מעולם לא דמיינתי את עצמי בזוגיות. כלומר, פנטזתי על קירבה כתובה היטב שתכיל אותי ותגלה לי את החוזקות הכמוסות שבי – תוצר לוואי סתום של קומדיות רומנטיות עם יו גרנט, חרישה על "נשים קטנות" וחוסר מודעות מודע לעצמו.

לא דמיינתי חתונה ולא רציתי בה, ולא התעניינתי במיוחד במה שיש לחיים מיושבים להציע. הילדה שאני, שחיה בתוכי עדיין בצבעים עזים, לא רואה בשום מקום בית. היא תמיד אורחת, ועם הזמן למדתי שזה בסדר. שזה לא מקור לרחמים. שמדי פעם הכל ייראה לי זר, ואאסוף את עצמי אליי ואגיד, "אני מוכרחה ללכת עכשיו". וזה בסדר. החיים נוטים להרגיש כך כמו חופשה ארוכה – תנודות של גילויים מלהיבים מלוות במחלת ים עיקשת.

קאט להיום: האישה הצעירה שאני – בזוגיות כבר קצת מעל לשש שנים. נישאנו שנה וחצי אחרי שהכרנו, וזו מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי. היה לי חבר בצבא אבל הייתי, ובכן, עֻובָּר, וכל אחד אז התגורר עם הוריו, ובדייטים שלנו הזמנתי שוקו.

במרץ 2013 הכרתי את בן-זוגי הנוכחי, ואחרי מספר חודשים סוערים של הדחקה מצדו וגישוש מצדי, הפכנו לזוג. אני זוכרת את הערב בו החלטנו שאנחנו ביחד, וישבנו באיזה בר על כיסאות גבוהים, ונופפתי ברגליי עטויות האולסטאר, צחקתי ואמרתי, "וואו, יש לי חבר". אני בחורה מאד לא קולית, שתדעו.

כשהקשר בינינו רק התחיל, לא באמת הכרתי את הפוסט-טראומה המורכבת – אז להכיר אותה לאחרים, לא כל שכן לבחור שרק רציתי שממש יחבב אותי, היה קונספט זר לחלוטין עבורי.

כשרק התפרצה, שנתיים לפני כן, היא נפרשה על נפשי כשמיכה כבדה וכלאה אותי בוואקום. אבל שנתיים לאחר מכן, כבר החלקתי שוב למן הדחקה נוחה שאפשרה לי לתפקד.

כשהקשר בינינו התחיל, לא באמת הכרתי את הפוסט-טראומה המורכבת – אז להכיר אותה לאחרים, לא כל שכן לבחור שרק רציתי שממש יחבב אותי, היה קונספט זר לחלוטין עבורי

נתק הוא הרגל נפשי עקבי, וגם הייתי סטודנטית שעבדה בכמה עבודות במקביל – וזה איפשר לי לצאת לדייטים, ולשכב עם בנים שמיהרתי לשכוח, ולנהל את חיי באופן סהרורי אך מתפקד למראית עין.

מן הסתם, גם בן-זוגי לא היה מודע להשלכות. הוא ידע מה קרה ולמד להכיר אותי, בקצב בו אני מתירה לאנשים להיכנס – איטי יותר מזרם במקלחת תל-אביבית, ואינטנסיבי כמו זרם בירה בהאפי האוור.

מאז ועד היום, אני מביטה באיש שאיתי ובכנות הבלתי נדלית שלו, והוא תמיד נראה לי כל-כך טבעי, כל-כך טוב בזה, ואני מפגרת מאחור. נזכרתי בבחור אחד שיצאתי איתו, שאחרי חודש הסביר מדוע הוא אינו מעוניין להמשיך לראות אותי: "את לא נותנת להכיר אותך. את לא נותנת מעצמך".

הצטערתי לשמוע, אבל לא הבנתי על מה הוא מדבר ולא היו לי המילים לבקש ממנו שילמד אותי איך. ועם הידע הזעיר הזה לגביי, ועם תועפות של נחישות תלושה, נכנסתי לקשר ואמרתי לעצמי, "פשוט תגידי על עצמך משהו".

