גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי. 

(גופי היה חכם ממני / יונה וולך)  

את שומעת, יונה, הגוף שלי לא היה חכם כמו שלך, הוא לא היה חכם ממני.  איך זה יכול להיות, תגידי, שגופי, גופי החזק, גוף של שחיינית, ששנים אימנתי אותו לציית לי, דווקא הוא בגד?

אולי  האימונים היו קשים מדי, כי עובדה, הוא מסוגל לשאת כמעט הכל והוא גם לא חושב, הוא כל כך רגיל להשמע לי עד שהוא לא עושה שום דבר מעצמו.

הוא נשאר ונשאר, עד שכמעט מאוחר מדי.

*  *  *

הבגידה החלה כשנאלצתי לצאת מהמים, הברכיים שלי לא עמדו בעומס האימונים, קרה לי מה שקורה להרבה ילדים ספורטאים, אף אחד לא מספר לנו שאסור לדחוק בגוף עד כדי כך, אנחנו לא יודעים שבכלל יש לו גבול, לגוף, אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו קורסים ואף אחד לא מספר לנו שלא בנו האשמה.

מי שקורע רצועה בברך לא יכול לחזור לנבחרת.

הוא מגורש לחיים האמיתיים.

הבגידה החלה כשנאלצתי לצאת מהמים. קרה לי מה שקורה להרבה ילדים ספורטאים. לא מספרים לנו שאסור לדחוק בגוף ככה. אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו קורסים

שנים הייתי במים, הגוף שלי חלק וחזק וטוב, כמו דולפינה חומה יצאתי לבסוף החוצה ופתאום הייתי פצועה. פעמיים בשבוע הוסעתי לפיזיותרפיסטית, והיא לימדה אותי להפעיל את השרירים הפגועים בחזרה.  בהתחלה בכלל לא הלכתי, אחר כך הלכתי עם קביים, ואחר כך למדתי ללכת שוב.

כשיכולתי ללכת שוב היה קיץ, והייתי בת חמש עשרה.

*  *  *

מה בכלל עושים עם הגיל הזה? הרי אני דג, אני במים. כשכל הבנות הלכו למסיבות, אני הייתי במים, וכשכל הבנות נתנו יד לבנים, או התנשקו נשיקה מהוססת בשביל שליד הבית, אני הייתי במים ולא חשבתי על דברים כאלה. הגוף שלי הוא מכשיר, מכשיר חזק שעומד לרשותי, והתנועה במים היא כמו סכין של קצף ויש מוזיקה לתנועה, ומדובר בדיוק ובקור.

*  *  *

ופתאום אמצע הקיץ, ונורית באה אלי כולה זוהרת, עם שמלת פסים בצבע גלידה ותלתלי זהב מפוזרים. לא חם מדי? אני רוטנת כשהיא מציעה לי לבוא איתה לבריכה. בכל זאת אני מתרוממת מהמיטה ומוציאה, כאילו באגביות, את בגד הים מהמגירה האמצעית. לא נגעתי בו כבר חודשיים, מאז שגורשתי מהנבחרת, אני מריחה את ריח הכלור הנהדר שלו לפני שאני פורשת אותו על המיטה. מתחשק לי לבכות כשאני שואלת אותה, את חושבת שאני צריכה גם את המשקפת?

אני כבר לא זוכרת מתי הייתי בבריכה סתם כך, ואני לא יודעת את החוקים.

את לא יכולה ללכת לבריכה עם זה, נורית מסתכלת על בגד הים שלי שמונח על המיטה, היא אומרת 'זה' כאילו שהיא מדברת על משהו איום ונורא.

למה, מה רע בו?

היא אפילו לא נוגעת בו, מפריע לי שהיא מביטה בו בזלזול.

נדמה לי שכל החיים לבשתי בגד כזה, בגד הים הזה הוא חלק ממני, הוא כחול ויש לו פסים בצדדים, יש לו כתפיות נוחות, וזהו.

נורית מצקצקת בלשונה כמו דודה בת חמישים, הכל, הכל אני צריכה ללמד אותך… והיא מלמדת אותי לבקש צ'ק פתוח מאבא שלי, והיא לוקחת אותי איתה לחנות בגדי ים שלא הכרתי בכלל.

*  *  *

על הקולבים תלויות חתיכות בד צבעוניות, אדום וורוד וצהוב, פסים ונקודות, אני קופאת בקור הפלורסנטי, עד שנורית דוחפת לי משהו ליד ודוחקת בי להכנס לחדר ההלבשה. אני מתלבשת בלי להסתכל.

אני מרגישה מגוחכת.

מה את מדברת, זה מדליק.

