפטר מאותן תכונות הגועל והסלידה המיוחסות לגילוי והחצנה של גוף מין ומיניות. קהילת הלהט"ב למשל היא מושא ומטרה לכל אותן השפלות ותקיפות אלימות.

ההשפלה, האלימות, ההתעמרות, כולם אמצעי להיפטרות החברה מאותן תכונות הביטוס המיוחסות לגילויים והחצנה של גוף מין ומיניות, הנתפשים עדיין כטאבו חברתי. הקורבנות הם על פי רוב דחויי החברה. ככל שמסמלים טאבו גדול יותר כך זוכים ליחס מזלזל, משפיל ואלים יותר – ודמם מותר.

ערן שלו הוא כותב תוכן עצמאי, פעיל חברתי ואקדמאי בתחום ההיסטוריה והחינוך

לא קראת את הספר הזה כבר?

אני לא עונה לה, צהריים ורק שתינו במטבח, אני יושבת מול צלחת האוכל וקוראת על כריסטיאנה (כריסטיאן, אני קוראת לה בליבי) ואמא שלי שוטפת כלים, רעש המים זה לא הדבר היחיד שמפריד בינינו.

את לא אוכלת?

על השאלה הראשונה לא אענה כי היא מיותרת, הרי את יודעת שקראתי את הספר הזה מליון פעמים, אני תמיד מופיעה איתו לכל מקום בבית, וחוץ מזה הכריכה המהוהה, המוכתמת, עונה לך על השאלה יפה מאוד, ועל השאלה השניה לא אענה כי היא לא נשאלה נכון.

למה את לא שואלת אותי, למה את לא אוכלת?

אמא שלי לא מתעקשת, היא לא שואלת שוב ממילא, אני מרימה לרגע את העיניים ורואה את הגב הישר שלה, השיער שלה חלק ומבהיק והאור שנכנס מבעד לחלון צובע אותו בצבע קסמים. אני מורידה את העיניים חזרה. כל היום אני קוראת את הספר הזה, אני מקנאה בכריסטיאן פ. אני רוצה להיות כריסטין פ.

אמא שלי שונאת סמים

אני עוד לא מכירה סמים ואני כבר מתגעגעת

אני מרגישה את זה.

אבל מה אעשה עם החור הזה שיש לי בבטן, אמא, זה מה שאגיד לה אם תשאל אותי על הרגלי האכילה החדשים שלי

הנער הקשה לא בא אלינו יותר (לא בזכותך, אמא) ואני לא יוצאת מהבית כמעט. לפעמים אני הולכת קצת לבית הספר, ברוב הימים אני נשארת בבית כל היום ואוכלת המון עד שאני נעשית רפויה ולבנה וחסרת קווי מתאר, לפעמים אני לא אוכלת כלום ואני נעשית זוויתית וקשה (ואת זה אני מעדיפה אלף מונים).

אבל מה אעשה עם החור הזה שיש לי בבטן, אמא, זה מה שאגיד לה אם תשאל אותי על הרגלי האכילה החדשים שלי.

היא לא תשאל אמא שלי, ואני גם לא חושבת שהיא יודעת מה זה חור בבטן, לעומת זאת כשהיא יוצאת מהבית היא תמיד נועלת נעליים עם עקבים והיא מהלכת עליהן בחן. היא אומרת שעקבים יותר נוחים לה מאשר נעל שטוחה, והיא מחייכת חיוך פתייני ומיתמם כשהיא אומרת את זה. איזו מילה מכוערת זו 'פתיינית'. כשיש לי כוח לשנוא, אני שונאת את אמא שלי.

רק שתינו בבית, המטבח מואר מדי ואני קוראת את הפרק האהוב עלי בספר, את הפרק שבו כריסטיאן ודטלף שוכבים בפעם הראשונה. דטלף, אני אומרת לעצמי את השם שוב ושוב, זה מרגש אותי, אני מדמיינת ערפד יפהפה עם פנים לבנות ושיער סאטן שחור. דטלף, אני לוחשת שוב והפעם אני מדמיינת את היטקליף מ"אנקת גבהים". הלוואי וגם לי היה דטלף כזה, עם פנים לבנות כמו בהט, דטלף שמדבר בשפה זרה, בצלילים זרים.

היינו הולכים ביחד להופעה של דוויד בואי… אני אפילו מרגישה את הגוף שלי קצת כשאני מדמיינת את זה.

דטלף אוהב אותי, אנחנו מחליקים לתהום יחד, הכל אנחנו עושים ביחד. אולי לא תאמינו, בגלל שהוא נרקומן וזונה ממין זכר והכל, אבל דטלף אוהב אותי מאוד ברכות.

