כל ימי שחרותי גדלתי בין הגברים. ההפרדה הייתה מובנית שם בהוויתי התרבותית והחרדית, כדבר שאין מובן מאליו הימנו. הנשים היחידות שעמן הייתי בקשר עד גיל 20, היו סבתותיי, אמי ואחיותיי.

זה פלוס מינוס הגדיר את מרחב החשיפה הבין-מגדרית שלי. אז ניחא, מה אומר, שרדתי כנראה בכדי לספר שזה לא בהכרח נורא כל כך, כפי שזה אולי מצטייר מבחוץ. לפחות כך אני רוצה לחשוב ביחס לעצמי.

מה שבטוח זה, שמעולם לא ראיתי בזה כל סוג של פגיעה בנשים או בגברים. אפילו כאשר לוקחים פה בחשבון את העובדה המצערת, כי נחסך מהמין הנשי החרדי להכיר צעיר רב גוברין שכמותי. מה לעשות, זה כנראה חלק מהמחיר הערכי הנדרש.

אבל בכל זאת, אני מרגיש צורך לחדד כמה נקודות בהקשרה של סאגת ההפרדה הזאת במופע הזמר בעפולה, ובכל הטירוף המשפטי והפוליטי הנלווה לו.

א

הראשונים שהחרדים יכולים להאשים פה – זה בעיקר את עצמם. הם אלו "שהשכילו" לייצר את הסימביוזה ההבחנתית הזו בין הפרדה לאפליה.

כי הלא ברי לכל בר דעת, שלבקש מגברים ונשים לשבת בנפרד, אך באופן שוויוני לחלוטין, באירוע תרבותי שמיועד במובהק לקהל החרדי, אופיו, ערכיו וכו', אין בכך שום יסוד ולו כלשהו, של אפליה (אם כבר, עשויה להיות פה אפליה כלפי זוגות שמבקשים לשבת בצוותא. דבר שההיגיון אומר, שיש להקצות להם מרחב משותף משל עצמם).

אבל לעומת זאת, כאשר מפרידים בין גברים ונשים, ובמכוון (ואל תנסו להיתמם פה בשום צורה), ממצבים למשל את הגברים מקדימה ואת הנשים מאחור, על כל המשמעות הסמלית, לצד אי הנוחות הטכנית, הכרוכה בכך.

כאן ערך ההפרדה, הלגיטימי כשלעצמו, הופך להיות כלי שרת בידי מגמות האפליה, ההרחקה, והמידור של ציבור הנשים. ואפילו עד כדי שלעתים זה גם גובל בהשפלה של ממש. ואני כותב זאת לא מפי השמועה או כיו"ב, אלא מאינסוף מקרים שראיתי זאת בעיניי ממש בהזדמנויות שונות.

ההפרדה, הלגיטימית כשלעצמה, הופכת לכלי שרת בידי מגמות האפליה, ההרחקה והמידור של ציבור הנשים. באופן שגובל לעתים בהשפלה של ממש. אני כותב זאת על סמך אינסוף מקרים שראיתי

ועוד לא אמרתי מילה, על מידורן של הנשים החרדיות מן מרחב הציבורי בכלל. על העובדה שאין להן כל סיכוי שבעולם, לקחת חלק ולו סמלי, בצמרת ההנהגה החרדית. להצליח להשפיע באמת על הלך הרוח, עיצוב ההשקפה ודעת קהל.

ומה שאין דבר שבעיני מקומם יותר, זה האופן שבו חבורת גברים קובעת למעשה לנשים, כמעט כל צעד ושעל בחייהן, מה הן תלבשנה, תלמדנה, תעבודנה וכו'. העובדה שעוד לא קמה תנועת מרי אמתית כנגד תופעת האיוויים הזאת, היא משהו שהרבנים החרדים צריכים לברך עליו מידי שבת ברכת הגומל בשם ומלכות.

כך או כך, כל זאת הביא לתוצאה שלפנינו, האופן שבו שיחקו החרדים כל כך יפה, היישר לידיהם של שלל ארגוני הנשים וכו'. עד שבעת שהם זועקים שאין כאן אפליה – אלא אך הפרדה גרידא, זה כבר לגמרי נשמע אמין כמו צעקות 'זאב זאב' מהסיפור המפורסם ההוא.