את נראית נהדר, מחרה מחזיקה אחריה המוכרת, שתיהן מעוות את פניהן אלי.

בגד הים החדש שלי ורוד.

*  *  *

למחרת אנחנו יושבות בבריכה האיזורית.

יושבות בחוץ, סתם, כמונו יושבים עוד נערים ונערות, סתם, יושבים בצידי הבריכה ומסתכלים אחד על השני, אני לא מבינה את זה. את באה למים? אני שואלת את נורית. השתגעת, היא אומרת ומורחת לעצמה את הבטן בשמן מבריק וכתום. הבריכה כמעט ריקה, אין בה מסלולים ואין בחוץ שעון גדול עם מחוגים בצבעים שונים.

הוא מסתכל עלי כל הזמן. הפנים שלו חומות והתלתלים שלו יפים וקשים, בלי לטעום אני יודעת שיש להם טעם של מלח

חם לי.

את כל הזמן מתלוננת, תמרחי לי את הגב.

פתאום אני רואה אותו. 

הוא מסתכל עלי כל הזמן. הפנים שלו חומות והתלתלים שלו יפים וקשים, בלי לטעום אני יודעת שיש להם טעם של מלח, והגוף שלו חום וקשה, כמעט ואגיד גורי אבל בגור יש רכות, ולגור יש מגע קטיפה והוא נראה כמו פסל. גם המבט שלו קשה, מבריק וקשה, והוא נצמד לי לבגד הים.

אני אפילו לא יודעת אם אני אוהבת את בגד הים החדש הזה, הורוד, כולו מחשופים ושסעים, אני יודעת שאני יושבת אחרת פתאום, ואני לא יודעת מה לעשות עם גוף השחיינית שלי, אני יודעת שחם לי יותר ויותר כי הנער הקשה הזה מסתכל עלי ואני לא יודעת מה לעשות עם החום הזה.

המים הם קרים וצלולים, מסודרים כמו קריסטל, וההרגשה שלי עכשיו היא חמה ומלוכלכת ואין בה סדר וקשה לי לנשום. ליד הנער הקשה יושב נער אחר, נמוך ורחב כתפיים, יש לו עיני קטיפה רכות ואני יודעת שהעור שלו חמים ונעים, אבל העיניים הקשות של הנער הקשה הן כמו מסמרים ואני נצמדת למקומי.

*  *  *

אחר הצהריים, כשאחי קורא לי בקול מלגלג לגשת לטלפון אני שואלת את עצמי מי זה מבין השניים. הקול המתכתי שמדבר אליי לא מפתיע אותי, הגורל שלי נקבע כבר בצהריים, בבריכה.

 השמש היתה שורפת, האור שלה היה בהיר מדי ולא היתה לי ברירה.

*  *  *

באותו ערב אנחנו נוסעים לתל אביב, החבר הטוב, רחב הכתפיים, נוהג, לידו יושבת נערה אחרת שהיא לא נורית, לנער הקשה יש ירכיים קשות כמו חרבות, קשה לי לנשום כשאני יושבת לידו. אני רוצה לבקש שיפתח את החלון אבל אין לי קול. בקולנוע, בתל אביב, אנחנו רואים סרט על דובים לבנים בקוטב, בזכרון שלי גם להם אין קול.

באותו לילה כבר באתי אליו, הוא גר בצריף עץ, צמוד לבית ההורים, עמדנו בגינה, כל הפרחים פרחו בכוח, הגינה היתה מלאה בריח של דבש, התנשקנו.

את לא יודעת להתנשק עם הלשון? השיניים שלו צחורות בחושך.

הלשון שלו קטנה ומחודדת והיא דוקרת לי בפה.

"שכבנו", "מישהו", אפשר לומר את המילים האלה כמעט באדישות, זה טוב, אני זוכרת את התחושה בעיניים שלי רגע לפני שהן מתרוקנות מכל הבעה

אני שונאת את הריח הזה, הוא מתוק מדי, גם בגינה של ההורים שלי יש ריח כזה בקיץ, איזה ריח, אומרת אמא שלי תמיד ונאנחת, ממש גן עדן. אני זוכרת שנכנסנו לחדר שלו, אני יודעת שבאותו לילה שכבתי עם מישהו בפעם הראשונה. באילו מילים לתאר את מה שקרה שם? "שכבנו", "מישהו", אפשר לומר את המילים האלה כמעט באדישות, זה טוב, אני זוכרת את התחושה בעיניים שלי רגע לפני שהן מתרוקנות מכל הבעה.