זה תהליך מאד לא אינטואיטיבי עבור מישהי שגדלה עם פוסט-טראומה מודחקת, תופעות דיסוציאטיביות ואמנזיה. איך נותנים לאדם אחר להכיר אותי, אם כל חיי ישנתי ולא למדתי עליי כמעט דבר?

ואיך פועלים בתוך סיטואציה כל-כך קרובה, כשאני כולי שקועה בריחוק תמידי כדי לשמור את הראש מעל למים? ואיך מתמודדים עם ההבנה שאני למעשה לא יודעת עליי הרבה? קירבה אמיתית נובעת מאותנטיות: אדם קרוב אל עצמו, קודם כל.

הבנתי שבשדה הזוגי, אני מטוטלת קוצנית. אי אפשר להתקרב, למרות התנועה המהפנטת. הצד החזק שלי, אם כן, התגלה כריצוי: אני אשפית בלרצות אנשים שאני אוהבת. העיקר שלא יזהו עליי שאני באר עמוקה עם אבן גולל מעליה, ולא יסיקו שאני למעשה פיקציה אפילו בעיניי.

*  *  *

אמרתי לפסיכולוגית שלי שהמצב הרווח שלי, ביומיום, הוא "ראיון עבודה". "כי המשימה שלך בראיון עבודה היא לא אותנטיות או כנות", הסברתי, "אלא רק להתקבל, לעבור. כל מה שאני עושה זה לעבור סיטואציות". קירבה נובעת מאותנטיות. בשנה החולפת כתבתי לעצמי מטרה והצבתי אותה במרכז הדסקטופ של המחשב שלי: "לחיות חיים אותנטיים". אני מנסה להניח לשלוש המילים להנחות אותי, כל אחת בנפרד וכולן ביחד, כמנטרה. אני לא בראיון עבודה, ואתם לא מוכרחים לקבל אותי. אני אני, גם הילדה וגם האישה.

אמרתי לפסיכולוגית שלי שהמצב הרווח שלי, ביומיום, הוא "ראיון עבודה. כי המשימה שלך בראיון עבודה היא לא אותנטיות או כנות", הסברתי, "אלא רק להתקבל, לעבור"

הזוגיות גילתה לי תובנה מרתקת: ככל שנעשה לי נוח יותר להיות "עצמי", מה שזה לא אומר, החלו לצוף ולצוץ צדדים בי שלא קיבלו שום ביטוי, כי כל חיי הרגשתי שאני במקום מאד לא מוגן.

הרי אני הילדה התמידית, התיירת הנצחית. אני נוודית שעוברת ממיטה למיטה, מדירה לדירה, ולמדתי להסתפק במועט זעום כל-כך, שאין לי את הכישורים לתבוע את מקומי, להושיט יד ולקחת, ולחשוב שמשהו מגיע לי.

אני מסוגלת לחיות את החיים הגדולים ביותר שאפשר על רדיוס מזערי, אבל כשאני מתעוררת ושוב קולטת שצמצמתי עצמי לפסיק וחצי, אני המומה ונבוכה; ומרגישה שאני לא באמת בחיים ואולי נפלתי בעת ההכנה הנצחית שלי למילוי תפקידי. תמיד חששתי לגלות שאני לא ג'ו מ"נשים קטנות", אלא בת'. מבאס להיות בת'.

*  *  *

כשהייתי קטנה סבלתי נורא מעיכול איטי ומקולקל. לא משנה כמה בדיקות עשיתי וכמה סוגי תזונה ניסיתי, דבר לא עזר. בגיל עשרים, אמא העבירה לי שובר מתנה לכמה טיפולי שיאצו, והציעה שאנסה.

הייתי מדוכאת, כמו תמיד; לפני הפרוזק ולפני שהיה לי מושג לגבי משהו. שכבתי על מיטת הטיפולים, מכווצת בבגדיי. המטפל היה איש יוצא דופן, וסיפר שבנוסף לשיאצו, הוא מאמין בשיחה טובה בזמן הטיפול. 

הרגשתי כאילו ביקשו ממני להנדס עמידת ידיים. לא ידעתי מאיפה להתחיל, וכנראה שהוא הבחין בכמה מפוחדת ומסויגת הייתי, אז הוא שאל שאלות עדינות. במשך שעת הטיפול שוחחנו על טרדותיי יותר ממה שדיברתי עליהן אי-פעם עד אותה נקודה, ופרצתי בבכי.