הנער הקשה אף פעם, לא אהב אותי ברכות.

דטלף אוהב אותי, אנחנו מחליקים לתהום יחד, הכל אנחנו עושים ביחד. אולי לא תאמינו, בגלל שהוא נרקומן וזונה ממין זכר והכל, אבל דטלף אוהב אותי מאוד ברכות. הנער הקשה אף פעם, לא אהב אותי ברכות

אני קוראת איך כריסטיאן אומרת לו (אני יודעת שאומרים כריסטיאנה, אני יודעת, הניחו לי כבר) שהיא לא רוצה לשכב בפעם הראשונה בדירה המטונפת של הנרקומנים, בגלל שזו פעם ראשונה היא רוצה שזה יהיה מיוחד.

היא גם מבקשת שהם לא יהיו מסוממים בפעם הראשונה

אני מתקשה לנשום מרוב יופי

אני מדמיינת את זה.

אמנם החדר נשאר מטונף, ומלא מזרקים, ויש גם כוסות חצי מלאות בנוזל שאני לא מזהה, אני רואה את שמשות החלונות והן כהות מרוב לכלוך אבל באמצע, באמצע כל זה… עומדת המיטה.

והיא ברורה כל כך, ונבדלת, כאילו שיש במה מתחתיה, מתוח עליה סדין לבן לבן, וגם הכריות לבנות, ודטלף (שלי) וכריסטיאן (שהיא אני) עומדים אחד מול השני ושותקים, עירומים כל כך, ורזים כל כך, ויפים.

לכריסטין יש שיער חלק

הלוואי וגם לי היה שיער חלק.

אני גומרת את כל מה שיש בצלחת (ואינני יודעת אפילו מה) בשלושה ביסים.

אני רוצה עוד

תיקחי לבד, אני עסוקה (תמיד היא אומרת לי את זה)

אני קמה לסיר וממלאת עוד צלחת

גומרת גם אותה

אני קמה שוב.

היא עדיין עומדת ליד הכיור, אבל בטעות אני מתקרבת אליה, קצה העור שלי נוגע בשלה, העור שלה כל כך חלק וקריר, לרגע אחד אני רוצה שהיא תסתכל עלי.

אני יושבת עוד קצת במטבח, הגב שלה בחולצת התכלת שותק אלי, אפילו לא לכבודי ממש, הוא רק נמצא שם

אני יושבת עוד קצת במטבח, הגב שלה בחולצת התכלת שותק אלי, אפילו לא לכבודי ממש, הוא רק נמצא שם, אני מסתכלת על התמונות של כריסטיאן פ. שוב ושוב, אולי אקרא עכשיו על ההופעה של של דיוויד בואי, או אולי אמצא פרק על תחנת הרכבת?

אני גומרת את כל מה שיש בצלחת

אני חושבת

או אולי הצלחת עדיין מלאה?

כשאני קמה בפעם הרביעית, או החמישית, אני שומעת אותה, כאילו מרחוק, בקול שאני מכירה, תמיד הקול שלה אחר ממה שהיא מרגישה, הפעם היא מנסה להיות אגבית.

תשאירי קצת לאחיך, היא אומרת, גם הוא יחזור עוד מעט, ויהיה רעב.

אני בולעת מהר את מה שנשאר בצלחת, אני מנסה לקום במהירות אבל הגוף שלי כבד ורפוי, אני הולכת לחדר, כמו פילה, אני סוגרת את הדלת ואני צונחת על המיטה שלי

לפני זה אני מגיפה את התריסים

החושך לא נעים לי

שום דבר כבר לא נעים לי

יש לי בחילה מרוב אוכל

אני עדיין מרגישה את החור בבטן

אני כל הזמן מרגישה אותו.

אני נזכרת פתאום שיום אחד, הנער הקשה ואני הסתכלנו על תמונות בעיתון שהיה מונח על השולחן בגינה, היו שם תמונות של כל מיני אנשים שירו בעצמם, חלק מקרוב, חלק מרחוק, פירטו שם גם את סוגי הנשק. הנער הקשה לא גילה עניין אבל אני הסתכלתי. בין כל התמונות היה איש אחד שעל המצח היה לו חור בצורת כוכב מושלם.

כוכב קטיפה שחור, עם שוליים אדומים, שגם נראו כמו קטיפה

אני זוכרת את הצמרמורת בגוף

תסגרי את זה, אמר הנער הקשה, מה זה מעניין

אבל אני לא סגרתי.

הצמרמורת התפשטה לי בכל הגוף. זה היה גם מאוד לא נעים וגם נעים מאוד, דמיינתי איך אני צוללת לתוך בור הקטיפה הזה וטובעת, היתה לי בחילה מרוב יופי.