*  *  *

איך אקרא למה שקרה שם יונה. שנים רבות כל כך כעסתי על הגוף שלי, למה הוא לא אמר די, למה הוא לא היה חכם יותר וקרס מיד. כמו כלב נאמן וחום הוא הלך לאן שהלכתי, מוכן להגן עלי אם אגיד לו, הו כן, אם רק הייתי אומרת לו. אבל אני לא אמרתי כלום, את חושבת שזה רק מתמימות?

באמת?

זו תהיה תמימות לחשוב שנקלעתי לשם רק בשל תמימותי, אני אומרת לך. ואם תתווכחי איתי, ותגידי שהייתי רק בת חמש עשרה, אספר לך עוד דבר, אספר לך שנשארתי שם שנה שלמה. 

איפה ההתחלה של הסיפור הזה, זו השאלה האמיתית.

*  *  *

אני רוצה לספר לך יונה על הצריף של הנער הקשה,  הגיע הזמן. אספר לך שלא חזרתי לשם מאז שהסיפור נגמר, שנים ארוכות, ובפעמים הבודדות שניסיתי להיזכר במקום לא הצלחתי, לא הצלחתי להיזכר במקום, לא בו ובעיקר לא בי.

רוב הזמן בכלל לא רציתי.

*  *  *

אני פותחת את הדלת, אני עושה את זה לאט, מזל שהתריסים מוגפים. עכשיו אני נזכרת, הם תמיד מוגפים, לפחות בזמן שאני באה, לכן צבע המיטה ארגמן ורצפת העץ נראית שחורה, החפצים נראים כמו צל, אני רואה את הגוף שלו, דק וקשה כמו מקל על המיטה, אבל איפה אני?

איפה הגוף שלי?

הוא אמור להיות שם.

אני רואה משהו, זה כמו ענן, הגוף הבוגדני שלי הפך לבן ורפוי, אלוהים, לו לפחות היה נעלם לגמרי, קווי המתאר שלו מטושטשים, אני נראית כמו הבובה הזו, שאמא שלי קנתה לי, אני ממולאה בגרגירים לבנים, אני כבדה ורכה, העיניים שלי הן כפתורים ריקים.

*  *  *

הגוף של הנער הקשה מלא בשמש, הוא שורף, התלתלים היפים שלו קשים, הידיים שלו קשות, אין מה לחפש עדינות במגע שלו, אם העיניים שלו נחות עלי אני מתבלבלת, אני חייבת להישמע לו, אני חייבת לעשות מה שהוא אומר, אני חייבת להתהפך, או להסתובב או לעשות מעשים אחרים שאני מתביישת להגיד, אני צריכה להתאמן חזק יותר לא להרגיש, אני צריכה לשכוח את עצמי בתוך הפעולה הקשה הזו, אם תשאלו את הילדה הזו, על המיטה, היא גם תגיד בקול חלול שזו האהבה.

הגוף של הנער הקשה מלא בשמש, הוא שורף, התלתלים היפים שלו קשים, הידיים שלו קשות, אין מה לחפש עדינות במגע שלו, אם העיניים שלו נחות עלי אני מתבלבלת, אני חייבת להישמע לו

סביר להניח שהיא לא תדבר איתכם.

היא לא דיברה עם אף אחד בתקופה הזו, אפילו לא עם נורית.

*  *  *

אני זוכרת לילה אחד, מאוחר מאוד, שברחתי. שנים רבות שמרתי את הצריף הזה בחושך, אם הוא היה עולה בזכרוני הייתי בורחת מיד, לא נשארת שם מספיק זמן כדי שהעיניים שלי יתרגלו, הסדין אדום כהה, הרצפה שחורה, אני זוכרת את הלילה ההוא, שקמתי וברחתי, הגוף שלי נבהל פתאום, מאוד, אבל ממה? את זה אני לא זוכרת.

אני זוכרת היטב את השביל שיוצא מהבית שלו, ואת החושך, לא פחדתי מהחושך  שבחוץ, ממנו אני צריכה לפחד? אתם יודעים איזה דברים מפחידים אני מתאמצת לשכוח? בחושך שבחוץ אני נרגעת, החושך הזה הוא חבר שלי. אני הולכת על השביל, אני הולכת על הכביש השחור, הפנים שלי יבשות.

אחרי כמה דקות אני מרגישה שמכונית נוסעת בעקבותיי, המכונית נעצרת לידי והפנים של האבא של הנער הקשה מסתכלות עלי. 

תיכנסי, הוא אומר בקול רך, אני אקח אותך הביתה. אנחנו נוסעים בשתיקה, יש לו פנים רחבות ועייפות ושיער חלק ואפור שמסורק אחורה. הוא נוסע לאט מאוד ונדמה לי שהוא רוצה לדבר איתי. אני מחכה, אבל הוא לא אומר כלום. אני גם לא אומרת כלום, אבל אני מרגישה רכות בחלל האוטו, נדמה לי שאם ידבר איתי, ולו מילה אחת, אתחיל לבכות.