הרי אני הילדה התמידית, התיירת הנצחית. אני נוודית שעוברת ממיטה למיטה, מדירה לדירה, ולמדתי להסתפק במועט זעום כל כך

הוא ניחם אותי ואמר: "בעיות בבטן לרוב נקשרות ברגשות שאנחנו שומרים בפנים". הוא הביט בי בחמלה. "דברי על מה שמפריע לך. תראי את עצמך לעולם". יצאתי משם והזמנתי מונית הביתה, כי הרגשתי שאם אני לא מגיעה לשירותים תוך כמה דקות, תתרחש תאונה שלא ארצה לדבר עליה לעולם. וזה היה כך אחרי כל טיפול שיאצו – אחרי כל פעם שחשפתי מה על לבי.

*  *  *

בן-הזוג שלי היה שם בתקופת הפלאשבקים והסיוטים. מדי פעם העיר אותי בשעת לילה קטנה, וכששאלתי אם דיברתי מתוך שינה, ענה: "את לא מדברת. את נאבקת". בפעמים אחרות התעוררתי מסיוטים חסרת נשימה ומזועזעת ומיהרתי להיצמד אליו מבלי שהרגיש בכלל.

הוא היה שם כשהזיתי קולות, וקראתי לו בהיסטריה בכל פעם ששמעתי מישהו הולם בדלת, צועד בדירה או צועק באמצע הלילה – כמובן שלא היה שם כלום ואף אחד.

הוא היה שם כשפחדתי לצאת מהבית ולא יכולתי לעבוד. הוא היה שם כשהמצב הידרדר והשתפר. הוא היה שם כשהבנתי שאני לא מסוגלת להיכנס למצבים אינטימיים עם אף אחד, גם לא עם הבן-אדם הקרוב אליי ביותר. זו הייתה סטירת לחי קשה עבור שנינו, לדעתי.

הוא היה שם כשהבנתי שאני לא מסוגלת להיכנס למצבים אינטימיים עם אף אחד, גם לא עם הבן-אדם הקרוב אליי ביותר. זו הייתה סטירת לחי קשה עבור שנינו

הוא היה שם כשהרגשתי שאני מתקדמת. כשהרגשתי שאני רוצה שיגעו בי. הוא היה שם כשגילויים שלי אודותיי צפו ועלו, ובמידה רבה, קרו לשנינו. הוא שם כשחוזקות כמוסות מתגלות, והוא מכיל כשהנפש מאפשרת.

לא נכנסנו למסע הזה: המסע הזה נכנס בנו, בחוסר התחשבות אופייני. כשאחד מבני-הזוג מתמודד עם פוסט-טראומה, הזוג על שני צדדיו בהכרח מתמודד עם זה גם.

מפתה להכריז על צד אחד כ"סובל מבעיה" ועל הצד השני כ"ממתין שזה יעבור", אז הרשו לי לעמוד בפיתוי ולאזן את הכפות: ההתמודדות היא משותפת כברירת מחדל, עד שהיא נפתרת או שהקשר נגמר.

כל עוד אתם בוחרים להמשיך בקשר, אתם בוחרים לעמוד בפני קשיים ביחד. ואלה קשיים מהסוג הזה שבוחנים את כליותיו ולבו של הקשר ומשקפים לכם דברים שאינם נאמרים, תסכולים, מאוויים, תחושות קשות שרק אדם קרוב יכול לעורר בכם.

צד אחד תמיד ירגיש בלתי נראה והצד השני תמיד ירגיש מעט מרומה, ושניכם תרגישו שלמרות שיש לכם משהו חזק, החיים עדיין לא מושלמים. ושניכם תבינו יחדיו שהחיים לעולם לא יהיו כאלה.

הכלה היא מצב זמני, ולפעמים הכוחות תשים, ולפעמים נראה שזה פשוט לא יעבוד. אין לי פתרונות להציע, וגם אנחנו עדיין מגששים דרכנו – אבל הגישוש המשותף הוא מסעה (ומשאה) של כל זוגיות, ובזה אני בטוחה.