כל כך הרבה פעמים רציתי לברוח מהנער הקשה ולא היה לי לאן, אני נשכבת כמו פילה פצועה על המזרון החשוף ונזכרת איך הוא מצווה על הגוף שלי לעשות דברים, ואני, כמו קוף בקרקס, עושה את כל מה שהוא מצווה

כל כך הרבה פעמים רציתי לברוח מהנער הקשה ולא היה לי לאן, אני נשכבת כמו פילה פצועה על המזרון החשוף ונזכרת בחדר החשוך שלו, גם כאן חשוך, אני נזכרת איך הוא מצווה על הגוף שלי לעשות דברים, ואני, כמו קוף בקרקס, עושה את כל מה שהוא מצווה, קצת בנוקשות, אבל מי שם לב באמת לקוף בקרקס, אני לא זוכרת מה עשיתי ומה לא, אני רק זוכרת את הצייתנות, אני מזכירה לעצמי שאין לי חור בצורת כוכב בשום מקום בגוף ושאם ארצה אוכל לקום תיכף ומיד ולפתוח את התריסים ולראות שהכל בסדר.

אני לא פותחת, הכל לא בסדר, המזרון מחוספס אבל לא אקום שוב ולא אפרוש סדין, אני מקפלת את הגוף הגדול והלבן שלי כמה שאני יכולה, אני מנסה להרגיש איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, אני מחכה

אני מחכה שיקרה משהו

לפעמים אני מחכה לה.

לפעמים אני מדמיינת איך היא נכנסת לחדר שלי, עם כל היופי הזה שלה, ויושבת על המיטה, ולא שואלת אותי למה לא שמתי סדין, ולא מבקשת שאפתח את התריסים (כי יש כאן ריח מחניק) אלא רק יושבת לידי

ממש לידי.

אני מדמיינת איך היא מסיטה את השיער שלי שנדבק למצח ולא עושה פרצוף כאילו הזיעה שלי מגעילה אותה, להיפך, אני מדמיינת שהיא אומרת לי שאני יפה, שהיא אוהבת אותי, ושהיא תמיד רצתה תלתלים.

רק אחרי שנים, כשאמא שלי כבר תהיה זקנה וחולה, אבין שזה היה באמת, שהיא באמת רצתה להיכנס לחדר ולהיות אמא שלי

לפני שאני שוקעת אני אפילו מדמיינת איך אנחנו הולכות אחת ליד השניה, בשדה שמאחורי הבית, ואני מספרת לה הכל.

*  *  *

רק אחרי שנים, כשאמא שלי כבר תהיה זקנה וחולה, אבין שזה היה באמת, שהיא באמת רצתה להיכנס לחדר ולהיות אמא שלי, אבל היא לא זכרה שהיא מבוגרת, היא חשבה שהיא עדיין ילדה, והיא פחדה ממני.

אני אבין שגם לה היה חור בבטן

ושהיא באמת תמיד רצתה תלתלים.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית

ועדת הבחירות התלבטה לאחרונה לגבי דרישת הליכוד להפעיל 1300 מצלמות בקלפיות במגזר הערבי. "מבצע" שכבר בוצע למעשה בבחירות אפריל 2019 והביא לדברי מפעיליו ל"הצלחה" רבתי – הורדת אחוז המצביעים במגזר הערבי.

נציגי הליכוד טוענים עכשיו, שמטרתם היא לשמור על טוהר הבחירות, למנוע זיופים. אבל משרד יחסי הציבור שלהם כבר התגאה בגלוי במטרה הפוליטית הגסה והאנטי דמוקרטית – לפגוע במצביעים הערבים, להפחיד אותם ולמנוע מהם להגיע לקלפי.

נציגי הליכוד טוענים עכשיו, שמטרתם היא לשמור על טוהר הבחירות, למנוע זיופים. אבל משרד יחסי הציבור שלהם כבר התגאה בגלוי במטרה הפוליטית הגסה והאנטי דמוקרטית – לפגוע במצביעים הערבים

מוזר שוועדת הבחירות לא מתייחסת לאמירות הגלויות של מטרת הצבת המצלמות בידי הליכוד אלא לטענות הסרק שמעלים נציגיהם בדיונים הרשמיים. אבל, הנושא מחייב פעם אחת דיון רציני במהות הפעלת הכלי "מצלמות" בכלל ומצלמות בקלפיות בכלל.

המצלמה היא כלי מאוד גמיש ומתעתע. לכאורה מה שצולם מוכיח אמת. אבל בפועל המצלמה בוררת נתח מציאות בזמן מסוים, בגודל מסוים, ממרחק מסוים, עם תנאי תאורה והפעלה שונים ולא מאוד מדויקים. מצלמות ניתן להפעיל בשיטות רבות ומגוונות, ולתוצרת שהן מנפיקות אפשר לתת אין סוף פירושים.