זה לא קורה.

הוא נוסע לאט, אני מציצה בו מהצד, הוא נראה עצוב, אני שמה לב שהוא נעול בנעלי בית מקורדרוי, ופתאום אני מרחמת עליו מאוד, מאוד מאוד.

איש עם עיניים עייפות כל כך, בנעלי בית, אני מרחמת עליו שיש לו בן כזה שמתנהג כל כך באכזריות לנערות, הוא בטח מתבייש בו, הוא נראה אדם כל כך הגון. אני מרחמת עליו על שקם באמצע הלילה, נעל את נעלי הבית הישנות שלו ויצא לאוויר הקריר רק כדי להביא אותי הביתה. הוא בטח צריך לקום מוקדם לעבודה. 

אני כל כך מרחמת עליו, אני כמעט ומבקשת ממנו סליחה, אנחנו נוסעים בשתיקה עד הבית שלי, כשהוא מוריד אותי אני מחייכת אליו, והוא מחייך בחזרה.

אני אסירת תודה.

*  *  *

כשאני נכנסת הביתה באמצע הלילה אף אחד לא מחכה לי במבט מודאג או כועס, אף אחד לא מתעורר לכבודי, אני לא צריכה ללכת על קצות האצבעות.

אחרי יומיים חזרתי אליו.

*  *  *

לפעמים הנער הקשה בא אליי הביתה, אנחנו נכנסים לחדר שלי וסוגרים את הדלת. החדר שלי צמוד למטבח, כדי לעבור לחדר השינה של הדוקטור, לחדר השינה של ההורים, לשירותים או למקלחת צריך לעבור על פניו, בכל זאת אני לא שומעת צעדים אף פעם.

אף אחד לא דופק על הדלת שלי, לא שואלים שאלות. אצלנו דוגלים בחינוך מודרני, סומכים על הילדים ונותנים להם חופש

אף אחד לא דופק על הדלת שלי, לא שואלים שאלות. אצלנו דוגלים בחינוך מודרני, סומכים על הילדים ונותנים להם חופש.

בעיקר עלי סומכים.

עובדה.

הייתי ילדה בת חמש עשרה, אני מדמיינת איך הפנים שלי הפכו אפורות כשהעיניים שלי התרוקנו, כמעט ולא הרגשתי כלום כבר, כמעט שהצלחתי.

ואז הגוף התעורר, ברגע האחרון, ועשה את מה שהיה צריך לעשות כבר מזמן.

*  *  *

בהתחלה הוא הפך נפוח וחלש מאוד כי אכלתי כמו דב לבן, עד שהקאתי, אחר כך הוא הפך רזה וחלש עוד יותר, כי הפסקתי לאכול, אחר כך כמעט ולא קמתי מהמיטה. ההורים שלי נכנסו לתמונה ואבא שלי אפילו לקחת אותי לדיאטנית בבית החולים, כדי שתגיד לי מה לאכול. לא היתה להם ברירה, להורים שלי, רסיסי הסיפור פגעו בהם בעל כורחם, דלת החדר שלי נפתחה והנער הקשה לא בא יותר.

ערב אחד אפילו ישבנו בסלון, שלושתינו, זה היה בחורף והאח בערה והפיצה ריח שריפה נעים, הסתכלתי על הלהבות הכתומות. 

גם אני אוהב להסתכל על האש, אמר אבא שלי.

אמא שלי נאנחה, לא הדלקנו את הטלוויזיה, אפשר היה לחשוב לרגע שאנחנו משפחה מושלמת, כזו שרואים בסדרה אמריקאית.

המשכתי להסתכל על האש, לא סיפרתי הרבה, גם לא שאלו אותי הרבה, מה שידעו וניחשו היה מספיק כנראה, עובדה שאבא שלי אמר פתאום, וקולו כועס, אף פעם לא סבלתי אותו, מההתחלה.

כנראה שהייתי צריכה להגיד משהו אבל באותה תקופה לא דיברתי כמעט ואבא שלי המשיך בקול נחרץ, להעיף אותו מהבית, זה מה שהתחשק לי, בכל פעם שראיתי אותו זה מה שרציתי לעשות, בחיי.

אני מקרבת את היד ללהבות, עוד ועוד, אני לא מרגישה כלום, אני נוגעת באש בקצות אצבעותיי

האש כתומה לגמרי, אני יודעת שיש בה עוד צבעים אבל אני לא רואה אותם עכשיו, האש חמה, אפילו תינוק יודע את זה, אני מקרבת את היד ללהבות, עוד ועוד, אני לא מרגישה כלום, אני נוגעת באש בקצות אצבעותיי, כשאני ממש נוגעת אני מרגישה. אם חשבתם שאמא שלי נחרדת, מה את עושה? או שאבא שלי שם לב אז אתם טועים.