(תודה, תולי, שהנחת לי לכתוב עליך)

סתיו מילוא אורבך. בת 30, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

גם אם ננסה ככל יכולתנו להאשים את הפורנו, יהיה זה בלתי אפשרי להימנע מן ההיבטים הדתיים-תרבותיים מאחורי פרשות דוגמת זו שהתרחשה בקפריסין. ניתוח אנתרופולוגי תרבותי מציע הסבר אלטרנטיבי לשאלה מדוע נשים מושפלות במיטה, ומדוע חברי הקהילה הלהטב״ית מותקפים ברחוב ללא סיבה הנראית לעין.

עם פרסום הפרשה בקפריסין הציעו מומחים שונים לערוך סדנאות של לימוד וחינוך מחדש לבני נוער ומבוגרים אודות מיניות בריאה. יוזמות אלו, מבורכות ככל שיהיו, חוטאות לאמת ומפספסות את ההיבט התרבותי בסיפור הנוכחי.

תפישות שמרניות-פוריטניות וטהרניות בישראל של שנת 2019, מתקדמת ככל שתהיה, הן הכלל הרווח. גילויים והחצנה של גוף ומיניות נתפסים עדיין כטאבו. עם פרסום הפרשייה בקפריסין, שכללה גילויי השפלה מילולית, ואף צילומים של יחסי המין הקבוצתיים והפצתם – עלו מיד אותם קולות וחזרו על המנטרה, כי יש לחנך למיניות בריאה ומטיבה.

אולם יש בכך כדי לפספס את ההיבט התרבותי-מסורתי-דתי בסיפור. לפי התפיסה הפוריטנית-טהרנית – מין שלא למטרות הולדה נתפס כמעשה טומאה. עמדה-תפישה זו מיוצגת על ידי שלוש הדתות המונותאיסטיות, וצר המקום מלעמוד על שורשיה.

לפי תפישה זו, מין כשלעצמו הינו חלק אינטגרלי והכרחי למהלך החיים, שמטרתו רבייה והולדה, ומשמש כלי לשימור התא המשפחתי-קהילתי, אך גילוי והחצנה של גוף ומיניות הינם טאבו ברוב החברות המסורתיות דתיות-שמרניות, המבקשות להצניעו ולהחביאו.

טאבו חברתי-תרבותי זה מייחס גילויים והחצנה של גוף מין ומיניות לקשת רחבה של תכונות, בהן טומאה, לכלוך, וזוהמה

נורמות חברתיות אלו מוחלות באמצעות רשת ענפה של כללים ואיסורים. רובם חלים על הנשים שנדרשות להיות מהוגנות וצנועות. טאבו חברתי-תרבותי זה מייחס גילויים והחצנה של גוף מין ומיניות לקשת רחבה של תכונות, בהן טומאה, לכלוך, וזוהמה.

הפנמה זו של תכונות אנושיות וייחוסן להתנהגויות, תפקידים, מגזרים או קבוצות בחברה – מכונה בפי סוציולוגים (למשל פייר בורדייה) "הביטוס".  מושג זה מתאר מצב לפיו נורמות חברתיות של מותר, אסור, מקובל ודחוי – מוטבעות באופן עמוק ותת-הכרתי בנפשו של האדם. האדם פועל וחושב – אולם איננו מודע לכך שמחשבתו אינה מחשבה עצמאית, אלא תוצר של התרבות בה גדל והתפתח.

מושג נוסף אשר עשוי להיות רלוונטי לענייננו הינו "הבניה חברתית". זה מתאר מציאות לפיה כללים, נורמות וערכים בחברה עשויים להיתפש כטבעיים, בעוד שבפועל הם ביטוי ושימור של יחסי הכוחות בין חלקיה וקבוצותיה. במקרה שלנו אלו יחסי כוחות מגדריים.

ניתן להמחיש את פועלו של ההביטוס בהסתמך על דוגמה מקטגוריה אחרת – צמח הקנאביס. לפי בורדיייה אין זה מקרה כי במדינות בהן מדובר בטאבו -השימוש יראה וייתפש כנרקוטי, בעוד ובמדינות בהן הדבר מקובל ואף חוקי, השימוש יהיה מהוגן, נקי ואף רפואי.