ב

גם בעובדה, שאחת הטענות היותר בולטות כנגד ההפרדה החרדית במרחב הציבורי היא, שהדבר נעשה "במימון הציבור", כאילו שהגימטריה של המילים "מימון הציבור" היא בהכרח "מימון החילונים" –  יכולים החרדים להאשים בעיקר את עצמם.

אז נכון, ייאמר כבר עכשיו, אני האחרון לטעון שהחרדים לא משלמים מיסים וכו' וכו'. אבל הם בוודאי פיתחו חברה, שחלקים נרחבים מאוד הימנה מושתתים על תמיכות, הן פרטיות והן ממשלתיות.

ובהקשר הזה זה לא באמת משנה, כי התוצאה בפועל היא שקמה כאן חברה של מאות אלפי נפשות, המונה כ15% מהאוכלוסייה (וגדלה דמוגרפית באופן המהיר ביותר), שהיא הרבה פחות יצרנית משאר חלקי האוכלוסיה.

ומכאן תוצאת הלוואי היא בלתי נמנעת, והציבור הכללי, בהרבה מאוד מובנים, מממן ביצרניותו את חברת המיעוט המסוימת הזו.

ועדיין אין זה גורע מן העובדה שבוודאי ישנה כאן אף מן הדמגוגיה. כי הלא צריך להיות מרושע ממש בכדי לטעון שהחברה החרדית אינה ראויה לאירועי תרבות, בהתאם לעולמם התרבותי והערכי. וכן, אף אם הם רחוקים מלתרום כלכלית לקופה הציבורית כמו חלקים אחרים באוכלוסייה, עדיין תרומתם, ולו הצנועה, מצדיקה לגמרי הוצאות תרבותיות שכאלה ואף הרבה מעבר להן.

אז לידיעת הקוראים יאיר לפיד, זהבה גלאון ושות', אתם יכולים להיות רגועים ולהמשיך לישון בשקט, זה לא באמת אתם המממנים את מה שבעיניכם נתפס כתועבה ממש, רחמנא ליצלן: אירוע מוזיקלי נפרד (לא מפלה!) לחברה החרדית. אבל אתם עכשיו עמוק בתוך האמוק הפופוליסטי של הבחירות, כך שבטח הדבר האחרון שמעניין אתכם אלו העובדות.

ג

ואחרי ולפני הכול, כל הסיפור האחרון נראה לי כמו סיפור מתוזמר ומתוכנן היטב. כאילו לא יכולנו לקבל סנריו מושלם יותר עבור כל השחקנים הפוליטיים שעל המגרש.

גם לחרדים – אין דבר שעושה טוב יותר מאשר להתקהל בצעקת גוועלד משותפת, בתחושת חירום קיומית. כי אם יש דבר שהם עושים אולי הכי טוב בעולם, זה להיות חרדים

באמצע אוגוסט הלוהט ועונת המלפפונים, מערכת הבחירות הזו ששבה על קיאה במהדורה חוזרת ומשמימה מתמיד, קיבלה את זריקת האדרנלין שהיתה כל כך נואשת לו. אין ולו שחקן אחד על הזירה שלא יכול לצאת נשכר מהסיפור הזה.

החילוניים האדוקים, האוחזים בשולי גלימתם של ליברמן ויאיר לפיד, לבטח ירגישו עכשיו שחובת קודש ממש מוטלת על שכמם, להציל את רבבות הנשים החרדיות, הנאלצות לשבת כך מאחורי מחיצה, ומשם להביט בכוכב מוטי שטיינמץ מסלסל בקולו.

ואילו החברים מצדה הימני של המפה הפוליטית קיבלו את מה שהם כל כך היו זקוקים לו, להראות כמה שהאבסורד זועק לעיתים ממש – מהאופן שבו מערכת המשפט בארץ מתערבת אקטיבית בעולמם הערכי והתרבותי של אזרחיה. עד שלפעמים היא נראית כמן שלוחה ביצועית של ארגוני שמאל ליברליים וכו'.

ואחרונים חביבים, החרדים כמובן. הם לגמרי קיבלו על מגש של זהב את המציאות החלומית ביותר עבורם. הלא אין להם שום דבר שעושה להם טוב יותר, מאשר להתכנס סביב מציאות (דמיונית כמובן) של מצוקה. להתקהל בצעקת גוועלד משותפת, בתחושת חירום קיומית. כי אם יש דבר שהם עושים אולי הכי טוב בעולם, זה להיות חרדים. וצאו וראו, כמה חרדה סיפקה להם הסיטואציה ההזויה משהו האחרונה.