 בעצמי הזזתי את היד מהאש, אני כבר לא תינוקת, אני יודעת לדאוג לעצמי יפה מאוד.

*  *  *

נכון, אומרת לי יונה, ובסך הכל אני מבינה שהגוף שלך לא בגד בך בסוף, דווקא הוא זה שהציל אותך, מכולם.

אני לא עונה לה מיד, אני חושבת על זה.

אני בוחרת לענות כך

אני כבר לא מסוכסכת איתו, עם הגוף, זה לקח הרבה שנים עד שהסכנו זה לזו,  אני הפסקתי לנקום והוא הפסיק להתנהג כמו לוליין, אפשר לומר שאנחנו כמעט נחמדים, בדרך לנחמדים, רק שלפעמים אני כל כך מתגעגעת.

למה, את שואלת, אדמיין שאת שואלת.

לימים שלפני הסיפור הזה, אני מתגעגעת.

אני רוצה ללבוש בגד ים כחול, פשוט, כזה עם פסים בצדדים וכתפיות נוחות, ללבוש את העור השני שלי, אני רוצה לקפוץ למים צלולים וקרירים, תראי איך המים משתנים לכבודי, יונה, רק לכבוד התנועות שלי, הם גם מלטפים אותי קרוב קרוב לגוף ואין בזה שום דבר מאיים.

או בוגדני.

מי אמרה את זה, אני או את? אני מסתכלת עליה, היא מחייכת, אחר כך היא אומרת לי שהתנועה במים היא כמו סכין של קצף ויש מוזיקה בתנועה.

בתנאי שהתנועה מדויקת, אני מחרה, מחזיקה אחריה.

תחייכי אלי שוב.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית

גם אם ננסה ככל יכולתנו להאשים את הפורנו, יהיה זה בלתי אפשרי להימנע מן ההיבטים הדתיים-תרבותיים מאחורי פרשות דוגמת זו שהתרחשה בקפריסין. ניתוח אנתרופולוגי תרבותי מציע הסבר אלטרנטיבי לשאלה מדוע נשים מושפלות במיטה, ומדוע חברי הקהילה הלהטב״ית מותקפים ברחוב ללא סיבה הנראית לעין.

עם פרסום הפרשה בקפריסין הציעו מומחים שונים לערוך סדנאות של לימוד וחינוך מחדש לבני נוער ומבוגרים אודות מיניות בריאה. יוזמות אלו, מבורכות ככל שיהיו, חוטאות לאמת ומפספסות את ההיבט התרבותי בסיפור הנוכחי.

תפישות שמרניות-פוריטניות וטהרניות בישראל של שנת 2019, מתקדמת ככל שתהיה, הן הכלל הרווח. גילויים והחצנה של גוף ומיניות נתפסים עדיין כטאבו. עם פרסום הפרשייה בקפריסין, שכללה גילויי השפלה מילולית, ואף צילומים של יחסי המין הקבוצתיים והפצתם – עלו מיד אותם קולות וחזרו על המנטרה, כי יש לחנך למיניות בריאה ומטיבה.

אולם יש בכך כדי לפספס את ההיבט התרבותי-מסורתי-דתי בסיפור. לפי התפיסה הפוריטנית-טהרנית – מין שלא למטרות הולדה נתפס כמעשה טומאה. עמדה-תפישה זו מיוצגת על ידי שלוש הדתות המונותאיסטיות, וצר המקום מלעמוד על שורשיה.

לפי תפישה זו, מין כשלעצמו הינו חלק אינטגרלי והכרחי למהלך החיים, שמטרתו רבייה והולדה, ומשמש כלי לשימור התא המשפחתי-קהילתי, אך גילוי והחצנה של גוף ומיניות הינם טאבו ברוב החברות המסורתיות דתיות-שמרניות, המבקשות להצניעו ולהחביאו.

טאבו חברתי-תרבותי זה מייחס גילויים והחצנה של גוף מין ומיניות לקשת רחבה של תכונות, בהן טומאה, לכלוך, וזוהמה

נורמות חברתיות אלו מוחלות באמצעות רשת ענפה של כללים ואיסורים. רובם חלים על הנשים שנדרשות להיות מהוגנות וצנועות. טאבו חברתי-תרבותי זה מייחס גילויים והחצנה של גוף מין ומיניות לקשת רחבה של תכונות, בהן טומאה, לכלוך, וזוהמה.