בורדייה גם היה מצביע על כי בדיון בעד ונגד ליגלזציה של קנאביס לא ניתן להשתמש בטיעון "כי זה לא חוקי" כדי להצדיק את ההפללה הקיימת, אולם עצם השימוש בו – יש בו כדי להמחיש כיצד ניתן בקלות להפוך מציאות, המשרתת אינטרסים, לכוח עליון שאין לערער עליו. הרגל אנושי-חברתי זה הוא הוא ההבניה החברתית של המציאות שבורדייה מדבר עליו.

נשים נדרשות לצניעות, וצניעותן מבטאת לא רק את טהרתן שלהן, אלא את טהרת החברה כולה. תפקיד הגבר לשמור על טהרה זו, ולבחור בין יצריו השפלים לכאורה לבין טהרת השבט

מאחר שהעיסוק והדחייה של גילויי גוף, מין ומיניות – הם אמצעי לשימור יחסי הכוחות המגדריים, ניתן יהיה לצפות כי חברות מסורתיות ופוריטניות יבחרו לאכוף את כללי האיסור והטהרה על המין הנשי בעיקר.

אלו נדרשות להיות צנועות, וצנעתן זו מבטאת לא רק את טהרתן שלהן, אלא את טהרתה של החברה כולה. תפקידו של הגבר הוא לשמור על טהרה זו, והוא זה שבאופן פרדוקסלי נדרש לעמוד ועומד בפני קונפליקט – בחירה בין יצריו המיניים (השפלים והנמוכים לכאורה) לבין שלמות וטהרת השבט.

בחירה במין שלא למטרות הולדה ורבייה או במסגרת של זוגיות מוסדרת – נתפשת כדבר טמא, ונושאת תכונות הביטוס של גועל ולכלוך, אשר כרוכות כמובן ברגשות אשם. הקונפליקט הינו בין הצורך למימוש היצר המיני לבין מימוש התפקיד הטבעי, לכאורה, כשומר ומגן התא המשפחתי-שבטי.

האופן בו יכול הגבר לפתור את הקונפליקט והאשמה הינו באמצעות הרחקה סימבולית של תכונות ההביטוס והשלכתן על האחר. את ההרחקה וההשלכה ניתן לעשות באמצעות קיום יחסי המין עם בת שבט אחר למשל. כלומר אישה מכפר, עיר, מדינה, דת או לאום אחרים.

קיום יחסי מין הוללים עם אישה גויה הינו, אם כן, אמצעי יעיל לשיכוך האשמה בעולם בינארי של טוב ורע (בבחינת מה שקרה בתאילנד נשאר בתאילנד). עוד אמצעי להשליך ולהיפטר מכל אותן תכונות שליליות, הינו השפלה וביזוי הצד השני, כלומר הפרטנרית ליחסי המין ההוללים.

ההשפלה, האלימות, ההתעמרות, הם אמצעי להיפטרות החברה מהתכונות המיוחסות לגילויים והחצנה של גוף ומיניות, הנתפשים כטאבו חברתי. הקורבנות הם דחויי החברה

במקרים קיצוניים ההשפלה עשויה להגיע עד כדי תקיפה אלימה של ממש, דבר השכיח למשל בעולם הזנות, שם גם האשמה היא גדולה במיוחד.

תקיפה והשפלה עשויה גם להתרחש ברחוב, כאמצעי בו החברה נוקטת כדי להרחיק ולהיפטר מאותן תכונות הגועל והסלידה המיוחסות לגילוי והחצנה של גוף מין ומיניות. קהילת הלהט"ב למשל היא מושא ומטרה לכל אותן השפלות ותקיפות אלימות.

ההשפלה, האלימות, ההתעמרות, כולם אמצעי להיפטרות החברה מאותן תכונות הביטוס המיוחסות לגילויים והחצנה של גוף מין ומיניות, הנתפשים עדיין כטאבו חברתי. הקורבנות הם על פי רוב דחויי החברה. ככל שמסמלים טאבו גדול יותר כך זוכים ליחס מזלזל, משפיל ואלים יותר – ודמם מותר.

