יום הבחירות אף פעם לא פשוט עבורי. כבר שנים שאני קוראת לאי הצבעה כאקט פוליטי, מתוך ההבנה שעצם ההצבעה מתחזקת את המוסד האנטי-דמוקרטי. אינני מעונינת לקחת חלק במצג השווא של הליך לכאורה דמוקרטי.

הבחירות בישראל – שבה לפחות 4 מליון איש אשר גורלם מוכרע מבלי שהם יכולים להשפיע על מציאות חייהם – הן הכל פרט להליך דמוקרטי.

אני לא מבקשת לתקן את שקיים. אני שואפת לשנות מהיסוד. שואפת שתכונן כאן דמוקרטיה שוויונית, שבה לכל אדם יהיו זכויות יסוד, ללא הבדל דת, גזע לאום או מין.

אינני מעונינת לקחת חלק במצג השווא של הליך לכאורה דמוקרטי. הבחירות בישראל – שבה לפחות 4 מליון איש אשר גורלם מוכרע, מבלי שהם יכולים להשפיע על מציאות חייהם – הן הכל פרט להליך דמוקרטי

הצבעה למוסד שאינו מאמין בעקרון השוויון מהווה מתן לגיטמציה להעדר השוויון. כמובן שישנן סיבות וטיעונים מעמיקים הנוגעים לתפישה זו, שכאן לא הזמן להרחיב עליהן.

השנה אני חורגת ממנהגי, ובוחרת להצביע, לא מתוך תקווה להשפיע אלא מתוך ההבנה שהתגבשה אצלי לאחר ששמעתי את ח״כ עאידה תומא סלימאן, אשר השיבה לשאלתי בנוגע למתן לגיטמציה מעצם ישיבתם בכנסת המסרבת להכיר בזכותם של הפלסטינים על ארצם.

תשובתה היתה מפורטת ומנומקת, אבל טיעון אחד דבק בראשי: מרבית המפלגות בכנסת, וכמובן שראש הממשלה, מעדיפים שהפלסטינים לא יהיו בכנסת, ודווקא משום כך, עליהם להישאר ולדרוש זכות זו. בבחינת נהיה שם על אפכם וחמתכם.

עוד טיעון שקראתי אצל אורלי נוי – וגם לה היתה שורה של נימוקים ראוים – עסק בסטטוס קוו הקיים, שמגן על הסדר הקיים, על יחסי הכוחות, ועל ההיררכיות שאין לקבלן. ההצבעה למען הרשימה המשותפת, מתן הקול היהודי למפלגה זו, איננה ״מהפכה״, אך היא שלב בדרך אליה. אורלי נוי כינתה את ההצבעה הזו ״שיבוש״ המערער את ההיררכיה הקיימת.

הטיעון הזה הקל עלי לראות בעצם השתתפותי בבחירות ״כשיבוש״ של הממסד האנטי שוויוני והאנטי דמוקרטי.

אורלי נוי כינתה את ההצבעה הזו ״שיבוש״ המערער את ההיררכיה הקיימת. הטיעון הזה הקל עלי לראות בעצם השתתפותי בבחירות ״כשיבוש״ של הממסד האנטי שוויוני והאנטי דמוקרטי

את תמונות יום הבחירות בחרתי לעשות דווקא בקמפוס בית ספר ביאליק רוגוזין, אשר נוסד ב-1955, ובשל מיקומו ברחוב העלייה בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב, באזור בו השתכנו מהגרי עבודה מרחבי העולם ופליטים מאפריקה, כמו גם עולים חדשים ששוכנו מחדש, יש בבית הספר מיזוג ייחודי של תרבויות. כיום לומדים בבית הספר ילדים ובני נוער מ-51 מדינות ברחבי העולם.

אין ספק שביה״ס זה מגלם עבורי את האמונה שכל בני האדם נולדו שווים, ושעלינו לפעול כחברה למען קיום השוויון הזה.

היום החלטתי להצביע

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

נתניהו שקרן.

אם הוא רוצה מצלמות איפהשהו, זה לא כדי להציג לציבור את האמת.

סליחה.

אני לא אוהב לפתוח טקסטים במשפטים כה החלטיים. אבל כל מי שעיניים פקוחות בראשו יודע כבר שזו טענה עובדתית שאינה דורשת יותר תימוכין מזו שלפיה כדור הארץ נע בתנועה מעגלית סביב השמש והוא עצמו כדור שמנמן ולא פלטה שטוחה.

אולי הוא שקרן ומצביא דגול. אולי הוא שקרן ומדינאי בסדרי גודל צ'רצ'ליאנים. אולי הוא שקרן והאיש האחרון עלי אדמות שיכול להגן על בטחון אזרחי ישראל. כך או אחרת – שקרן. מי שלא מקבל זאת ממילא אינו רלוונטי לדיון שאציע להלן.

אז כשאדם ששקרנות היא מרכיב מרכזי באישיותו מבקש נוכחות מצלמות בשימוע שלו, מתעוררת השאלה "איפה הקאץ'"? הרי מצלמות לא משקרות. הן חושפות הכל. הן מציגות לנו מידע ישיר ולא מתווך. הן נותנות לנו גישה ישירה לאמת עצמה. הן מעצימות אותנו ומאפשרות לנו להיות שופטי המציאות בלי תכתיבים ופרשנויות. אנחנו פשוטי העם קובעים מה לחשוב על מה שקורה, מה נכון ומה לא נכון, מה יותר דמוקרטי מזה?

שטויות.

האמת אינה מופיעה על פני השטח בכל רגע נתון, באופן שמצלמה יכולה לעבור. האמת, לגבי פחות או יותר כל נושא שהוא, היא משהו הרבה יותר מורכב ממה שמצלמה יכולה להראות במבט אחד. היא מורכבת מהכוונות שמאחורי המצולמים, מהארועים שלפני ואחרי הצילום, מזווית הצלם, ממשמעות המלים הנאמרות, מעוד אינספור מרכיבים. אני לא מחדש בכך הרבה.

מה שחדש הוא המניפולציה שמבקש נתניהו לעשות במצלמות ובטענה המופרכת כאילו מה שמניע אותו הוא מחויבות פתאום לשקיפות ורצון לתת לציבור לשפוט. לא משפט הציבור הוא רוצה, אלא שטיפת מוח ציבורית. השימוע הוא מטבעו מעמד חד-צדדי בו סניגורי החשוד מציגים את גרסתם. שידור של השימוע ללא שמיעת עדים, חשיפת ראיות ובמה לנאומי הפרקליטים אינו מהלך מקדם שקיפות, הוא מהלך מעוות מציאות.

בשיאה של המחאה החברתית דרשו ראשי המחאה שפגישה בינם לבין ראש הממשלה (דאז, ראש ממשלת המעבר והחשוד דהיום) תתקיים בנוכחות מצלמות שישדרו אותה. ראש הממשלה הגיב בלאו מוחלט וראשי המחאה הוצגו כילדותיים ומגוחכים המנסים להשפיל אותו ולהסית נגדו. הדרישה ההיא הייתה הרבה יותר מוצדקת. אז דובר על שידור של ארוע כולל בו שני הצדדים מציגים את עמדתם ומנסים להגיע להסכמות. כאן מדובר על דרישה להצגת תמונה חלקית ולהטעיית הציבור.

נתניהו שכלל בשנים האחרונות את יכולת ההטעייה והסחת הדעת שלו. הדרישה לצילום השימוע אצל היועץ המשפטי אינה אלא הטריק האחרון משרוול השקרים שלו. טוב שמנדלבליט דחה אותה על הסף.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.