הפנמה זו של תכונות אנושיות וייחוסן להתנהגויות, תפקידים, מגזרים או קבוצות בחברה – מכונה בפי סוציולוגים (למשל פייר בורדייה) "הביטוס".  מושג זה מתאר מצב לפיו נורמות חברתיות של מותר, אסור, מקובל ודחוי – מוטבעות באופן עמוק ותת-הכרתי בנפשו של האדם. האדם פועל וחושב – אולם איננו מודע לכך שמחשבתו אינה מחשבה עצמאית, אלא תוצר של התרבות בה גדל והתפתח.

מושג נוסף אשר עשוי להיות רלוונטי לענייננו הינו "הבניה חברתית". זה מתאר מציאות לפיה כללים, נורמות וערכים בחברה עשויים להיתפש כטבעיים, בעוד שבפועל הם ביטוי ושימור של יחסי הכוחות בין חלקיה וקבוצותיה. במקרה שלנו אלו יחסי כוחות מגדריים.

ניתן להמחיש את פועלו של ההביטוס בהסתמך על דוגמה מקטגוריה אחרת – צמח הקנאביס. לפי בורדיייה אין זה מקרה כי במדינות בהן מדובר בטאבו -השימוש יראה וייתפש כנרקוטי, בעוד ובמדינות בהן הדבר מקובל ואף חוקי, השימוש יהיה מהוגן, נקי ואף רפואי.

בורדייה גם היה מצביע על כי בדיון בעד ונגד ליגלזציה של קנאביס לא ניתן להשתמש בטיעון "כי זה לא חוקי" כדי להצדיק את ההפללה הקיימת, אולם עצם השימוש בו – יש בו כדי להמחיש כיצד ניתן בקלות להפוך מציאות, המשרתת אינטרסים, לכוח עליון שאין לערער עליו. הרגל אנושי-חברתי זה הוא הוא ההבניה החברתית של המציאות שבורדייה מדבר עליו.

נשים נדרשות לצניעות, וצניעותן מבטאת לא רק את טהרתן שלהן, אלא את טהרת החברה כולה. תפקיד הגבר לשמור על טהרה זו, ולבחור בין יצריו השפלים לכאורה לבין טהרת השבט

מאחר שהעיסוק והדחייה של גילויי גוף, מין ומיניות – הם אמצעי לשימור יחסי הכוחות המגדריים, ניתן יהיה לצפות כי חברות מסורתיות ופוריטניות יבחרו לאכוף את כללי האיסור והטהרה על המין הנשי בעיקר.

אלו נדרשות להיות צנועות, וצנעתן זו מבטאת לא רק את טהרתן שלהן, אלא את טהרתה של החברה כולה. תפקידו של הגבר הוא לשמור על טהרה זו, והוא זה שבאופן פרדוקסלי נדרש לעמוד ועומד בפני קונפליקט – בחירה בין יצריו המיניים (השפלים והנמוכים לכאורה) לבין שלמות וטהרת השבט.

בחירה במין שלא למטרות הולדה ורבייה או במסגרת של זוגיות מוסדרת – נתפשת כדבר טמא, ונושאת תכונות הביטוס של גועל ולכלוך, אשר כרוכות כמובן ברגשות אשם. הקונפליקט הינו בין הצורך למימוש היצר המיני לבין מימוש התפקיד הטבעי, לכאורה, כשומר ומגן התא המשפחתי-שבטי.

האופן בו יכול הגבר לפתור את הקונפליקט והאשמה הינו באמצעות הרחקה סימבולית של תכונות ההביטוס והשלכתן על האחר. את ההרחקה וההשלכה ניתן לעשות באמצעות קיום יחסי המין עם בת שבט אחר למשל. כלומר אישה מכפר, עיר, מדינה, דת או לאום אחרים.

קיום יחסי מין הוללים עם אישה גויה הינו, אם כן, אמצעי יעיל לשיכוך האשמה בעולם בינארי של טוב ורע (בבחינת מה שקרה בתאילנד נשאר בתאילנד). עוד אמצעי להשליך ולהיפטר מכל אותן תכונות שליליות, הינו השפלה וביזוי הצד השני, כלומר הפרטנרית ליחסי המין ההוללים.

ההשפלה, האלימות, ההתעמרות, הם אמצעי להיפטרות החברה מהתכונות המיוחסות לגילויים והחצנה של גוף ומיניות, הנתפשים כטאבו חברתי. הקורבנות הם דחויי החברה

במקרים קיצוניים ההשפלה עשויה להגיע עד כדי תקיפה אלימה של ממש, דבר השכיח למשל בעולם הזנות, שם גם האשמה היא גדולה במיוחד.