ערן שלו הוא כותב תוכן עצמאי, פעיל חברתי ואקדמאי בתחום ההיסטוריה והחינוך

לא מזמן התבשרנו שסגן שר הבריאות ליצמן חשוד עכשיו גם בקבלת שוחד תמורת שידול לחוות דעת פסיכיאטרית, שתמנע את הסגרתה של מלכה לייפר, פדופילית, לכאורה, שתלויים נגדה 74 אישומים בגין אונס ותקיפה מינית.

בפרשה אחרת נחקרת התערבות דומה שלו לטובת עבריין מין נוסף המקורב לחסידות גור. גם בשבוע שעבר נודע, כי אוריה עסיס, תושב עמנואל בן 26, נעצר בחשד שביצע עבירות מין כולל אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים בלא פחות מאשר 105 קרבנות.

ידיעות מזעזעות על עבירות מין סדרתיות עם עשרות רבות של קרבנות.

מדוע 74 הקרבנות, לכאורה, של מלכה לייפר ו-105 הקרבנות, לכאורה, של תושב עמנואל היהודי – לא מעוררות שום הד ציבורי בקרב אותם אנשים שקראו לסרס ולתלות את מחמוד קטוסה?

כולנו זוכרים את הפולמוס הציבורי שהתעורר כאשר מחמוד קטוסה הואשם לשווא באונס ילדה בת 7. מדוע 74 הקרבנות, לכאורה, של מלכה לייפר, שליצמן לכאורה מונע מהם צדק, ו-105 הקרבנות לכאורה של תושב עמנואל היהודי – לא מעוררות שום הד ציבורי בקרב אותם אנשים שקראו לסרס ולתלות את מחמוד קטוסה?

בזמנו, אמילי עמרוסי קבעה ברדיו ש"אונס לאומני הוא מחריד הרבה יותר מאונס בידי יהודי ליד בית כנסת". חברתה ללאומנות הדתית השמרנית, שרה ב"ק, קבעה במעריב ש"כשערבי יוצא מהכפר שלו ואונס ילדה יהודייה, הוא פוגע גם בלאום היהודי“.

הגישה המתקדמת רואה קרבנות באופן שיוויוני. קרבנות הם קרבנות ללא הבדל דת, גזע ומין. הגישה השמרנית, כפי שאף הסבירה זאת שרה ב״ק, רואה ביחס השיוויוני לקרבנות ועבריינים ״צביעות״.

לשמרנים לא באמת אכפת מעבירות מין או מאונס. לשמרנים אכפת מלשמר את ההיררכיה השמרנית: אלוהים מעל האדם, גבר מעל אשה, רב מעל תלמידיו, דתי מעל חילוני, יהודי מעל ערבי, סטרייט מעל להט“ב, מבוגר מעל ילד, מתנחל מעל חייל, חייל קרבי מעל אזרח, ימין מעל שמאל, לבן מעל אתיופי, יהודית מעל דמוקרטית.

עבירות מין אינן בעיה מוסרית עמוקה כל עוד הן לא פוגעות בסדר השמרני, ב״לאום היהודי״.

שמרנים, לאומנים ולאומנים דתיים אינם מפלצות. הם לא מייחלים לעבירות מין. בהחלט עדיף לא לבצע אותם. אבל כל עוד העבירות מבוצעות על פי עקרונות ההיררכיה השמרנית, רואים בהם מעידות.  ביטוי של חוסר משמעת.

שמרנים ולאומנים דתיים אינם מפלצות. הם לא מייחלים לעבירות מין. בהחלט עדיף לא לבצע אותם. אבל כל עוד העבירות מבוצעות על פי עקרונות ההיררכיה השמרנית, רואים בהם מעידות

זה לא ממושמע לאנוס ולתקוף ולהטריד אנשים. זו כניעה ליצר. ואיזהו גיבור הכובש את יצרו. הנחת העבודה של תפיסת העולם השמרנית היא שיצר האדם רע מנעוריו, או לפחות מאוד מאוד שובב, ומכיוון שכל המוסר של שמרנים ובטח שמרניסטים יהודים נשען על מישטור עצמי, זה טבעי ומובן מאליו שיש מעידות.

כך למשל חז״ל קבעו שגבר נשוי שגובר עליו יצרו יכול ללכת לעיר אחרת לבוש שחורים ולעשות ״מה שליבו חפץ״ כל עוד האשה עמה שוכב טבלה במקווה וטיהרה את עצמה עבורו. מצד שני, במקרה של ״אשה סוטה״ (נואפת) יכולה להיות מחוייבת להתגרש, לא לקבל מזונות ולאבד מחצית מרכושה, כפי שקרה רק בשנה שעברה במקרה שנידון בבג״צ.