שבת שלום והרמונית לכולם.

אודי הרשלר, כבן 40, הוא בוגר החברה החרדית. פובליציסט והוגה דעות. מרצה לפילוסופיה, קולנוע, ומחשבת ישראל. ראש תכנית בית המדרש במכינה הקדם צבאית תבור. בימים אלו מוביל מיזם חדש להקמת מוזיאון ירושלים לאמנות: 3000 שנה של אמנות בירושלים ואודותיה

קול באישה ערווה. ברך באישה ערווה, כתף באישה ערווה, מרפק באישה ערווה, שיער באישה ערווה… למה ללכת סחור סחור? אישה באישה ערווה.

כך החליטו גברים ועוד גברים מימי הביניים ומלפני כן, וגברים רבים אחרים הסכימו איתם ודאגו להנציח את הכללים הארכאיים האלה – שקבעו גם שאישה פסולה לתת עדות כמו קטנים, עבדים, סומים, חרשים, רשעים, בזויים, מהמרים ושוטים. רשימה מכובדת: כל אלה וכל הנשים. אך בניגוד לרובם, אישה פסולה מלידה ובכל המקרים.

קול באישה ערווה. ברך באישה ערווה, כתף באישה ערווה, מרפק באישה ערווה, שיער באישה ערווה… למה ללכת סחור סחור? אישה באישה ערווה

אז מה אפשר לעשות כשהכל ערווה ביצור הזה? לכסות, להשתיק, להסתיר, להדיר ולשמור בבית.

אבל אין ממה להזדעזע אומרים, נהפוך הוא! כל צורות ההסתרה, ההשתקה וההדרה האלה הן דווקא מפני שאישה היא בת של מלך, לא פחות! וכידוע "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה". ואם לא ברור מה זה אומר הנה ההסבר מאחד שיודע, הרמב"ם:

"גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לשבת בזוית ביתה, שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה" (משנה תורה, ספר אישות, הלכות י"ג פרק י"א).

מעניין שבכתות האלה יש מלא מלא בנות של מלך ואין שם אפילו בן אחד של מלכה. ממלכה מוזרה של מלכים זכרים ובנות מלך נקבות.

אז יאמרו סנגורי ההדרה, הפסילה, המחיצה והכיסוי, שנשים רבות מסכימות להסתיר, להדיר, לפסול, להשתיק ולכסות עצמן, לשבת בסוף האוטובוס, לעבור מדרכה, לא לשיר, להסתתר מאחורי מחיצה ולהודות בכל יום שנעשו כרצונו, בזמן שהם מודים בכל יום שלא עשו אותם אישה, גוי או עבד.

טענת ההסכמה היא טענה מעניינת, כי היא זהה לתשובה של חברות (וחברי) כתות רבים, שחיים בתוך היררכיה שכופה עליהן נחיתות וקבלת מרות מאחרים בכל היבט בחייהן.

והמגנים את הכתות ההיררכיות מזכירים את הקשר בין השליטה הזאת בהסכמה, לבין הלחץ הסביבתי להסכים להישלט, האיומים וההפחדה, ומבטלים משום כך את ערך ההסכמה הזאת להישלט.

מעניין שבכתות האלה יש מלא מלא בנות של מלך ואין שם אפילו בן אחד של מלכה. ממלכה מוזרה של מלכים זכרים ובנות מלך נקבות

ואם באיומים ובהפחדה מדובר, אין איום גדול ומזוויע כמו האיום המונותאיסטי להישרף לנצח, או מגוון ייסורי התופת לפני כן, עוד בחיים (ראו דברים כ"ח החל מ-וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – וספרו לי אם אי פעם שמעתם, קראתם או ראיתם בסרט אימה כלשהו, סדרת איומים מזוויעים יותר מאלה כלפי אנשים לא אלימים, כולל נשים הרות, ילדים ותינוקות חסרי ישע). ותחשבו טוב על ה"חופש" לא להסכים, להיכנע ולציית למי שמאיימים בכל הזוועות אלה. דון קורליאוני היה קורא לזה 'הצעה שלא יוכלו לסרב לה', ובלבד שמאמינים לאיום, כמו בכל איום.

כמה חופשי לבחור הוא האדם המאויים בזוועות – בכת, בדת ובכלל?

אז שליטה בהסכמה היא תופעה מוכרת בכתות בכל גודל, כולל בגודל דת (שהוא ה-XXL של הכתות). אבל למה לקרוא לדת כת? מה בין כת לדת – זאת שאלה מעניינת. האם ההבדל הוא מהותי או בעיקר כמותי?