תקיפה והשפלה עשויה גם להתרחש ברחוב, כאמצעי בו החברה נוקטת כדי להרחיק ולהיפטר מאותן תכונות הגועל והסלידה המיוחסות לגילוי והחצנה של גוף מין ומיניות. קהילת הלהט"ב למשל היא מושא ומטרה לכל אותן השפלות ותקיפות אלימות.

ההשפלה, האלימות, ההתעמרות, כולם אמצעי להיפטרות החברה מאותן תכונות הביטוס המיוחסות לגילויים והחצנה של גוף מין ומיניות, הנתפשים עדיין כטאבו חברתי. הקורבנות הם על פי רוב דחויי החברה. ככל שמסמלים טאבו גדול יותר כך זוכים ליחס מזלזל, משפיל ואלים יותר – ודמם מותר.

ערן שלו הוא כותב תוכן עצמאי, פעיל חברתי ואקדמאי בתחום ההיסטוריה והחינוך

לא מזמן התבשרנו שסגן שר הבריאות ליצמן חשוד עכשיו גם בקבלת שוחד תמורת שידול לחוות דעת פסיכיאטרית, שתמנע את הסגרתה של מלכה לייפר, פדופילית, לכאורה, שתלויים נגדה 74 אישומים בגין אונס ותקיפה מינית.

בפרשה אחרת נחקרת התערבות דומה שלו לטובת עבריין מין נוסף המקורב לחסידות גור. גם בשבוע שעבר נודע, כי אוריה עסיס, תושב עמנואל בן 26, נעצר בחשד שביצע עבירות מין כולל אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים בלא פחות מאשר 105 קרבנות.

ידיעות מזעזעות על עבירות מין סדרתיות עם עשרות רבות של קרבנות.

מדוע 74 הקרבנות, לכאורה, של מלכה לייפר ו-105 הקרבנות, לכאורה, של תושב עמנואל היהודי – לא מעוררות שום הד ציבורי בקרב אותם אנשים שקראו לסרס ולתלות את מחמוד קטוסה?

כולנו זוכרים את הפולמוס הציבורי שהתעורר כאשר מחמוד קטוסה הואשם לשווא באונס ילדה בת 7. מדוע 74 הקרבנות, לכאורה, של מלכה לייפר, שליצמן לכאורה מונע מהם צדק, ו-105 הקרבנות לכאורה של תושב עמנואל היהודי – לא מעוררות שום הד ציבורי בקרב אותם אנשים שקראו לסרס ולתלות את מחמוד קטוסה?

בזמנו, אמילי עמרוסי קבעה ברדיו ש"אונס לאומני הוא מחריד הרבה יותר מאונס בידי יהודי ליד בית כנסת". חברתה ללאומנות הדתית השמרנית, שרה ב"ק, קבעה במעריב ש"כשערבי יוצא מהכפר שלו ואונס ילדה יהודייה, הוא פוגע גם בלאום היהודי“.

הגישה המתקדמת רואה קרבנות באופן שיוויוני. קרבנות הם קרבנות ללא הבדל דת, גזע ומין. הגישה השמרנית, כפי שאף הסבירה זאת שרה ב״ק, רואה ביחס השיוויוני לקרבנות ועבריינים ״צביעות״.

לשמרנים לא באמת אכפת מעבירות מין או מאונס. לשמרנים אכפת מלשמר את ההיררכיה השמרנית: אלוהים מעל האדם, גבר מעל אשה, רב מעל תלמידיו, דתי מעל חילוני, יהודי מעל ערבי, סטרייט מעל להט“ב, מבוגר מעל ילד, מתנחל מעל חייל, חייל קרבי מעל אזרח, ימין מעל שמאל, לבן מעל אתיופי, יהודית מעל דמוקרטית.

עבירות מין אינן בעיה מוסרית עמוקה כל עוד הן לא פוגעות בסדר השמרני, ב״לאום היהודי״.

שמרנים, לאומנים ולאומנים דתיים אינם מפלצות. הם לא מייחלים לעבירות מין. בהחלט עדיף לא לבצע אותם. אבל כל עוד העבירות מבוצעות על פי עקרונות ההיררכיה השמרנית, רואים בהם מעידות.  ביטוי של חוסר משמעת.

שמרנים ולאומנים דתיים אינם מפלצות. הם לא מייחלים לעבירות מין. בהחלט עדיף לא לבצע אותם. אבל כל עוד העבירות מבוצעות על פי עקרונות ההיררכיה השמרנית, רואים בהם מעידות

זה לא ממושמע לאנוס ולתקוף ולהטריד אנשים. זו כניעה ליצר. ואיזהו גיבור הכובש את יצרו. הנחת העבודה של תפיסת העולם השמרנית היא שיצר האדם רע מנעוריו, או לפחות מאוד מאוד שובב, ומכיוון שכל המוסר של שמרנים ובטח שמרניסטים יהודים נשען על מישטור עצמי, זה טבעי ומובן מאליו שיש מעידות.