כלומר, לאלו שבראש ההירככיה מותר למעוד, בעוד לאלו ששפוטים לרגליהם, אין את אותה הפריוילגיה. אם עבירות מין קורות מלמעלה למטה, זה לא אידאלי, אבל לא מדובר בבעיה מוסרית חמורה.

כך למשל אופק בוכריס שהיה גם גבר, גם יהודי, גם דתי, גם ימני וגם חייל קרבי הורשע בהסדר טיעון על בעילה אסורה בהסכמה, והורד לדרגת אלוף-משנה בעסקת טיעון. אבל הוא לא נרקב חודשיים בכלא על מעשה שלא עשה כפי שקרה למחמוד קטוסה.

כך למשל אופק בוכריס שהיה גם גבר, גם יהודי, גם דתי, גם ימני וגם חייל קרבי, הורד לדרגת אלוף-משנה בעסקת טיעון. אבל הוא לא נרקב חודשיים בכלא על מעשה שלא עשה, כפי שקרה למחמוד קטוסה

כך למשל מוטי אלון שהיה רב הכותל וראש עמותת "מבראשית" תקף את תלמידיו הקטינים במשך עשורים, לכאורה. במשך שנים התכנסו שוב ושוב ועדות רבנים שאמרו לו לכבוש את יצרו, לא העבירו תלונות למשטרה, ולכאורה גם מנעו מאחרים להתלונן במשטרה.

מעמדו בהיררכיה איפשר לו מעידה אחר מעידה בלי פגע. אחרי שהוגש נגדו כתב אישום, הרב חיים דרוקמן, מנהיג הלאומנות הדתית (חתן פרס ישראל, חבר כנסת וסגן שר הדתות לשעבר ומהנהלת תנועת בני עקיבא) טען ש"שופכים את דמו" של מוטי אלון, והזמין אותו ללמד אצלו בישיבה.

ב-2013 הוא הורשע ונגזרו עליו עבודות שירות ו-15 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי על סך 10,000 ש"ח. רק אחרי ששוב עלו תלונות, חיים דרוקמן פעל להוריד את מוטי אלון בדרגה הרבנית שלו. זה לקח לחיים דרוקמן 13 שנה לעשות את זה, מהוועדה הראשונה שדנה בפגיעות מיניות שביצע.

איך זה משתווה עם הזריזות שבה התגייסו לאומנים ולאומנים דתיים לקדם את ההוצאה להורג של מחמוד קטוסה? האם בימין השמרני מתחלחלים מהקשרים העמוקים והמפרגנים של דרוקמן עם עבריין מין מורשע? שום דבר. חיים דרוקמן צח כמו בתולה.

האם בימין השמרני מתחלחלים מהקשרים העמוקים והמפרגנים של דרוקמן עם עבריין מין מורשע כמוטי אלון? שום דבר. חיים דרוקמן צח כמו בתולה

הכותרות מלאות בעבירות מין נתעבות, אבל התגובה הציבורית לאותן עבירות אינה אחידה. בעוד בעלי תפיסה מתקדמת רואים בכל קרבן קרבן במידה שווה, בעלי תפיסה שמרנית מגיבים בצורה סלקטיבית לעבירות מין כדי לשרת את תפיסת עולמם. ועוד מגדילים ומכנים את אלו שמגינים על קרבנות ללא הבדל דת, גזע, מין ומגדר ״צבועים״.

רק עבירות מין שמבוצעות נגד הסדר השמרני, הלאומני והדתי מצדיקות גינוי ופולמוס ציבורי. מי שלרוע מזלה או מזלו קרבן ל״בני טובים״ בראש ההיררכיה, יכולה למצוא את עצמה קרבן פעמיים.

פעם לפגיעה המינית, ופעם שנייה לדממה השמרנית, לאומנית ודתית שבפועל מתירה את גופו וגופה. היחס הסלקטיבי והמניפולטיבי הזה מסכן את כולנו. אסור לשתף איתו פעולה.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.