בעונה האחרונה הוכנסו מצלמות שיפוט לשימוש במגרשי הכדורגל (VAR) כדי לדייק החלטות שנעלמו מעינו של השופט. אבל גם הן גורמות לעיתים לעוול בשל זווית התיעוד ומהירות האירוע.

מצלמות המהירות בכבישים מצלמות רק מי שעבר על מהירות מסוימת, הן עושות זאת בזווית וגובה מסוימים, שמאפשרים את זיהוי המכונית בבית המשפט. אלא שגם הטכנולוגיה הזו הייתה לאחרונה במוקד ויכוח קשה, והפעלתן הוקפאה למשך שנה בביהמ"ש.

המצלמה היא כלי מאוד גמיש ומתעתע. לכאורה מה שצולם מוכיח אמת. אבל בפועל המצלמה בוררת נתח מציאות, ולתוצרת שהיא מנפיקה אפשר לתת אין סוף פירושים

מצלמות טלוויזיה ניידות הן גלויות ומופעלות בידי צלמים מקצועיים. הם יודעים לא לצלם את נשואי הצילום בזווית מעליבה, לא להיכנס ללא אישור, ולעבוד לפי כללים אתיים. אם הוחלט במערכת להפעיל מצלמה נסתרת היא צריכה להיעשות בגיבוי משפטי וסיבה עיתונאית מוכחת.

בחנויות ובתי עסק מוצבות מצלמות ביטחון. הן למעשה מצלמות אדישות. מצלמות בזווית שנקבעה, אזור מסוים במשך 24 שעות, כדי לתעד גנבים במעשה גניבה ולאפשר את זיהוי פניהם אחר כך. עולם המצלמות מכיל גם מצלמות זעירות שניתן להחביא בעט, או מחזיק מפתחות, בכפתור או כובע.

אילו מהמצלמות הללו מבקש הליכוד להפעיל בקלפיות,"כדי לשמור על טוהר הבחירות" לטענתו?

קודם כל הוא לא מבקש להפעיל מצלמות למטרה זו בכל הקלפיות בארץ – מדובר בכ-14 אלף קלפיות – אלא רק במגזר המתנגד לליכוד מבחינה פוליטית.

הרי זיופים נמדדו גם בקלפיות במגזר החרדי. אבל החרדים הם שותפים פוליטיים ולכן מבחינת הליכוד הם יכולים לשתף מתים ולזייף פרוטוקולים כאוות נפשם.

נמשיך. הליכוד מבקש להפעיל מצלמות בידי נציגיו ולא בידי נציגי ועדת הבחירות. כלומר הן ניידות, נסתרות אולי, ומופנות אל מי שהנציג הפוליטי יחליט לבדו לצלם.

הליכוד לא מבקש להפעיל מצלמות "כדי לשמור על טוהר הבחירות" בכל 14 אלף הקלפיות בארץ – אלא רק במגזר המתנגד לליכוד מבחינה פוליטית

איזה ערך יש לכך? לא נאמר שהנציג הזה יצלם את שלב ספירת הקולות וכתיבת הפרוטוקול וחתימתו, טרם העברתו לוועדת הבחירות המרכזית. הנציגים שתודרכו בידי הליכוד יאספו למעשה צילומים, ויערכו אותם או ישתמשו בהם לפי שיקוליהם הפוליטיים. כלומר אם הזיוף יעזור לליכוד יתכן שהוא ייגנז ואם הוא יפגע בליכוד הוא יפורסם.

ברור לכל בר דעת ששמירה על טוהר הבחירות לא יכולה להתבצע בידי צד אחד מעורב ובעל אינטרס פוליטי מובהק בבחירות.

ברור שאם יאושרו מצלמות הן צריכות להיות מצלמות אדישות, שמתעדות את כניסת הבוחרים לקלפי בלבד, ואת עבודת חברי ועדת הקלפי עד שלב ספירת הקולות וחתימת מסמך הסיכום.

ברור גם שכל הצילומים צריכים להתבצע בידי מפעילים מטעם ועדת הבחירות ולעבור בשלמותם לידי ועדת הבחירות המרכזית. רק הפעלת מצלמות מקצועית לעניין המבוקש, ושוויונית בכל הקלפיות, יכולה לעזור להגן על טוהר הבחירות.

המצלמות צריכות להרתיע רמאים זייפנים ועבריינים פוליטיים, ולא את כניסת המצביעים של מגזר מסוים מלקיים את זכותם הדמוקרטית לבחור בבחירות אישיות חופשיות ועצמאיות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.