כך למשל חז״ל קבעו שגבר נשוי שגובר עליו יצרו יכול ללכת לעיר אחרת לבוש שחורים ולעשות ״מה שליבו חפץ״ כל עוד האשה עמה שוכב טבלה במקווה וטיהרה את עצמה עבורו. מצד שני, במקרה של ״אשה סוטה״ (נואפת) יכולה להיות מחוייבת להתגרש, לא לקבל מזונות ולאבד מחצית מרכושה, כפי שקרה רק בשנה שעברה במקרה שנידון בבג״צ.

כלומר, לאלו שבראש ההירככיה מותר למעוד, בעוד לאלו ששפוטים לרגליהם, אין את אותה הפריוילגיה. אם עבירות מין קורות מלמעלה למטה, זה לא אידאלי, אבל לא מדובר בבעיה מוסרית חמורה.

כך למשל אופק בוכריס שהיה גם גבר, גם יהודי, גם דתי, גם ימני וגם חייל קרבי הורשע בהסדר טיעון על בעילה אסורה בהסכמה, והורד לדרגת אלוף-משנה בעסקת טיעון. אבל הוא לא נרקב חודשיים בכלא על מעשה שלא עשה כפי שקרה למחמוד קטוסה.

כך למשל אופק בוכריס שהיה גם גבר, גם יהודי, גם דתי, גם ימני וגם חייל קרבי, הורד לדרגת אלוף-משנה בעסקת טיעון. אבל הוא לא נרקב חודשיים בכלא על מעשה שלא עשה, כפי שקרה למחמוד קטוסה

כך למשל מוטי אלון שהיה רב הכותל וראש עמותת "מבראשית" תקף את תלמידיו הקטינים במשך עשורים, לכאורה. במשך שנים התכנסו שוב ושוב ועדות רבנים שאמרו לו לכבוש את יצרו, לא העבירו תלונות למשטרה, ולכאורה גם מנעו מאחרים להתלונן במשטרה.

מעמדו בהיררכיה איפשר לו מעידה אחר מעידה בלי פגע. אחרי שהוגש נגדו כתב אישום, הרב חיים דרוקמן, מנהיג הלאומנות הדתית (חתן פרס ישראל, חבר כנסת וסגן שר הדתות לשעבר ומהנהלת תנועת בני עקיבא) טען ש"שופכים את דמו" של מוטי אלון, והזמין אותו ללמד אצלו בישיבה.

ב-2013 הוא הורשע ונגזרו עליו עבודות שירות ו-15 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי על סך 10,000 ש"ח. רק אחרי ששוב עלו תלונות, חיים דרוקמן פעל להוריד את מוטי אלון בדרגה הרבנית שלו. זה לקח לחיים דרוקמן 13 שנה לעשות את זה, מהוועדה הראשונה שדנה בפגיעות מיניות שביצע.

איך זה משתווה עם הזריזות שבה התגייסו לאומנים ולאומנים דתיים לקדם את ההוצאה להורג של מחמוד קטוסה? האם בימין השמרני מתחלחלים מהקשרים העמוקים והמפרגנים של דרוקמן עם עבריין מין מורשע? שום דבר. חיים דרוקמן צח כמו בתולה.

האם בימין השמרני מתחלחלים מהקשרים העמוקים והמפרגנים של דרוקמן עם עבריין מין מורשע כמוטי אלון? שום דבר. חיים דרוקמן צח כמו בתולה

הכותרות מלאות בעבירות מין נתעבות, אבל התגובה הציבורית לאותן עבירות אינה אחידה. בעוד בעלי תפיסה מתקדמת רואים בכל קרבן קרבן במידה שווה, בעלי תפיסה שמרנית מגיבים בצורה סלקטיבית לעבירות מין כדי לשרת את תפיסת עולמם. ועוד מגדילים ומכנים את אלו שמגינים על קרבנות ללא הבדל דת, גזע, מין ומגדר ״צבועים״.

רק עבירות מין שמבוצעות נגד הסדר השמרני, הלאומני והדתי מצדיקות גינוי ופולמוס ציבורי. מי שלרוע מזלה או מזלו קרבן ל״בני טובים״ בראש ההיררכיה, יכולה למצוא את עצמה קרבן פעמיים.

פעם לפגיעה המינית, ופעם שנייה לדממה השמרנית, לאומנית ודתית שבפועל מתירה את גופו וגופה. היחס הסלקטיבי והמניפולטיבי הזה מסכן את כולנו. אסור לשתף איתו פעולה.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.