למשל:

א. אדם אחד מאמין שעליו לשחוט פעם בשנה איזו חיה – כלב נניח – כחלק מפולחן שהוא מאמין בו. איך יקראו לו? אולי פסיכופט – ויגנו אותו.

ב. קבוצה של כמה עשרות אנשים מאמינים שעליהם לשחוט פעם בחודש כמה חיות – חתולים נניח – כחלק מפולחן שהם מאמינים בו. איך יקראו להם? כנראה כת – ויגנו אותם.

ג. מיליוני אנשים מאמינים שעליהם לשחוט הרבה חיות על בסיס יומי – כבשים, עזים, עגלים ועופות נניח – כחלק מפולחן שהם מאמינים בו. איך יקראו להם? כנראה דת – ויכבדו אותם.

נשאלת השאלה: האם הבדל כמותי בין קבוצות אמוניות השואפות למעשים דומים מצדיק לבקר ולגנות דווקא את הבודדים ולכבד ולתת חסינות מביקורת כלפי הרבים? בוודאי שלא. אם כבר משווים, התופעה הגדולה מדאיגה ומסוכנת הרבה יותר.

אז בכת/דת קיימת התופעה של שליטה בהסכמה. זה לא רעיון חדש במונותאיזם, הוא ישן כמו מיתוס היסוד של הגירוש מגן עדן, שם נגזרה על האישה היררכיית השליטה הנצחית בידי האיש ומתחתיו:

"אֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."

על פי המיתולוגיה, האיש והאישה הראשונים סולקו מגן עדן בעקבות אכילה מן העץ האסור. שרשרת האשמה מעמידה בראש את הנחש, שהדיח את האישה, שהדיחה את האיש. כלומר, בין האיש והאישה יש מדיחה ויש מודח. ומאחר ואין סימטריה באשמה אלא היררכיה, אין גם סימטריה בענישה אלא היררכיה.

האיש נענש בצורך לעבוד קשה את האדמה כדי להתקיים, נגד איתני הטבע. האישה נענשה בסבל שבהריון והלידה. עד כאן שני עונשים עצמאיים ובלתי תלויים אחד בשני, לשני האשמים ולשני המינים.

אך מאחר ואין סימטריה באשמה אלא היררכיה, נקבעה גם היררכיה בענישה בין האיש והאישה, בנוסף לעונשים הנ"ל של כל אחד/ת:  "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".

האיש יחזיק באישה כשפחה הנתונה למרותו, אך בנוסף – בניגוד לטבע העבד והשפחה, וזה החידוש הגדול – לא תשתוקק לברוח ולצאת לחופשי, כי הוטבעה בה ה"תשוקה" לאדונה

האמירה מפורשת וברורה דיה, על כן יש הסכמה רחבה בין הפרשנים במשך דורות לגבי משמעות הקביעה. הם מסבירים שהאיש יחזיק באישה כשפחה הנתונה למרותו, אך בנוסף – בניגוד לטבע העבד והשפחה, וזה החידוש הגדול – לא תשתוקק לברוח ולצאת לחופשי, כי הוטבעה בה ה"תשוקה" לאדונה (האיש), על כן תישאר מרצונה לידו ותחת מרותו.

זה הקשר בין התשוקה לשליטה וזאת בדיוק המשמעות של "אֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". (ראו כיצד מסבירים בדיוק כך את העניין: רש"י, הרמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי בן אשר ואחרים).

חשיבות המיתולוגיה, היא פחות באגדה עצמה, ויותר בערכים ובעקרונות שכל מיתוס נועד לקבוע ולקבע. לדורות, ככל שמאמינים בהם.

השליטה והדיכוי של נשים בידי גברים, לא הומצאו על ידי הדתות המונותאיסטיות המאמינות במיתולוגיה הזאת. המיתוסים האלה והעקרונות שהם מייצגים, שימשו ככלי מרכזי ויעיל להצדקה וקיבוע של היררכיית השליטה באישה במשך אלפי שנים ועד ימינו, היכן שהאמונה במיתולוגיה הזאת עדיין חזקה ומשפיעה על מבנה החברה והמשפחה.

ותודה למיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ דִי לוֹדוֹבִיקוֹ בּוּאוֹנָארוֹטִי סִימוֹנִי (1475-1564) שהסכים לאייר לנו.

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים